הגהות הב"ח על רי"ף כתובות לב.

נועל כצ"ל:

נועל בפניה איכא כצ"ל:

נ"ב פי' מאחר שלא יתרצה הבעל למחול על מעשה ידיה שנדרה עליו בקונם א"כ יהיה מוכרח לגרשה שלא ברצונו אלא מחמת נדרה אבל שעבודא דידה ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי דאע"ג שאינו מתרצה להפר נדרו ויכפוהו להוציא כפייה זו כדין הוא ואע"פ שהוא נותן גט בע"כ והגט כשר עשא"כ כשהיא פשעה ונדרה שהיא גורמת שיגרשה בע"כ הוי גט מעושה ודומה לזה כתבו הגאונים שלא לכוף את האיש לגרש באומרת מאיס עלי דהוי גט מעושה וק"ל:

נ"ב משמע מלשונו זה דאף למאי דמפרקינן מיירי בדתלינהו בתשמיש המטה וכיון דבנדר של תשמיש ממתנת לכך הוצרך לפרש דמאי דתנן יוציא ויתן כתובה מיד היינו טעמא מאחר דלשמואל בנדר סתם צריך להמתין משום שמא ימצא פתח לנדרו אבל בנדר דידה אין להמתין כלל דבודאי לא תבקש עוד פתח לנדרה אבל לא היה דעת רש"י ז"ל דלמאי דמפרקינן לא מיירי בדתלינהו בתשמיש המטה אלא כפשטה שנדרה שלא תטעום באחד ממיני הפירות שא"כ לא היה צריך לפרש הא דלא תמתין משום אי ניחא לה לדידה למשקל כתובה ומיפק לא תיבעי פתח לנדרה כו' תיפוק ליה משום דבנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום אחד. וכך הבינו התוס' דעת רש"י ז"ל ולכך הקשו עליו דא"כ מאי פריך בתר הכי ותתקשט ותאסר וכמו שכתב גם הר"ן ז"ל בסמוך:

נ"ב גם בתוס' תירצוה בכיוצא בזה:

נ"ב גם בתוס' פירשו כן ע"ש: