הקשורים ליעקב ד - פסח גדול לח

מידי יש להשיבך מכאן למד לפי שאותם אנשים שנדחו לפסח שני חל שביעי שלהם בערב פסח כדאית ליה לר"ע בהדיא כפי גרסת ספרים שלנו (כמו שאכתוב בסמוך בס"ד) ושבת היה כדכתבינן לעיל ומאי טעמא נדחו אלא ודאי משים דמקמי טהרה לא הוי חזי לא בני חיובא מקרא ולא רמי עלייהו משו"ה לא דחי אפילו שבות הקל דאל"ה הוה ליה למשה למימר להנך טמאין שיטהרו ויעשו פסחיהן ור"א מאי טעמיה בהא ודאי פליגי ר"ע סבר מעשה כי הוה בצפרא שהיה להם שהות הרבה להטהר בו ביום ואעפ"כ נדחו מחמת שבות דהזאה ומר סבר אב"א לא נדחו כלל אי איתא דחל שביעי שלהם בערב פסח בין בשבת בין בחול כ"ש שהיו יכולין להטהר וכמ"ש התוס' אי נמי דרשה דביום ההוא לא משמע ליה (וכהנך תנאי דפליגי אר' יצחק) אלא קסבר טמאים גמורים היו אי איתא דנדחו מכל מקום ניחא. ואתיא שפיר שיטת התוס' וראב"ד אליבא דר"ע דכוותיה קיי"ל אלא דראב"ד לא אסיק אדעתיה דמעשה דהיה בשבת היה משו"ה דחיק לאוקמיה דאחר זמן שחיטה באו לשאול

איברא לפום מאי דכתיבנא דבשבת היה מעשה אין צורך לדחוק ואפילו היה שהות לא קשה קושית התוס' יטבלו ויזו וא"צ לומר כתירוץ תוס' בדוחק דאין הכי נמי הכי קאמר להו אם לא יטהרו ידחו אלא אף שהי' להם שהות רב לתקן ולטהר לא הותר להם אז מפני שבות דהזאה שהיה עומד בפניהם שאינו דוחה שבת מאחר שאין שוחטין על טמא שרץ ולא רמי חיובא עליה מקרי כה"ג ועל כן ידחה לפסח שני ודווקא כשחל י"ד בשבת אבל פסח אחר שהוזה וטבל שידחה עליו ובזה תשובה נוספת לטענותיו של בעל כסף משנה הנזכרות

אמנם כדי להפך בזכות הר"מ שכחו יפה מצאנו תרופה למען הציל אותו ממכאוב השגת הר"א ויש להליץ בעדו דהוא ז"ל ס"ל ר"ע לא מפסח מדבר גמר דהזאה לא דחיא ותדע דהא לפום מאי דגרסי' בהישן ובת"כ אית לי' לר"ע דמישאל ואלצפן היו אותם טמאים שחל שביעי שלהם בע"פ דלפ"ז על כרחנו צ"ל דר"ע לית ליה ההיא ברייתא דעשר עטרות אלא שמיני בחודש היה שבו נשרפו נדב ואביהו וכמ"ש במזרחי פ' פקודי וברמב"ן עה"ת וכדעת אב"ע דמלואים בר"ח התחילו ובשמיני לחודש אירע מעשה דנדב ואביהו לכן חל שביעי של טומאה מישאל ואלצפן בע"פ ולא שבת היה (אע"פ שהתוס' משבשי' הגירס' דפ' הישן אינו מוכרח והם עצמם העידו שכך היא הגרסא בפסחים ובחנם מחקוה ועזבוה מדפיסי הש"ס חדש שם לא שפיר עבדי) א"כ לא מפני שבות דהזאה נדחו וכן הסברא נותנת שלא גזרו אז על השבותין. ואטו אכפל קרא למיסר שבות דהזאה ואי הכי מאי טעמא נדחו לטבלו ולזו עלייהו דהא הוה להו שהות ביום ולהקריב פסחם דאלת"ה היכי מוכח מינה דהעוסק במצוה פטור ממצוה (דר"ע נמי אית ליה עסוקים במצות היו מישאל ואלצפן ע"פ הדבור עשו ולא פליגי ר"ע ורי"צ אלא במ"ש בברייתא דעשר עטרות ובפירוש ויהי ביום השמיני אי הוי שמיני למילואים ור"ח או שמיני בחודש וק"ל) מאחר שהיה שהות ביום ואפשר היו להם להטהר ולעשות פסח אלא משום דאין שוחטין על ט"ש כלל אפ"ה מוכח שפיר דהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת מדנצטוו מתחלה להטמא למת ואתי עשה קל (לטמא למת זר אע"ג דהוה אפשר בקרובים דמצווים נינהו) ודחי עשה דכרת לגמרי ודאי טעמא ודאי משום דעוסק במצוה פטור בכל גוונא ממצוה אחריתא ודוק. ור"ע אותביה לר"א משבות דהזאה שהיא מצוה (אע"ג דלדידיה אינה מצוה דלאו בר חיובא היו