הקשורים ליעקב ד - פסח גדול לב

ראיה (אע"ג דבמחנה ישראל שהוא י"ב מיל הוי ר"ה דאורייתא ואיכא בהעברה איסור הבאה) דאיכא למימר מפסח מדבר לא גמרינן דהוראת שעה היתה. תדע שהרי פירש"י ז"ל בפרשת בא. והיה כי תבואו אל הארץ מלמד שלא נתחייבו במצוה זו אלא בביאתם לארץ וגם היו להם בנים ערלים שלא יכלו למולם במדבר משום דלא נשיב רוח צפונית ועם כל זה עשו פסח אע"פ שמילת זכרים מעכבת בפסח דורות (אף שאין כל זה מוכרח שכבר השבתי על דברי הרא"ס הללו בס"ד) אלא ע"כ ע"פ הדבור עשו אותו. וליכא למילף מניה לפסח דורות וממועדו יתירה דכתיב ביה נמי לגופיה אצטריך לטומאה ודוק א"כ שוב מצא הספק מקום לחול דאע"ג דליכא למגמר מניה למדחי איסור כרת דאורייתא בהבאה דסכין אכתי שבות גרידא דהבאה אימא דשרי מיהת. וספוקי מספק' לן ושיילינן לה אבל הזאה האלהים לא צריכא רבה דהא זיל קרי בי רב הוא ודאי איכא למשמע לה מהתם דאי גמרת מפסח מדבר שפיר דדחיא שבת וגמרינן נמי הזאה דלא דחיא ואי תימא דורות משעה לא גמרינן כ"ש הוא שתאסר ההזאה לדורות שהרי אפילו בהוראת שעה נאסרה זאת היתה שאלת החכמים ב"ב והוא חצי תשובה מספקת לדעתם להוציא מלבו של הלל מסברתו ושטתו שהרי לפ"ד תשובתם עשתה המחצה עכ"פ שאם יונח שלא טעה במה שלא למד מפסח מדבר והוצרך לג"ש ולא התיר מכשירין אלא מגופי' מ"מ טעה בחצי האחר בחלק השבות שסובר שהותרה ההזאה במקום ב"ד. אמנם שהוא טעות בדבר תורה על דעתם שהרי ודאי נאסרה על פי ה' ביד משה. ואע"ג דמעשה כי הוה במקום מלך וב"ד דמרע"ה הוה וכל זה הורו ורמזו לו ב"ב להלל בשאלה עמוקה בחכמה וסייג של שתיקה. אבל הלל ידע וחשב כל זה ולא טעה

ה ג ה " ה

ע"כ ליישב זה. הקשו עוד בדבור השני הנמשך והא בעינן כלי שרת ומתרצים שהקדישום. א"כ השתא ניחא נמי דליכא למילף מאיזמל דשאני סכין דהוא כלי שרת והוי ליה שבות דמקדש מש"כ באיזמל דמילה שהוא כלי חול ובגבולין דמשו"ה לאיסורא נמי ליכא למיגמר ממילה דאע"ג דמכשירין אינם דוחים אעפ"כ יש ספק אם מכשיר כזה דוחה מטעמי' הנ"ל ולכן באמת מנהגן של ישראל כך היה לעשותו כלאחר יד דישראל בני נביאים הם ויש להם לידע ממנהג אבותיהם להתיר כה"ג העברה ממש אלא צ"ל דתורת ר"ה עליה לאחר שנפרצו בה פרצות דאיכא בהעברה איסור כרת דאורייתא דלעולם מכשירין דלא מגופיה במלאכה דאורייתא לא שרי כמו דלא שרי במילה והלל נמי הכי ס"ל כדלעיל. ועל זה הקשו תימא קיימת דסוף סוף מ"ט לא נגמר ממילה דהא איכא תרי קראי דאזדו לטעמייהו דבפר"א כנזכר ואמאי לא גמר הלל ולייתי מבינייהו ולא ק"ו פריכא הוא. וכיוונו בזה שאם לא היתה קושיא האחרונה עומדת בפנינו כחומה לא היה הכרח לכל מש"כ בדבורים הקודמים שהיה מקום לתרץ הקושיא הראשונה בד"א דצריכין שני מיני למודים משום מכשירין כמש"ל ולא היה מחויב כלל המשך הנ"ל. אמנם באו לכך משום דחזינן להלל דלית ליה מכשירין דוחין דמשו"ה לא יליף ממילה דאי ס"ד אית ליה ומכשירין פשיט להו מכשירין נמי לילף מהתם. וע"כ קושיא זו כחומה במקומה עומדת בתימא ולא ידעינן טעמא וזהו שיטת התוס' וכל זה אמנם מפני שהתוס' אינם מחלקים בין מכשירין למכשירין דסברי אי איתא דהלל כר"א ס"ל בודאי קאי ליה בשטתיה לגמרי וכמו דר"א לא מפליג במכשירין ושרי בכולהו על כרחך ס"ל להלל נמי כוותיה ואי לא ס"ל כוותיה בחדא באידך נמי לא ס"ל משו"ה לא אשכחו טעמא והצרכו לדחוק בתירוץ קושיא ראשונה מפכ"צ ולהניח בתימה: