הקשורים ליעקב ד - פסח גדול נה

דאז הי' מקחו לפסח בעשר בשבת כדאיתא בטור ריש ה' פסח והי' קושרין את הפסח בכרעי המטה והמצרים היו שואלים את בנ"י מה זאת והם אמרו שאלקינו צוה אותנו לשחוט לפסח בי"ד לחודש הזה. וע"ז השיבו להם המצרים בלעגי שפה ראו איך אלקיכם צוה אתכם לעשות דבר שאין לו שחר ואינו חס על יציריו ובכל זאת אנחנו בנ"י עם קדוש זרע ברך לא הטו אזנם משמוע ההבל אשר פערו ויפצו בפיהם ולא הרהרו כלל אחרי מדותיו של הקב"ה ולכך נקרא שבת הגדול ע"ש הכתוב גדלו לד' וכו' ועפ"י הדברים האלה יתרץ נמי קצת קו' המחבר בפנים מפני מה אמר הילל ר"פ אלו דברים לב"ב בלשון והלא הרבה פסחים וכו' וקרא כל אלו הקרבנות ייע"ש משום דפסח הוא ראשית הקרבן שצוה להקריב הקב"ה עוד במצרים וגם היא בכרת לכך קרא שם הכולל לקרבנות ע"ש פסח וכעין זה איתא בתוי"ט סדר זרעים דמאי פ"ד דשם מעשר הושאל לכלל כל המתנות ודו"ק

ומדי דברי בסוגיא דחולין הנ"ל והבאתי דברי הר"ן והרשב"א בחידושם שם אמרתי לרשום עוד מה שישבתי עפ"י אלה הדברים דברי התוס'. הנה התוס' שם בחולין הקשו נמי כקושיתם מבשר תאוה לא פריך וכו'. ותירצו משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא רק מדרבנן ולהכי פריך כיון דמחמיר ע"ע הי' מ"מ בפסח וקדשים א"י להחמיר וכו' עכ"ל התוס'. ויש להקשות על מה שכתבו התוס' במס' בכורות דף כ' בד"ה חלב להוכיח דאנן לא קיי"ל כר"מ מסוגיא דחולין דאמאי לא פריך לר"מ היכי אכילנן בשרא ופריך אך ר"מ היכי אכל בשרא ויותר טוב לפרוך היכי אכלינן בשרא וע"כ משום דלא קי"ל כותי' דר"מ ייע"ש. והרי הם בעצמם כתבו במס' בבא מציעא פרק איזה נשך דף ס"ד ודף ע' דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור והם דברים אחדים עם שיטת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' א' ובאו"ח סי' תקפ"ח וראיתי מובא בשם הרא"ש בשהמ"ק סנהדרין מכונה חומרי וחיי שהסכים ג"כ לשיטה זו. ולפי"ז י"ל דמש"ה לא פריך לר"מ היכי אכלינן בשרא משום כיון דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור בשרא ולחוש בזה למיעוטא ולכך פריך רק דר"מ עכ"פ הי' מהראוי לחוש לעצמו ולא לאכול בשר ומה הוכחה יש דבשאר דוכתא לא קי"ל כר"מ דחייש למיעוטא וכבר ראיתי לאחרון אחד שעמד בזה אמאי לא פריך הש"ס לר"מ היכי אכלינן בשרא ומתרץ בדרך הנ"ל עפ"י הכלל של הטו"ז ופוסקים הנ"ל ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' במס' בכורות הנ"ל. אולם נלפע"ד עפ"י מה שכ' לי בתשובתו הרמתה הרב הגאון שר התורה רשכבה"ג המפורסים במאות חבוריו מ' שלמה קליגר זצ"ל להסביר סברת התוס' והטו"ז דכוונתם משום כבוד התורה דהוי גנאי לתורה להיות מפורש בו להיתר מה שהם אסרוהו ותשובה זו כבר נדפס בחיבורו הגדול ח"ש נדרי זרוזין בסופו ייע"ש. וסברתו מוכרחת מאד ויש לי להביא ראי' ממה שמבואר בט"ז או"ח תקפ"ח דהיכא דחכמים נותנין שייר לתורה ואין עוקרין לגמרי את הדברי תורה כמו לענין שופר בר"ה שחל בשבת בכה"ג יש להם לחכמים כח לאסור מקצת וכעין זה כתבו אחרונים ממה דאסרו רבית לעכו"ם אע"ג דמפורש בתורה לנכרי תשיך דכיון דהתירו משום כדי חייו וכן לתלמיד חכם בכה"ג ל"ש הכלל. והיינו מטעם הנ"ל כיון דחכמים נותנין שיור לתורה ואפשר לומר דמה שהתורה התירה היא רק באופן זה ובאופן כזה באמת חכמז"ל לא העמידו דבריהם ולא גזרו ליכא גנאי לתורה כלל כמובן. ולפי"ז ה"נ י"ל