הגהות הב"ח על רי"ף עירובין כג:

צ"ל וחיצונה:

נ"ב קמא:

תי' כולן נמחק:

נ"ב ר"ע אוסר. דקסבר אף רגל המותרת אוסרת במקום שלא עירבה שם: וחכמים אומרים כו' דקסברי אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת:

נ"ב אפילו:

נ"ב ולי נראה פשוט דשכח איצטריכא ליה דסד"א אע"פ דשכח ורגל האסורה במקומה הוא מ"מ חומרא בעלמא הוא דהא רובה עירוב ולא אתי לאשתכוחי תורת עירוב מינייהו ולכל הפחות בדיעבד אין סברא לאסור הלכך מסתברא לומר דמסתייה דאסורה במקומה אבל לא שיהא אוסר אף שלא במקומה דבהא מודה ת"ק לרבנן בתראי קמ"ל דלא ואגב סיפא תני נמי רישא. ויש לדקדק ע"ז דאם כן מאי קא מותיב רבינא בגמ' מהא דשכח כו' טעמא דשכח הא לא שכח שתיהן מותרות אלמא רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת. ומאי קושיא הלא ודאי איכא למימר דאף דלא שכח פנימית מותרת וחיצונה אסורה וכר"ע והא דתנא שכח משום היא גופה לאשמועינן דהפנימית אסורה אע"פ שעירבו ולא שכח רק אחד מהם ולא אמר רובה עירוב כו'. ואין זה דקדוק של כלום שהרי הא דאמר בשכח שהיא עצמה אסורה אין צורך להשמיענו דהא כבר תנא ליה במתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם כו' בס"פ עושין פסין ומאי דכתיבנא דשכח איצטריכ' ליה היינו להשמיענו דאף בדשכח אוסרת שלא במקומה א"כ ודאי שפיר קא מותיב רבינא דאי כדר"ע מאי איריא שכח אפי' לא שכח אוסרת שלא במקומה דרגל המותרת אוסרת שלא במקומה לר"ע:

אוסרת דבמקומה היא אסורה ואוסרת כצ"ל:

צ"ל שתפתיך:

צ"ל ואם:

צ"ל וכן אם:

נ"ב משום רגל האסורה:

צ"ל שתפתיך:

נ"ב דאילו הוה יחיד בחיצונה אין הנכרי הדר בפנימית אוסר כיון:

נ"ב על:

צ"ל ולהאי:

צ"ל כרבים:

צ"ל דמפעי פעי:

צ"ל בהן: