הקשורים ליעקב ד - פסח גדול לו

הטומאה מעכבת כמו בחייבי חטאת ולא היה לנו למנוע מלהקריב והרי זה מדוקדק בלשון הכתוב בלי שום דוחק. ועוד לפי מה שכתבתי לעיל שנשאלין היו בין שחיטה לזריקה נמי אתי שפיר ולק"מ דזריקה היא עיקר הקרבן ודברי ראב"ד ברורים מכל צד ונתבאר שאין בדברי הכסף משנה כדי להעלות ארוכה למבוכה זו ליישב דעת הרמב"ם דפשיטא דהך סוגיא ודאי משמעה כשטת ראב"ד ותוספות

ואני מוסיף להקשות על שטתו של רמב"ם ממקום אחר שמוכרח אליבא דכ"ע שאי אפשר לפרש אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כדעת הר"מ שאפילו לאחר טבילה רחמנא דחייא אלא דוקא כי לא טביל וככל האמור. ומני אמינא לה מהא דאמר ר"ע הזאה דטמא מת שחל שביעי שלו בשבת ע"פ תוכיח שהיא מצוה ומשום שבות ואינה דוחה שבח ור"א נמי הכי אגמרי' (אלא דאתעקר ליה גמריה) ומסקינן טעמיה דר"א משום דקסבר שוחטין על טמא שרץ. הזאה למאי אכילה לא מעכבה ואי הוי אמרינן אין שוחטין על ט"ש ה"נ דדחיא הזאה שבת כיון דמעכבתו מעשיית הפסח הא קמן בהדיא דאי אמרינן אין שוחטין היינו דוקא כל כמה דקאי בטומאתו ולא נטהר בהזייה וטבילה להכי מדינן עליה ודחינן שבת בשבות מיהא ור"ע נמי ע"כ הכי ס"ל מדאותביה לר"א מינה

ובהכי מתריצנא מאי דהקשו תוס' ריש פרק מש"ט דאיתא התם ר"ע ס"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש וקשיא להו לתוס' מנליה לתלמודא הא דהא ר"ע לא ס"ל כרי"צ דאמר טמאים שחל שביעי שלהם בע"פ היו. ונ"ל דבר ברור בעזה"י. דמהכא שמעינן ליה לר"ע דהכי ז"ל דהא לא סבר לי' טעמא דהזאה לא דחיא כר"א רביה משום דשוחטין על ט"ש ואכילה לא מעכבא דא"כ במה היתה תשובתו של ר"ע מהזאה דלא דחיא אע"פ שהיא מצוה ותמה על עצמך מה מצוה יש כאן מאחר ששוחטין על הטמא בלא הזאה ואכילה לא מעכבא (ולמה נדחה שבות בחנם משא"כ לשבותין דמכשירין הצריכין לגוף קרבן פסח לעולם נדחו) אלא ע"כ צריך לומר טעמא דר"ע משום דס"ל אין שוחטין על טמא שרץ אע"ג דהעכבה מהקרבה לא דחיא ואי אמרת אין שוחטין עליו אפילו כשנטהר בו ביום כשיטת רמב"ם מאי מוכיח מהזאה דלא דחיא הא לא דמי כלל ומשום דהזאה לא מהניא ביה ולא מידי לאכשוריה לט"ש בפסח מגזרת הכתוב ומשו"ה לא דחיא כיון דלאו במקום מצוה הוא דין הוא שלא תדחה אפילו שבות וליכא למימר לעולם ר"ע בשטת ר"א רבו קאי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואכילה מעכבא ס"ל דהוי א"כ במקום מצוה אפילו הכי אינו דוחה שבת היינו תיובתיה הא ודאי בורכא דאי הכי הא גלי קרא בהדיא דאכילה לא מעכבא כיון דשרי ליה למעבד פסח ובטומאה ע"י שליח וכטהור חשיב מטעם הואיל הא על כרחך לומר דהא בהא תליא דא"כ פשיטא דלא מעכבא אכילה ואם תמצא לומר בעינן ראוי לאכילה עכ"פ שיטהר אח"כ ובשבת גזרו והעמידו דבריהם במקום כרת. א"כ קשה באמת מאי טעמא לא תדחה הזאה שבות בעלמא את השבת הא טהור מעליא הוא אחר טבילה (טבילה בשבת שריא לגמרי דאדם נראה כמיקר) והזאה. וגברא בר חיובא הוא ולא אפשר מאתמול ומאי טעמיה דר"ע דפליג בהא ואת"ל מכל מקום אינה דוחה. על כרחך היינו טעמא לפי שאין חיוב האכילה בארבעה עשר אלא בליל חמשה עשר דההיא שעתא דמדחי שבת ולא רמי חיובא עליה משו"ה לא מדחי דשבות רחוקה לא התירו כענין בשתי הלחם וא"כ מה השיב ר"ע הזאה תוכיח שהיא מצוה הלא תשובתי בצדו אם לא דחתה הזאה לפי שאין חיוב המצובה