הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצו

וצ"ל דס"ל כאידך טעמא דמצי אמר דהוי מפייסינא ליה ומחיל לי

ד (סעיף ח' אבל אם מחלה וכו') בטור כתב בסיום תשובה זו אבל אם נתנה לו מעכשיו ולאחר מיתה אין מתנתה כלום לכאורה קשה דמשמע דוקא מצד התקנה פסק כן כמבואר באריכות בתשובת הרא"ש כלל נ"ה הלא גם מצד הדין הא קיי"ל מעכשיו ולאחר מיתה גבי גירושין מגורש' ואינה מגורשת משום דהוי ספק אם תנאי או חזרה רק אם כותב כל נכסים לבנו אמרינן דכוונתו דנותן גוף מהיום ופירות לאחר מיתה כדאיתא בח"מ סי' רנ"ז ומה"ט כתב שם בהג"ה דהמקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו כיון דא"א לומר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה לא קדיש כלל אם כן הכי נמי כיון שכתבה לו מעכשיו ולאחר מיתה הא לא שייך לומר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה דהא הפירות בל"ז הם שלו ולענין מאי כתבה ולאחר מיתה אם כן אפילו מדינא אינו מתנה משום דיש לומר דהוי חזרה ואין מתנה לאחר מיתה ודוחק לומר דשייך בי' גוף מהיום ופירות לאחר מיתה כגון אם יגרשנה יהיה הפירות שלה או אם ימות הוא קודם ואפ"ה יש כאן עקירת התקנה משום דזה תעשה שתתן הגוף לגמרי אפילו לאחר גירושין ומיתת הבעל כיון שאין אחר אוכל הפירות בחיי ועמ"ש הב"ש ס"ק ז' והיה נראה דלאו דוקא קאמר מעכשיו ולאחר מיתה אלא מהיו' אם תמות בחייו ובזה הוי ודאי תנאי ואפשר דאפילו במהיו' ולאחר מיתה י"ל דהוי ספק תנאי אם תחות בחיי' וכיון דמן התורה הבעל יורש א"כ הוי כחו ספק בתקנה דאין להוציא ממנו מספק דשמא תנאי הוי ושפיר כתב הרא"ש דאיכא בזה עקירת תקנה ובזה ניחא מאי דמשמע מלשון הרא"ש שכתב וז"ל ודאי אם היתה נותנת מעכשיו באותו ענין שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי משמע דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי א"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי ונראה משום דאפילו למאן דס"ל דשייך בנדוני' נ"ר עשיתי לבעלי היינו מטעם שלא ואמר הבעל עיניך נתת במיתה או בגירושין אבל במהיום לאחר מיתה לפי מה שכתבתי דהוי כתנאי כיון דלא מהני אלא אם תמות היא קודם שפיר היתה יכולה להעיז נגדו ולא היה יכול לומר לה עיניך נתת במיתתך אם כן אין שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ועמש"ל בסימן ק"ה דבזה היא יכולה לומר לו עיניך נתת במיתה שלה

ה (סעיף ט' אבל אם לותה וכו') נראה דמיירי שכתב לה בע"ח דאקני דאף דבעל לוקח הוי ה"ל כלוה וקנה ומכר דטורף ממנו אף דהמכירה הוא מיד בשע' נשואין כשנתן לה וכבר כתבנו בסי' צ"א דאין ראי' משבח דאם כתב למלוה דאקני ולא ללוקח גובה ממנו כל השבח אף דקנין והמכירה בא בפעם אחת דהתם שאני שיש למלוה כח בשדה קודם המכירה לענין שבח מ"מ הכא המלוה קודם דזוכה משעה שהיא קנתה החוב קודם הנשואין ואח"כ זוכה הוא בפירות דהא מטעם זה לא דמי לנותן מתנה לאשתו אך קשה דנהי דשטר אקרי נכסי עכ"פ הוי מטלטלין וקי"ל דאין בע"ח טורף ממטלטלין שמכר וצ"ל כסברת הש"ך בח"מ סי' קל"ב דמלוה בשטר גובה ממטלטלין נכסי מלוג דלענין מטלטלין לא הוי כלוקח ממש א"נ דמיירי באמת שכתב לו מטלטלין אגב קרקע וכבר כתבתי בסי' פ"ה דבזה מיושב נמי מה שהקשה הב"ש לקמן ס"ק י"ב דלמה יגבה המלוה מן המתנה שנתן לה הבעל הא משועבד לבעל לפירי פירות דכיון דהבעל אינו קונה את הפירות אלא משבאו לעולם כבר קדם המלוה וה"ל כמו דאקני קנה ומכר דטורף המלוה חן הלוקח ואפשר דס"ל להב"ש דכיון דיש לו לבעל קנין לפ"פ בשדה עצמו ה"ל כבא ביחד וא"י להוציא וכן משמע ממ"ש התוס' בב"ב דף נ"א ע"ב דיש לו קנין בשדה לפ"פ ולא הוי חצירה והרא"ש שם בפרק חזקת הביא ג"כ סברא זו מיהו י"ל דהרא"ש ל"ל סברא זו כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובה זו דבעין יפה נותן ולא שייר כלום ר"ל דאפילו אם יש לו פ"פ היינו כשבאים הפירות לעולם ה"ל כנכסים שנפלו לה אבל בגוף השדה לא שייר גם י"ל אפילו נימא דיש לו כח לפ"פ מ"מ בע"ח שיש לו גוף השדה לפירות עצמם הוא קודם דחל שיעבודו עליהם אפילו לפ"פ שיוציאו דסוף סוף הוא בא אחר שיעבוד הפירות ואין להקשות על הרא"ש ז"ל מיהו אם מחה בחייו הבעל מוציא ממנו כדאי' בסי' פ"ה ע"ש

והנה הח"מ בס"ק י"ב נראה מדבריו דקשה לי' קושיא זו דהא משועבד לבעל לפידו' נראה דס"ל דה"ל כבא ביחד כנ"ל. אלא שהוסיף בקושייתו דאדעתא דהכי לא נתן לה המתנה שתפרע חובותיה והב"ש ס"ק יו"ד כתב ולמ"ש בסי' צ' בשם מהרי"ק לק"מ נרא' כוונתו לח"ש ברס"י צ' דבהודאה לא אזלי' בתר אומדנא וס"ל דחיוב זה ה"ל כהודאה כן נר' מדבריו ברס"י צ' אבל כבר הקשתי עליו שם. אך לא ידעתי מאי אומדנא זו והלא במתנה שנותן לה אח"כ ודאי בעל חוב גובה ומה"ת נימא אומדנא שיאכל פירות והרי אפילו בנדוניא שכשמתה בתו י"א שאומדנא שלא נתן אלא שתהנה בתו ואפ"ה בע"ח גובה מנדוניא ולא אמרינן דלא נתן האב אדעתא דהכי והנה הח"מ שם כתב דדברי הרא"ש הי' אפשר לפרש דנותני' השט"ח לבע"ח וצריך להמתין עד שתתאלמן או תתגרש אלא דקשה ליה על הטוש"ע דמחלקים בין אם השט"ח עומד לגבות מיד ובין אם אין עומד לגבות אלא כשתתאלמן או תתגרש וכו' ע"ש ולענ"ד נראה דיש לפרש לפי שיטתו על נכון. דהנה הקשה עוד הח"מ על ח"ש הרמ"א בהג"ה דכל לגבי בעלה ודאי מחלה דהא משועבד מדר"נ ובאמת הר"ן ז"ל תירץ קושיא זו דבכתובה כיון דלא ניתנה לגבות מחיים לא שייך דר"נ (ועיין בחידושינו דף י"ט ע"א) ולפ"ז יש לפרש דברי הטוש"ע היינו דמחלקים דאם הזמן לגבות בכל עת נותנים השט"ח לבע"ח כפי מה ששווה בטובת הנאה ולא הוי טירחא בכדי שאינה יכולה למחול משום שמשועבד מדר"נ אבל כשהזמן לגבות כשתתאלמן או תתגרש יכולה למחול והוי טירחא בכדי. מ"מ מ"ש לעיל לפרש בפשטות נראה נכון

ו (סעיף י"ג הבעל אומר היא מתה תחלה וכו') כתב הב"ש הטע' משום דהנכסי' בחזקת הבעל גם הבעל יורש אותה אלא היורשים באים מחמת התקנה והיכא דיש ספק אוקמא אדינא ובאמת הטע' השני ליתא בתשובה שם גם אינו נכון לענ"ד דהא דאמרינן לעיל סי' ע"ו דכל שיש ספק בתקנה על יורשי אשה להביא ראי' היינו היכא דיש ספק בין דינא דאורייתא לתקנתא והיינו באמת אם הי' כתוב בו שאם יהי' לה ורע קיימא יורש הבעל את אשתו אבל כיון שלשון התקנה הוא שאם תניח ז"ק יורש הז"ק מחצה אלא שהוא בא לירש אח בנו אין כאן ספק ירושה דאורייתא דממ"נ הועילה התקנה לצאת מדין תורה בין שירש בנה בין שירשו יורשי האשה והוי כבעל שבא לירש את בנו ויורשי האשה כדין נפל הבית עליו ועל אמו דקי"ל דהנכסי' בחזקת יורשי האם ולא הי' ראוי' לבעל לירש כלום אלא עיקר הטעם הוא משום דהשאלה הי' בשטר נדוניא הנזכר בסמוך סעיף י"ב נמצא המעות ת"י הוא בחזקת הבעל וא"י להוציא מידו והביא בתשובה שם ראי' מהא דקי"ל מתו בעליהן עד שלא שתו כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמו שהביא הח"מ בס"ק ט"ו ונ"מ לדינא דזה דוקא בשטר נדוניא אבל בנ"מ שלה הוא בחזקת יורשי האשה כמו בנפל הבי' עליו ועל אמו ולענין נצ"ב לכאורה דהוא בחזקת הבעל דדוקא בנפל הבית עליו ועל אשתו כיון דהללו באים לירש והלצו באים לירש יחלוקו אבל כשהבעל קיים הנכסים בחזקתו כמו שטר נדוניא ונראה דהא דלא הביא הרא"ש שם ראי' ממתני' זו דנפל הבית עליו ועל אשתו דכתובה בחוקת יורשי הבעל משום דכתובה שאני דאינו בכלל ירושת הבעל כדאיתא בכתובות דף נ"ג שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וכו' א"כ הוא ספק שמתה תחלה ולא נתחייב הבעל כלל לכך מביא ראי' ממתו בעליהן שהגיע זמן הכתובה לגבות ואפ"ה נקראים יורשי הבעל מוחזקים וה"ה הכא אלא דאכתי צ"ע דהא אי' לקמן סי' קס"ג ס"ג גבי ספק ויבם דאפילו אם אחד מהן מוחז' יחלוקו אלמא אינו מועיל חזקה נגד ספק ירושה וצריך לחלק דהתם מיירי שהחזיק אחר שנולד הספק והכא הוא מוחזק קודם שנולד הספק וצ"ע בהא דלא חילקו כן שם בהדיא: ו (סעיף י"ד המחנה בכתובה וכו') ע"ש בתשובת הרא"ש שכתב דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה משום דלאו ודאי קעקר דשמא תלד וצ"ע דהא אמרינן גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה (בב"מ דף נ"א) דשמואל סבר האי טעמא משום דלאו ודאי עקר וקי"ל התם דיש לו עליו אונאה וכ"כ התוס' שם בשמיטה דלאו ודאי קעקר דשמא יפרע לו קודם ואפ"ה ה"ל מתנה עמ"ש בתורה וצ"ל דח"ש שמא תלד לאלומי מילתא כתב כן ולכך השמיטו הטור וש"ע דעיקר הטעם משום דיכול לפטור אותה בגט וכתובה (דודאי בתנאי בעלמא אינו מתקיים אלא דמיירי שם שהוא מתחייב א"ע בכתובה שאם ישא אחרת יגרשנה ויתן לה כתובה וכן יכול לקיים ולשון ודאי קא עקר שכתב הרא"ש הוא לשון הש"ס בר"ס המגרש גבי המגרש ע"מ שתאכל בשר חזיר דקי"ל כרבא דהתנאי קיים דלאו ודאי קא עקר דלא תיכול ולא תתגרש וה"נ כן הוא שיכול לגרש כפי התנאי

ח (סעיף ט"ו הנושא אשה שפסקה מלדת וכו') ע"ש הטעם דדמי לנודר ממצה כל השנה דחל בכולל הכי נמי חל בכולל שהשבועה חלה על נשים שאין בהן פו"ר דהיינו עקרה וזקנה ועיין בי"ד סי' רל"ד סעיף ח' בהג"ה והבי' שם דין זה. והקשה הש"ך מתשובת א"ז שהביא הב"ח בי"ד ס"ס רכ"ח בנודר לאשתו שלא ישא אשה אחרת אחר מותה דאינו חל דה"ל נשבע לבטל את המצוה ולענ"ד נראה דלק"מ דהתם שנדר לה שלא ישא אשה אחרת לאחר מותה כלל ליכא כולל דאפילו בעקרה וזקנה אינו חל מדר' נחמן אמר שמואל בפ' הבא על יבמתו דאסור לאדם לעמוד בלא אשה וכיון שנזר שלא ישא אשה ודאי ה"ל נשבע לבטל את המצוה משא"כ הכא שיש לו אשה ואין המצוה אלא בשביל הבנים שפיר ה"ל כולל ולענ"ד מוכרח הדבר לומר כן דהא נקט שם בא"ז אפילו קיים כבר פ"ו א"כ קשה דה"ל מצוה דרבנן וקי"ל בי"ד סי' רל"ט דבעשה דרבנן חל השבועה לבטלו ולפמ"ש דהאיסור הוא שלא יעמוד בלא אשה י"ל דס"ל דהוא מדאורייתא משום דכתיב לא טוב היות לבדו וגו' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' הבע"י והביאו הב"ש בסי' א' די"ל כן א"נ דס"ל כמ"ש הרמב"ן שם דלענין בני' היכא דקיים כבר מצות פ"ו אינו אלא מצוה דרבנן ולא איסורא אבל שלא ישא אשה כלל איבא איסורא כדקאמר ר"נ אסור לעמוד וכו' וי"ל דכיון דקי"ל דדוקא בעשה דרבנן חל השבועה ולא לעבור על ל"ת דרבנן כדאי' בי"ד פי' רצ"ז ס"ו א"כ הכא כיון שאמר אסור לעמוד אינו חל אפילו בדרבנן אבל עכ"פ אין קושיא מן הא"ז דהתם ודאי דאיסור' דלעמוד בלא אשה עדיפא טפי ממצות בנים כמ"ש הח"מ והב"ש בסי' א' ואיך שייך כולל משום שאינם ראויות לילד

והנה אין להקשות דלמה הוצרך לומר דהוי כולל משום עקרה וזקנה ולמה לא הוי כולל משום דלא חלה השבועה שלא ישא' אשה אחרת אחר שישא השני' דכיון שנשא אשה אחת שוב אין מצוה לישא אשה אחרת וחל השבועה ז"א די"ל דכיון שאין השבועה חלה עד שישא אח הראשונה לא ה"ל לגבי ראשונה כולל ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דקי"ל דהנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח דאינו חל אע"ג דג"כ אין מצוה אלא בכזית ראשון ונימא נמי מיגו דחל על כזית שני חל נמי בכולל על כזית ראשון וע"כ ב"ל דכיון דאינו חל בתחילת אכילתו בכולל אינו חל דהא אינו חל על השני עד שאכל כזית ראשון ולכאורה נ"מ מזה דה"ה כשעומד בליל פסח ואמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אינו חל בכולל בכל השנה דכיון דעתה מצווה על כזית ראשון והכולל בא אח"כ אלא שראיתי להגאון חכם צבי ז"ל שכתב בהגהות ט"ז בח"מ סי' ע"ג ס"ה וז"ל אבל אם אמר סתם מצה אף שעומד בליל פסח פשיטא דאסור ולפמ"ש ז"א דהא בליל פסח איכא נמי כזית שני דלא הוי מצוה ואפ"ה לא ה"ל כולל לשום אחר זמן ואדרבא נ"ל דברי הש"ך שם נכונים ואין קושיא עליו ממה שהביא שם מכל הגדולים דבאמת דכוונת הש"ך הוא אהא דאי' שם בראובן שנשבע שלא לפרוע שום חוב וכתב שם הרא"ש דאם חוב שמעון קודם לא חל השבועה וע"ז הקשה הש"ך דיחול בכולל הואיל וחל על חובות של אח"כ יחול נמי על חוב שנתחייב כבר קודם השבועה דודאי אם אמר דוקא חובות שנתחייב כבר אינו כולל לשיתחייב אחז"כ אבל משמע דאפילו אמר סתם שום חוב וע"ו תי' דדוקא בנשבע קודם פסח דמצה דרשו' קודם החיוב שייך כולל אבל אם החיוב בא קודם רשות לא שייך כולל ובזה מתורץ כל הקושיות שהקשה עליו שם משבועת אכילת נבילות וטריפות שכתבו כל הפוסקים דחל בכולל ומתשובת הרא"ש זה דחל בכולל דעקרה וזקנה דהכא שאני דהרשות חל מיד ואדרבא ראי' לדבריו מדלא קאמר הרא"ש בכולל דשתי נשים אלא דבאמת הש"ך כתב בתחלה שם דלא כסברא זו דחל באמת אם נתחייב אחר שבועה עוד חובות די"ל דלא דמי למצה בליל פסח דע"כ צריך לאכול כזית ראשון דהוי חובה וכן בשתי נשים משא"כ אם נתחייב באמת אח"כ נהי דלא חל מיד מ"מ אח"כ כשנתחייב שאר חובות חל נמי על עבר אלא דברא"ש וש"ע שם לא נזכר שלוה עוד אחר השבועה ואף דגם בזה יש לחלק דהכא א"א לאכול