הקשורים ליעקב ד - פסח גדול מט

לילד או כשהי' בעלה במדינות הים וכיו"ב דברור דל"ש הטעם הנ"ל. וע' בתוס' כתובות דף א' סד"ה שאם שכ' ר"ת משום אשת כהן ופחותה מבת ג' שנים תקנו כן בכל הנשים שינשאו ביום ד' דלא פלוג רבנן בתקנתם. וע' משנה למלך בפ' י"ב מה' גירושין שכ' דלא מצינו בשום מקום משום לא פלוג יגדרו על הרוב אטו מיעוט. ולכאורה מוכח מהנ"ל דגם משום מיעוט תקנו על הרוב משום לא פליג. ובמס' ביצה דף ה' ע"א כ' הרא"ש דבר שנגזר במנין ואירע הדבר שהוא ידוע שהגזירה יכולה להיות בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה והי' ראוי שיבטל גם הגזירה ממילא. אפ"ה אינה בטילה עד שנמנו חכמים עלי' והתירוהו היכא שנגזרה גזירה בלא זמן ייע"ש. והא דכ' התוס' במס' ביצה דף ה' ע"א ד"ה והאידנא דמוכח דהיכא שעברה החשש נתבטל האיסור ממילא כמו בגילוי דאסרו שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין מצוין בינינו אנחנו שותין מהן אפי' לכתחלה אף שהי' גזרה בלא זמן וכ"כ הרא"ש שם בכה"ג לא הוי דבר שבמנין ולא כ' שום טעם. אולם כבר מבואר טעם בר"ן ע"ז דף ס"ה ע"א בשם תוס' דכי אמרי' צריך מנין אחר להתירו ה"מ להתיר אותן שהי' בהן טעם לאסור בתחלה אע"פ שבטל עכשיו אבל אותן שלא הי' בהן טעם איסור מעולם שרי בלא מנין אחר יע"ש. וכבר האריך בזה הפ"ח ביו"ד סי' קי"ו ס"ק ב' וישב המקומות ותוכן דבריו היכא דהי' תקנה כוללת התקנה נאמרה אף דבטל הטעם. אבל בגלוי מים ובמים אחרונים אפי' בשעה שגזרו הי' דוכתא דלא שכיחי נחשים וגם מקומות רחוקות אשר מלח סדומית לא מצוי שם. א"כ אותן מקומות לא נכנסו בכלל גזירה מעולם ולא נאסרו אלה הדברים ועי' בספ' ברכי יוסף חלק או"ח סי' רל"ב ס"ק ד' וע' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' מ"ז שהשיב על תשובות מוהר"ם מינץ סי' י"ד בענין ע"א ביבמה מחמת סברא הנ"ל

אמנם לענין תקנות חכמים שנדון ונאמר דעשאו לא פלוג והעמידו דבריהם אפי' במקום איסור יש לעיין דהנה התוספות כתבו במס' בבא מציעא דף ב' ע"א ד"ה שיברר וז"ל ונראה שתקנת חכמים הוא שזוכה משעת חתימה אע"פ שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן שאל"כ לעולם לא יכלו העדים לחתום אלא יראו המסירה משום חששא דכ' ללות בניסן ולא נתן עד תשרי ומנבי' בינו ובינו. ולענין איסור אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה. ושמא גם לגבי איסור זכין לי' משעת חתימה אע"ג דלא שייך טעם דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת עכ"ל. הנה רבותינו בעלי התוס' זו לא נסתפקו רק באיסורא דאורייתא אבל באיסור דרבנן משמע דמודו דמשום לא פלוג תקנו אף היכא דל"ש הטעם שתקנו ע"י זה אף היכא דאיכא איסור דרבנן כיון דגוף איסור הוא דרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר כיון שראו שתקנה מוכרחת לתקן או לגדור וכ"ז פשיט וברור. שוב האיר ה' את עיני וראיתי במל"מ בפי"ט מהלכ' זכי' ומתנה ה"י שהביא דברי תשו' הר"ן סי' מ"ו שכ' במקום איסורא לא תקנו חכמים והביא דברי תוס' במס' ב"מ הנ"ל והנאני לי. וא"כ לדברי התוס' כיון דנתבאר אפי' אם נימא בזה"ז ליכא סכנה היכא דלא מייץ מ"מ כשמוצץ בשבת איכא רק איסור דרבנן כנ"ל. וא"כ המנהג נתייסד כדין וכהלכה דרבותינו ז"ל כשאמרו שמוהל מחויב למצוץ וגזרו ואמרו תקנה כוללת כיון שהי' אז סכנה ואף אם נשתנה כעת בכל המקומות כמו שאמרו הרופאים הטבע ולא יהי' סכנה מ"מ נשארה תקנתם ולא פלוג בתקנתם כיון דגוף איסור הוא דרבנן