הגהות הב"ח על רי"ף עירובין כד:

תי' ורחב ארבע תא"מ ונ"ב בגמרא אינו וכן באלפסי ישן אינו וכן באגודה ובחיבו' רבינו ירוחם לא הוזכר ד'. וכן נראה לכאורה דהא ליכא למימר דאם אינו רחב ד' נוח לפסעו משפתו לשפתו כמו שפי' רש"י בסמוך במתני' דהא ודאי כיון שצדו א' שוה לארץ אינו נוח לפסעו וה"ל ככותל דבכל דהופותיא הויא מחיצה. אבל באשר"י כתוב גם כן ורחבו ד' כגירס' הפנים. גם ברמב"ם פ"ג דה"ע הלט"ו כשכתב דין כותל שצידו אחד שוה לארץ הזכיר רחב ד' ופי' הרב המגיד שטעמו לפי שאם אין ברוחב הכותל ד' מותר הויא לשניהם להשתמש בו אפי' מן הבתים אפי' שעירבו כ"א בפני עצמה מפני שמקום שאינו רחב ד' על ד' הוא מקום פטור כו' הרי שלפי פירושו גם בחריץ שצדו א' שוה לארץ צריך שיהא רחב ד' ואע"פ שלא הזכיר הרמב"ם גבי חריץ להדיא רחב ד' אפשר שסמך על לשון וכן חריץ כו' שכתב שמשמע שענין זה כענין כותל ואם באנו לומר שגם דעת הרי"ף כך צריך לגרוס ג"כ גבי כותל רחב ד' וק"ל:

נ"ב מערבים שנים ואם כו':

תי' אמות נמחק:

נ"ב ואסור:

כעין גשר דאי כצ"ל:

משפתו אל שפתו לא דמי לכותל כצ"ל ותי' כעין גשר נמחק:

נ"ב וכתב על זה הרב ב"י בסימן שע"ב ואיני יודע למה הצריך עשר אמות וגם למה כ' שלא הוזכר במשנה דכל כה"ג משמע דבד' טפחים סגי במכ"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים עכ"ל:

צ"ל דכיון:

נ"ב בסימן שע"ב: