הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצז

כזית שני עד שיאכל הראשון וכן בנשים דאינו תל עד שישא ראשונה אבל הכא אפשר שחל אם ילוה מיד אבל אינו מוכרח לחלק בכך אך נלענ"ד דיש לומר דכשנודר שלא לאכול מצה בליל פסח הטעם הוא משום דאזלי' בתר כוונת הנודר שהי' רק על כזית מצה של מצוה שהוא מחויב תדע דאל"כ נימא דחל בכולל דמצת כותי דקי"ל דממל' כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ועיין בי"ד ס"ס רטו. אע"כ צ"ל דלא היתה כוונתו אלא על מבה של מצוה המחויב לאכול ולכך אינו חל ולפ"ז אם עומד בליל פסח ונשבע על מצה סתם שפיר חל בכולל דמצת כותי אם לא שאמר בפי' מצה שיוצאי' בה א"כ אין ראי' מדלא חל בכולל דכזית שני דהא הי' דעתו על מצת מצוה. אבל מתשובת הרא"ש זו דחל בכולל דעקרה וזקנה משום דהי' דעתו על כל הנשים לטובת אשתו א"כ מדלא אמר בכולל דשתי נשים משמע דלא אמרינן בכולל אלא כשהרשות בא מיד קודם החיוב כנ"ל ותו דהא קי"ל בי"ד סי' רל"ט דחל השבועה על מצות דרבנן ובמצה איכ' כזית מצה באחרונה שהוא במקום פסח מדרבנן ומסתמא הי' כוונתו גם ע"ז ואפ"ה אינו חל בכולל ותו נראה דדמי לאומר שבועה שאוכל היום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל היום או שנשבע שלא ואכל בשבת דאינו חל ולא אמרינן דחל על כזית ראשון בכולל דכזית שני וכן מצינו בש"ס בכמה מקומות בכמה איסורים שיש להם היתר לאחר זמן כגון אבר מן החי שאין איסור טריפה חל עליו כדאי' בחולין דף ק"ג. וכן אשת איש ונדה שיש להן היתר אפ"ה אין איסור חל עליהם דכולל ההיתר שלאחר זמן ולכאורה קשה ע"ז מהא דאי' בי"ד סי' ו' ל"ח סעיף ו' בהג"ה בנשבע לקדש אשה פלוני' דמשמע דמיגו דחייל על אחר הפסח חייל נמי קודם פסח אבל המעיין בתשו' הר"ן שהובא בב"י שם יראה דהכולל הוא שנשבע בתחלה כשיבקשנו פלוני וכיון דחל כ"ז שלא יבוקש מאותו פלוני חל נמי כשיבקשנו אותו פלוני ולשון רמ"א שם צ"ע

ט (סעיף טז מי שנשבע לתת לחבירו וכו') ע"ש שכתב הטעם דאפילו אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאי' מהם לבנות אשה ובנות כ"ש שיעבוד גופו דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב עכ"ל הנה מ"ש דאין הגוף משועבד למזונות תליא בפלוגתת הפוסקים שהביא רמ"א לעיל סי' ע' די"א דחיוב להשכיר א"ע בשביל מזונות אשתו מיהו אפילו אם גופו אינו משועבד מ"מ כשבא מעשה ידיו לעולם הם משועבדים למזונות אשתו א"כ לא הי' מקום לשבועה לחול כדפריך בר"פ המדיר כיון דמשועבד לה היכי מבי מדיר וכ"ש בשבועה שאין הנכסים בעצמם אסורים על חבירו דאינו יכול למנוע פירעון חוב בשבועתו דהב"ד גובים ממנו כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ע"ג סעיף ה'. אלא עיק' טעם הרא"ש הוא משום דאין מוציאי' למזון אשה מנכסים משועבדים אף דלכאורה לא. דמי למשועבדים שהרי חבירו לא קנה כלום מחמת שבועתו דהא קי"ל אם נשבע או נדר לחבירו ומת א"צ היורשים לקיים שבועתו כמ"ש בח"מ ס"ס רנ"ב אלא שהחיוב עליו לקיים שבועתו מ"מ ס"ל להרא"ש כיון דקי"ל דחוב דמזונו' גרוע אפילו ממלוה ע"פ כמ"ש בח"מ סי' צ"ז דאפי' חוב בע"פ קודם למזונות אשתו וכן במעריך דגובה הגזבר וא"צ להניח למזונות אשתו ס"ל להרא"ש דה"ה כל חיוב שיש על אדם הוא קודם למזונות אשתו ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הדרישה מתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' קנ"ד בנשבע לאשתו שני' שכל מה שירויח יתן לה בשביל מזונותיה דאינו חל בשביל שיעבוד אשתו ראשונ' והקשה הדרישה מתשובת הרא"ש וו ע"ש שמתרץ דהכא מיירי שהיה מספיק חצי ריוח למזונותיה בשעת השבועה ולא הוי נשבע לבטל את המצוה אבל התם דאמר כל מה שירויח אינו חל והביא ראי' מהאי דח"מ סי' ע"ג הנ"ל ולענ"ד נראה דלא דמי דהכא לא שייך נשבע לבטל המצוה כיון דהמצוה הוא במזונות אשתו שני' כמו אשתו ראשונה אף דהדין הוא דיחלוקו מ"מ עליו המצוה מוטלת ליתן כל המזונות לכל אחת בשליחות ותו דדוחק לאוקמי הכא במספיק באותו שעה ותו נראה דצ"ע בזה די"ל כיון דעכ"פ הדין שיחלוקו ממילא השבועה חל בכולל מיגו דחל על מחצה חל נמי על חצי שני' וכ"ש אם מרווח יותר ממזונות ראשונה די"ל מיגו דחל על המותר חל נמי על כולו מיהו בזה י"ל דלא הוי כולל כיון דא"א שיחול אלא משום שמקיים המצוה במחצה תחלה וה"ל כמו אם כולל היתר לאחר זמן כמ"ש לעיל בסעיף ט"ו ועיקר נלענ"ד דלפמ"ש א"ש דהרא"ש שם מטעם שיעבוד קאמר דכיון דמשועבד א"י להפקיע פירעון חובו ע"י שבועתו והכא שאני דחיוב אחר לגבי מזונות אשתו ה"ל כנכסים משועבדים כנ"ל משא"כ התם דשניהם הם מזונות אשתו לא עדיפא שני' מראשונה לכך אינו חל וא"ש

י (סעיב יז אשה שמחלה וכו') עמ"ש הח"מ וב"ש דלא דמי למ"ש בסי' ר"ה דאם מחלה מחמת אונס אין המחילה כלום דהת' הוי תליה ויהיב אבל הכא כיון שהדין הו' לגרשה והיא מחלה לו עבור זה ה"ל כפשרה דהוי כזבינא דקי"ל תליה וזבין הוי זבינא ואף דעביד אסורא והי' יוכל לחזור בו ת"מ כיון שקיים תנאי המחילה קיימת מיהו הא דמהני מחילה בכתובה לכאורה אינו לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ס"ו כיון שדר עמה אח"כ והי' נראה מזה כסברת הרא"ה שכתב לעיל בסי' ק"ה שכשמחלה שאם תתגרש תתבטל המחיל' אין בו איסור בעילת זנות דהא אינו קלה בעיניו להוציא' א"כ י"ל דבהא מודה הרמב"ם דמהני המחילה כיון דהכא מחלה בשביל שלא יגרשה א"כ אם יגרשה באמת יצטרך ליתן כתובתה וליכא ב"ז ועמ"ש רס"י קי"ב דמשמע דהרמב"ם ס"ל כסברת הרא"ה. גם י"ל דכיון דבשהה עשר שנים אסור לקיימה לא עשו בו חיזוק כמ"ש הרמב"ם גבי עוברת על דת כדאי' לעיל סי' קט"ו סעיף ד'

יא (סעיף י"ח אלמנה שגבתה וכו') משמע דוקא גבתה והכי תניא בתוספתא מי שמת והניח נכסים ומטלטלים ויצאה עליו כתובה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה משמע דדוקא קדמו תפשו אבל אם לא זכו אפילו אינו ברשת היורשים גם כן אלא מונח ברשות הרבים קוברים אותו מנכסיו אלא דמן התוספתא אין ראיה דמדינ' דש"ס מטלטלי' אינם משועבדים לה דודאי התוספתא לא מיירי בכתב לה מטלטלים אג"ק דא"כ לא שייך כל הקודם זכה אלא כל מי שזמן שטרו הוא קודם הוא גובה ואם זמנם שוה או שקנה המטלטלים אח"כ קי"ל לעיל דהבע"ח קודם לאשה אע"כ דמיירי שלא כתב מטלטלים אגב קרקע ותוספתא זו אתיא כר' טרפון דמהני לדידי' תפיסה לאחר מיתה כדאיתא בכתובות דף פ"ד ובזה ודאי כל שלא זכו הוא נקבר מנכסיו אבל לאחר תקנת הגאוני' אין הכרע מדברי התוספתא אך הב"ש בשם הש"ג כתב דבלא כתב מטלטלי' אגב קרקע אינו מועיל אפי' תפסה דע"ז לא תיקנו הגאונים שיהיה מושלך בבזיון ולפ"ז צ"ל דמ"ש בח"מ סי' ק"ז דיכולי' בע"ח למנוע קבור' מיירי בכתב להן מטלטלי' אגב קרקע מיהו יותר נראה דאפי' לא כתב מטלטלים אג"ק אינם מחויבי' לקוברו אלא כדין עני שבישראל אבל אינם מחויבי' לקוברו לפי כבוד משפחתו וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בריש ב"ק דבזה"ז מטלטלין כמקרקעי מדינא:

יב (בהג"ה והוא נקבר מקופה של צדקה וכו') בתשובת מהר"ם מינץ סי' נ"ג וסי' נ"ה כתב בשם הראב"ן דכל הקרוב קודם קרוב לקבורה והביא ראיה מהא דאמרי' בפ"ק דכתובות דף ח' ע"ב בתחלה היה קשה קבורת המת לקרובים יותר ממיתה עד שהיו בורחי'. ועוד דז' מתים שכהן מצווה לטמא להם הוא מחויב בקבורתם וע"ש בראב"ן שהקשה דא"כ לחה הוצרכו חז"ל לתקן קבורה בבעל וכבר תרצנו זה לעיל סי' פ"ט דמן התורה אינו מחויב לקוברה אלא כעני שבישראל והתקנה לפי כבודו וכבודה וכן י"ל בכל ז' מתי מצוה אלא דמן ראיה ראשונה שכתב שהיו הקרובים בורחים משמע שהיה מוטל על הקרובים לקוברו בבגדים יקרים אך לענ"ד יש לדחות די"ל דהתם היו בורחים מחמת הבושה שלא הי' יכולים לקבור כפי המנהג ולפ"ז אף בעיקר הוצאת הקבורה ממש אין כ"כ ראי' משם וגם אין ראי' מז' טמאי מתי' שהכהן מטמא להם די"ל דעיקר המצוה בגוף ולא בממון וראי' לוה ממת מצוה דעדיפא טובא מקבורת קרובים ואפ"ה כתב הנ"י פ' האשה רבה והביאו רמ"א בי"ד סי' שע"ד דאם אינו מוצא שיקברוהו אלא בשכר אינו מחויב לשכור משלו ע"ש וכן קי"ל בכיבוד אב ואם דאינו מחויב אלא בגופו אבל לא משל ממונו וכן מה שהביא שם ראיה מהא דקאמר במת מצוה כל שקורים ואין אחרים עוני' אותו הא יש לו עונים לא משמע דעליה רמי והקרו' קרוב קודם עכ"ל אין כ"כ ראיה דיש לפרש שאין אחרים עונים אותו היינו לפי מ"ש הפוסקים דמת מצוה המוטל בשדה שהוא רחוק מישראל שלא יכול לקרות אותן במקום מציאתו מ"מ כיון דאמרי' איזו מת מצוה כל שאין לו קוברין משמע דסתם מת יש לו קוברי' דהיינו קרובים וכן הוא מפורש בסוגיא דיבמות דף פ"ט ע"ב ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא עניא ע"ש מיהו מלשון זה משמע דבירושה תליא מילת' וכן פירש"י בעירובין ד' י"ז כל שיש לו קוברים יורשים משמע דוקא כשיורשים ממנו וכן משמע בדף מ"ח באומר אם מת לא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר את בניו וכו' משמע דוקא מנכסיו אבל היכא דליכא ירושה אין מוטל על בניו יותר מן הציבור ודוחק לחלק דכיון שמצוה כן לכך אינם מחויבים אלא במקום שיורשי' דכיון שחיוב על הבנים ויש להם מה מועילים דבריו להטיל על הציבור וכן משמע בר"פ אלמנה ניזונית אלא דבקיצור פסקי התוס' שם כתבו דאותן קרובים הראוי' לירש חייבים בקבורתו אפי' במקום דאין יורשים כלום. ועיין בחידושינו שם לדעת הראב"ד הוא מוכרח מסוגיא דף פ"א ע"ב אך לדברי מהר"ם מינץ משמע דלאו בירושה אלא בקורבא תליא דהא כתב דאחיו הוא קודם לנינו ועל אלמנה וחתניו נמי מוטל הקבורה משמע דכיון דקבורה משום בזיונא כל מי שהוא קרוב טפי הוא יקרא דידי' טפי וצ"ע ועיין מ"ש בסימן פ"ט ובסי' ע"ז סעיף ב' ונראה דאם נתן כל נכסיו לאחרים במתנת שכ"מ הם מחויבי' לקוברו ולא בניו דהא אמרי' כירושה שויני' רבנן אבל אם נתן מקצתו במצוה מחמת מיתה ונשאר ליורשים הם חייבים בקבורתו דהמתנה לגבי ירושה ה"ל כמשועבדים:

