הגהות הב"ח על רי"ף עירובין יח.

נ"ב לכאורה משמע פירושו שאסור השיור אף בשלו לעירובי באפי נפשה כולה בלא שיור וכך פי' בעל המאור והשיג עליו אמנם כבר אפשר לפרש דעת הרי"ף שבא להורות שאע"פ שאין השיור מערב בפני עצמה והעיר בפני עצמה אין להם היתר בעולם להוציא מזה לזה ע"י שיניח הא' את עירובו ברשות חבירו כמו שני חצירות ופתח ביניהם מפני שזה שאסור להוציא מזה לזה הוי היכר שאין מטלטלין אלא על ידי עירוב ומדברי הרא"ש נראה שהיה גורס בדברי הרי"ף ולפיכך עם השיור כו' ופירש דבריו כלומר השיורים אסור לערב עם העיר משום היכירא אבל לעצמו יכולין לערב השיור כדאמר בשמעתין בשם כו' ע"ש ולפי גירסא זו ודאי אין להשיג על הרי"ף ז"ל ואף לפי גירסת הראשונים אין (חסר) וכדפי' שעיקר דברי הרי"ף לבאר שאלתו דדוקא בני העיר אין לערב ולטלטל בשיור אבל בני שיור שפיר יכולין לערב עם העיר ולטלטל ע"כ אמר ולפיכך אסור השיור כו' כלומר שאף השיור אסור עם בני העיר משום היכר וכה"ג כתב ר"י בני"ב חי"ז וז"ל והשיור הוא להיכר שאין העירוב התיר לטלטל בתוכה א"כ השיור אסור לערב עם העיר משום היכר אלא מערבין השיור לעצמו כי כמו שהשיור הוא שיור לשאר העיר כך שאר העיר הוא שיור לשיור עכ"ל. גם בכל הפוסקים והמפרשים אין אחד בהם שכ' שלדעת הרי"ף השיור אסור בפני עצמו שזה ודאי אינו ודעת הרי"ף ז"ל כדעת כל הפוסקים וק"ל:

צ"ל לך:

נ"ב היא:

צ"ל ודרך:

צ"ל ולעירובו:

נ"ב לעירובו:

וכי חצר בלא בית צריכה לערב כצ"ל:

צ"ל אין לו:

צ"ל למקום:

נ"ב כזה :

ומתרץ תני נמי חוץ כצ"ל:

נ"ב אמנם לשון ומשלימין לו את השאר לא משמע כן אלא ודאי משמע שמשלימין לו חוץ לעיר אלף אמה פחות ד' וכ"כ בטור סימן ת"ח להדיא וכן הרמב"ם בפכ"ז מהלכות שבת הל"ו. ועי' בתוס' בד"ה כאן שכלתה מדתו בסוף העיר כו':

צ"ל ואף על פי:

צ"ל לערב ותי' לחלק נמחק:

נ"ב כן הוא בתוס' והטור בסי' שצ"ב כתב שנ"ל שט"ס הוא וצ"ל י"ט ע"ש. אמנם נ"ל שזו ט"ס כדמשמע לקמן גבי עיר היושבת על שפת הנחל כו':

צ"ל ואסור: