הקשורים ליעקב ד - פסח גדול מו

כרבים. אבל אם המורה אח"כ יכול להכריע בראיות ברורות שהדין כיחיד אזי יכול להורות הלכה למעשה אפי' כיחיד לכן מצאנו בש"ס בכמה דוכתא דהכריעו אמוראים אפי' כיחיד רק היכא דלא הי' להם הכרעה כיחיד מן הסתם הלכה כרבים וכן ראיתי בתומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ד שהבין כן בדברי הראב"ד כמ"ש. ולפי"ז צ"ל הא דאיתא במס' ע"ז הנ"ל כשנחלקו לילך בתר הגדול בחכמה ובמנין ובשקול בדאוריי' אזלינן בתר המחמיר כריב"ק הנ"ל. היינו כשהם בעצמם דנין על המעשה שבא לפניהם ונחלקו בהוראה זו מחויב השואל לשמוע לגדול בחכמה ובמנין ולהרבה פוסקים הפי' מי שיש לו רוב תלמידים שאומרים כמותו ובשקול בדאורייתא בכה"ג אזלינן לחומרא. ואפי' במה שאין דנין רק לקבוע לדורות הלכה והנדון בא אח"כ לפני חכם אחד בזמן שהוא בדעתו מסופק ואין יכול להכריע מחויב להורות כרבים או בשקול בדאוריי' לחומרא. אבל אם יכול להכריע המורה אח"כ בזמן מדעתי' כיחיד הראשון הרשות בידו ומכש"כ במחלוקת השקול אף דמדינא בדאורייתא ניזול לחומרא מ"מ אם יכול להכריע כמאן שמורה להקל הרשות בידו. ולפי"ז לק"מ קו' הפ"ח הנ"ל ודברי המוהרי"ק נכונים ושפיר כ' דמנהג עוקר הלכה אפי' בדבר איסור ר"ל יחיד עם רבים דקיי"ל כרבים והמנהג הקבע להקל כיחיד או היכא שהוא מחלוקת שקול בדאורייתא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא והמנהג הקבע להקל. מ"מ השתא אזלינן בתר המנהג מטעם כיון דבעינן שהקבע המנהג מחכמים מובהקים היודעים להורות עפ"י כללים הנאמרים ונמסרים לנו מסתמא עשו כתורה ולא הרשיעו ח"ו להורות שלא כהלכה להכשיל רבים. ומסתמא הי' להם ראיות ברורות דהלכה כיחיד או שהוא מחלוקת השקול בטח הי' להם ראיות כמאן דמקיל ולא הי' להם ספק כלל וע"כ נתייסד המנהג כן כדת וכתורה וא"כ אין המנהג נגד הלכה דכן הוא שורת הדין היכי שחכם יכול לברר בראיות איך הדין הרשות בידו ולק"מ ודוק. הארכנו בזה לברר כמה גדול כח המנהג ומחויבים אנחנו להפך בזכות הרבים אשר לא נכשלים ח"ו באיסור חמור

ועתה נפנה ראש דגם דבר ד' אמת בפי' דהגאונים נ"י הנ"ל אב"ד ור"מ דטוקטין ומהרי"א שהביא במכתבו דדברי חכמז"ל קיימים אף אם נתבטל הטעם דהאיך יעלה על הדעת לומר שרבינו הק' יהי' סותם במתניתין במסכת שבת דף קל"ג דעושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ומתיר לנו לחלל שבת באיסור דאורייתא אשר תלוי בחילוק הזמן ומקומות. וגם מדתניא במתניתין בחדא מחתא עם מוהלין ופורעין משמע דומיא דהני דהן בכ"מ ובכל זמן ה"ה במציצה וכיו"ב דייק הש"ס שם דומיא דאספליות וגם רבותינו קמאי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ב ממילה וטוש"ע יו"ד סי' רס"ד ס"ג ובסי' רס"ו ס"ב ובטוש"ע או"ח סי' של"א ס"א שסתמו הדין הלן מזה ראי' גדולה שנוהג בכל מקום כי הם היו לנו למאורות וביארו לנו אפי' מנהג קל מכש"כ איסור חמור כזה ח"ו לפגום בכבודם. ונלפענ"ד ברור משני טעמים שדין הלז נוהג בכ"מ ובכל זמן חדא מ"ש הרב ת"ח הנ"ל החילוק כיון דליכא סכנה בזה"ז איכא איסורא דאורייתא במציצה בשבת. לפענ"ד זה אינו דהנה נודע מחלוקת ר' יהודא ור"ש לר"ש מקלקל בחבורה בשבת חייב משום שבת ולר"י פטור עיין במס' ב"ק ד' ל"ד ע"ב ובתוס' ד"ה חובל ובמס' סנהדרין דף פ"ד ותוס' ד"ה מאן. והנה הרמב"ם פוסק בפ"א מה' שבת הי"ז דמקלקל בחבורה פטור ע' בלח"מ ה"י. ולפמ"ש בשו"ת תרומת הדשן סי' רס"ה דעת התוס' במס' שבת נראה דס"ל דחייב כר"ש. ובהג"א במסכת כתובות