יג (שם בהג"ה ואם לא מתה הבת וכו') שם בתשובת הרא"ש והטעם כתבו האחרונים דאף דפסק ר"ת בנדונית חתנים א"צ ליתן שלא כתב לו אלא שתהנה בתו היינו דוקא מיתה טבעי' אבל אם נהרגה דה"ל אונס דלא שכיח לא אסיק אדעתי' והוי כאכלו ארי ע"ש ולכאורה קשה דלא דמי להאי דפ' מי שאחזו שקיבל עליו כל אונסא דאתיליד ואירע אונס דלא שכיח אמרי' דלא חייב עצמו אלא באונס דשכיח אבל הכא כיון שהיה דעתו של אב להתחייב ע"מ שתהנה בתו א"כ אדרבא הסברא להיפך דאונס דשכיח ה"ל להתנו' כדאי' בריש כתובו' גבי אין אונס בגיטין דאף שחייב עצמו אם לא יבא שיהי' גט כל אונס' דלא שכיח' אמרי' דלא ה"ל לאתנויי ואינו גט א"כ ה"נ על אונס דלא שכיח לא הוי לי' לאתנויי אבל עכ"פ אומדנ' הוא שלא הי' דעתו להתחייב אלא ע"מ שתהנה בתו. ותו קשה דהא כתב הר"ן והביאו הש"ך בח"מ סי' כ"א ס"ק ד' דמי שחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא הי' חיי' ע"מ שיעשה לו חבירו ואירע אונס לחבירו אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה דאונס רחמנא פטרי' אחרי' אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן ע"ש א"כ ה"נ כיון שהאב לא נתחייב רק ע"ח שתהנה בתו ומה לו לאב שאירע אונס בבתו הוא לא התחייב אלא אדעתי' דהכי שתהנה בתו מיהו אם כבר נתן האב והבעל התנה בפי' שאם תמות תוך שכה שיחזו' כדאי' בעובדא דמהרי"א סי' רס"ו כיון דהאב נתן לגמרי רק שהחתן מתנה להחזיר בזה שייך שפיר דלאו אדעתי' אלא אונס דשכיח כהאי דמי שאחזו מ"מ נ"ל דס"ל להרא"ש דכיון שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז פ"ב בד"ה שלא כתב לה וכו' וז"ל אבל הכא לא כתב כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק א"כ י"ל דה"נ אם היה אומרים לאב שיכניס א"ע בספק שמא תיהרג מסתמא היה מכניס עצמו כיון דלא שכוח וליכא אומדנ' ולפי זה אם אמר האב בפירוש על מנת שתהנה בתי אפילו נהרגה או נשתמדה צריך להחזיר לו וקצת ראי' לדין זה מהא עובדא דתותרנית בפ' מי שמת שפירשו דמיירי בארוסה שנכנס לחורבה של הבעל וכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה לא קנה מדין חופה ואמאי הא אפי' לאחר חופה צריך להחזיר מדין נדונית חתנים אע"ג דהתם רב הוא דאזיל בתר אומדנא כדאמרי' בר"פ אע"פ וצריך לדחוקי דמיירי בגווני דלא שייך בי' דין נדונית חתנים ולפמ"ש הרא"ש דבנהרגה לא שייך דין נדונית חתנים א"ש טפי

יד (שם ויש להתיישב בדבר) מדברי הב"ש משמע דלא קאי אלא על נשתמדה ולענ"ד קאי גם על מ"ש דאין חילוק בין נהרגה למתה מכח התקנה כדמשמע מדברי מהרי"א שם דכתב הכל לשקלי וטרי' ולא להלכתא דבאמת יש לדחות מה שהביא שם ראי' דבתקנה אין חילוק מהא דכתבו התוס' בריש כתובות דגבי צנועות ופרוצות לא שייך באונסא דלא שכיח כלל דאין הצנועות חוששות על כך ולא כתב משום דמלתא לא שכיח לא תקנו ואינו מוכרח דאי הוי שייך שהצנועות יחושו על כך א"כ לעולם יחושו כן והוי התקנה במלתא דשכיח ואדרבא משמע להיפוך ממ"ש התוס' גבי פרוצות דלא שכיח שיעשה כן משמע דלא חשו לתקן אם יהיה אונס דלא שכיחא אף דיש חשש משום פרוצות גם מ"ש שם מתשובת הרא"ש יש לדחות ושפיר כתב דיש להתיישב בכ"ז

תם ונשלם בעזר אל מסתתר ונעלם: מלך צור ישראל וגואלם ברוך ה' אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם: