הקשורים ליעקב ד - פסח גדול לט

כמש"ל) משום דהכי שמיע ליה מר"א רביה ולדבריו קאמר דהא את הוא דאמרת הזאה לא דחיא אע"ג דסבירא לך שהיא מצוה שיכול לתקן ולטהר ואפ"ה ס"ל דאינו דוחה ש"מ דשבות אינו עומד במקום מצוה מיהא לדידי לא צריכנא להא דלא במקום מצוה הוי לפי שאין שוחטין על טמא שרץ אפילו נטהר וכדמוכח בהישן כאמור ונסתעייה שטת הר"מ בסיוע שיש בו ממש דוק ותשכח מרגניתא והני תנאי כהני תנאי דנמצינו למידים שר"א ור"ע כבר נחלקו בזה דלר"ע אין שוחטין אט"ש כלל אף לאחר טהרתו בערב פסח. ורמב"ם ס"ל כוותיה ולר"א אפילו תימא אין שוחטין מ"מ כשנטהר מיהת שוחטין עליו וראב"ד קם ליה בשטתיה

נקוט מיהת דאיכא פלוגתא בהא דעשר עטרות נטל אותו יום לאו דכ"ע הוא דהא פליגי בה תנאי ועמו"ק א"ח סת"ל נגעתי ג"כ בזה דאליבא דברייתא דס"ע שפיר גמרינן מינה דפסח דחי שבת ואייתר לן קרא למכשירין אחריני כדלעיל ושמעינן נמי דהזאה לא דחיא שבת ואפילו במקום ב"ד כמרע"ה ברם לאידך ברייתא, דר"ע שמישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם מוכרח לומר שלא היה ר"ח יום השמיני ולא חל ג"כ בשבת וליכא ראיה מהתם ולית לן קרא יתירא והזאה איכא למימר דשריא במקום ב"ד וככל האמור והא דנדחו אי משום דלאחר זמן שחיטה היה מעשה שאלתם ולעולם הזאה מצוה היא ודחיא שבת דלאחר טבילה והזאה מצו מעבד פסחא אי נמי באמת לא נדחו וכדעת התוס'

וב"ב והלל הוו מפלגי בהכי ב"ב פשיטא להו כברייתא דעשר עטרות ולשאר מכשירין לא קמבעיא להו דאית להו קרא והבאה לחודה הוא דקמבעיא להו משום דאכתי ספוקי הוו מספקא לה אי גמרינן מפסח מדבר דהוראת שעה הוא ומייתינן לכולהו מכשירין אפילו דלאו מגופיה ואפשר מאתמול דנפקי לן מיתורא דקראי דפשו להו או דילמא דורות משעה לא ילפינן כדלעיל דהשתא אע"ג דמלאכה דאורייתא דחינן במכשירין כי הני מכל מקום שבות דהבאה תיבעי כיון דקיל כמ"ש תוס' ומצרכי הפסח בגופו היא אע"ג דאפשר מאתמול. אבל הזאה לא קמבעיא להו כלל דאפילו תימא מפסח שעה לא נילף וקולא תפשוט דאסירא מקל וחומר וכנז"ל והלל פשיטא ליה כאידך ברייתא דאין ראיה כלל מפסח מדבר שלא היה בשבת כדאמרן אליבא דר"ע ואם נדחו הטמאים לפסח שני לא נדחו אלא מפני שכבר עבר זמן שחיטה וכשטת ראב"ד וכפירושו במה שאמרו אין שוחטין על טמא שרץ דטהרה ודאי מהני בהו ושבות דהבאה אי בירושלים איירי לא גרע באמת משבות דהזאה והיה יכול להשיב אלא לפי שמדה אחרת היתה בו שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם כדרך שנהג תלמידו ריב"ז ורבי אליעזר אחריו כדאיתא במסכת סוכה. ולכן לא אמר לא ידעתי כי אע"פ שהיה יודע להורות לא רצה לומר דבר מדעתו מאחר ששמע ושכח ולא אמר דבר מה שלא שמע מפי רבו אדרבה ענוה גדולה הראה בזה שלא אמר דבר מדעת עצמו אף ששכח דעת רבותיו. והיא ענוה מופלגת

ותדע שלא נתגאה לא מחמת כעס בא לכלל טעות שהרי לא סלקוהו מגדולתו ואם איתא דנתייהר הא אמרינן לקמן בשמעתין כל המתייהר אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו מגדולתו אלא ודאי זו היתה ענותנותו ולא הקפידו עליו אלא מפני שהיה מקנטרן בדברים ר"ל להוכיחם בדברי קנטור (שלא עשה כן אלא משום קנאת סופרים תרבה חכמה ולחדודי להו הוא דקבעי) עם שבדין היה לו מקום לכעוס לפי מה שבארנו ולא