הקשורים ליעקב ד - פסח גדול מה

המוהרי"ק ז"ל הביא דברי המרדכי במס' ב"מ בתחלת פ' השוכר את הפועלים דף פ"ג שכ' וז"ל שנינו עלה דמתניתין בירושלמי מנהג מבטל הלכה כ' בס' א"ז כגון שהוא מנהג קבוע עפ"י חכמי המקום כדאמרינן במס' סופרים שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהי' מנהג וזהו שאמרו מנהג מבטל הלכה פי' מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראי' מה"ת אינו אלא כטועה בשיקול הדעת וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כדמפרש ר"ת בב"ב גבי הכל כמנהג מדינה גבי גויל וגזית עכ"ל. וא"כ איך אפשר לומר דמוהרי"ק סובר כמו שהבין הפ"ח אפי' היכא דמנהג עוקר הלכה בדבר איסור דהיינו שעפ"י ד"ת אזלינן לחומרא והמנהג להקל דניזל בתר המנהג הא לא הוי מנהג ותיקין כיון שאין לו ראי' מה"ת ועפ"י ד"ת הי' ליזל לחומרא לכן נלפע"ד כוונת מוהרי"ק הנ"ל שי"ל כיון שבעינן שמנהג הקבע מחכמים עפ"י חכמי העיר או חכמי המדינה היכא שמנהג בכל המדינה לכן כיון שידעינן שמנהג הקבע מחכמים איכא חזקה ברורה שבודאי כתורה עשו ולא נעשה המנהג שלא כהלכה ולכן אף לפי ראות עינינו כעת שהוא שלא כהלכה והיינו במקום שהוא מחלוקת שקול באיסור דאורייתא דעפ"י דין ספק דאורייתא מהראוי שניזל לחומרא והמנהג הוא להקל. או במקום שנחלקו יחיד עם רבים דקיי"ל הלכה כרבים והמנהג כיחיד מ"מ לא מבטלינן המנהג. כיון דאיכא חזקה ברורה שמסתמא הקבע מימי קדם מהחכמים וחכמי הדור כתורה עשו והנהגו מנהג הזה. דמצינו בכמה דוכתא בש"ס דל"ח לב"ד טועין ע' במס' יבמות דף ק"ו ובש"ך חו"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ג ואיתא נמי בכמה דוכתא בי דינא בתר בי' דינא לא דייקי. ובודאי אין חילוק בין ב"ד של שלשה לחכם אחד מובהק דל"ח דטעה ולא ידע דבר הפשוט לכל דספק דאורייתא לחומרא או יחיד ורבים הלכה כרבים. ואולם נראה לפענ"ד הטעם להסביר יותר דהנה איתא במס' עדיות בפ"א משנה ה' וז"ל ולמה מזכירין דברי יחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה כדברי היחיד שאם יראו לב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ' שם הראב"ד ז"ל פי' שאם יראו לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכ"מ ואע"פ שמרובין חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא הי' אחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכולין לבטל אא"כ כו' אלא כיון שמצאנו היחידים הראשונים שהי' חולקים עמהם יש להם במה לתלות ולהכריע זהו טעם משנתינו עכ"ל הראב"ד. והמעיין שם יראה דס"ל להראב"ד שבע"כ צ"ל הא דאמרה תורה לילך בתר רוב היינו כשהדיינים יושבים במשפט ונחלקו בדינם והבעלי דינם עומדים לפניהם אזי כפי שיאמרו הרוב מחויבים הצדדין לשמוע כיון שהם בעצמם דנין על המעשה הבא לפניהם. וכן אפי' היכא שאין בעצמם דנין על המעשה כעת רק שקבעו הלכה לדורות ובאותו זמן הי' יחיד חולק עליהם כשבא אח"כ דין זה לפני מורה הוראה אשר יהי' בימים ההם ואין יודע מדעתו להכריע מחויב להורות

ה ג ה ״ ה אקבע איסורא. ואפשר לחלק בין תרי ותרי ובין חד לגבי חד דהוי כמאן דליתא. ועל עיקור קושיות הגאון על הפ"ח ז"ל י"ל כיון דהמנהג כהך דמקיל הוי החכם הזה שמקיל גדול מחבירו בחכמה ובמנין כיון דמנהג כוותי' יש לו רוב מנין ודו"ק.