הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצה

וצ"ל כמ"ש לעיל די"ל דרב אשי מודה דאפי' במנה לאבא בידך מ"מ ה"ל תרתי במקום חדא ואם נאמר כן נלענ"ד דלק"מ קושיתו דמה שאמרו במשנה אחרונה דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ודאי דלא מיירי במומי' הגלוי' דאפי' בשעת אירוסי' ראה ונפייס אלא מומי' דאפשר לבדוק פ"י קרובים כפירש"י (דף נח ע"ב) דבזה הוא בודק בהגיע זמן אבל אכתי זה הוי בדיקת חוץ דיש מומי' שהם במקום בית הסתרים וקמטים לגמרי שא"י לבדוק אלא ע"י עצמה א"כ בכל מומי' שבסתר הוי חזקה משהגיע האמן אלא שחששו במומין בבית הסתרים וקמטים אבל סתם מומין שבסתר איכא בהו חזקה בהגיע זמן כמו במומי' שבסתר וקמטים בשעת נשואים וכבר כתבתי דלהג"א הם נקראים מכוסים וגלוים דבדק' ע"י קרובותי' וכל זה הוי חזקה ולא ודאי דראה במקום שאין מרחץ על כל זה הוי תרתי במקום חדא כיון דאיכא למימר שהי' אחר אירוסין מחמת חזקת הגוף וכמ"ש לעיל דכל החזקות לענין תרומה אינם אלא חזקות ולא וודאות אם לא בגלוים ובמרחץ שהם דברים ברורים שא"י לטעון כלל אבל במקום שאין מרחץ בין אותן המומין המכוסים שיכול לעמוד עליהן ע"י בדיקת קרובי' שהם נבדקים בהגיע זמן ובין המכוסים לגמרי שא"י לבדוק אלא ע"י עצמו ובשעת נשואין מ"מ אין זה ודאי אבל חזקות הם ושפיר הוי תרתי במקום חדא בסתם מומין שבסתר בהגיע ומן ה"ל כמו רשות הבעל כשנשאת וכמ"ש לעיל דאף רב. אשי מודה דברשות הבעל אמרי' כנכ"ה והטעם בזה הוא דס"ל לרמ"א ז"ל דאין לפרש דברי רי"ו שכתב דאין חילוק בין נכנסה לחופה דאפי' ארוסה כשהיא בבית הארוס אמרי' כנכ"ה כמ"ש הח"מ דז"א דלא מצינו דעה זו דאפי' הרי"ף דס"ל על בעל החמור להביא ראי' אף שנולד הספק לאחר משיכה מודה בזה תדע דהרא"ש החולק עליו מביא ראי' מזה דאין חילוק בארוסה באיזה מקום שהיא וכ"כ הרא"ש דלהכי לא כתב הרי"ץ תירוצי דרבא ודר"א משום דאין נ"מ דבבוגרת אפי' בבית אבי' הוי כבבית בעלה וא"כ איך כתב הרי"ו כאן בפשיטות דלדידי' תליא מילתא במקום שהיא ותו דה"ל לכתוב והתוס' כתבו כמו שהעתיק הח"מ והגירסא הוא ברי"ו וכתבו התוס' משמע דלאו לשון פלוגתא הוא אלא העיקר כמ"ש רמ"א דדוקא כשהיא ברשות הבעל לאחר שהגיע זמן נשואין דכיון שחייב במזונו' נמצא ממילא דאין מע"י לאבי' וה"ל כבוגרת שכתב הרא"ש דדוקא נערה שהיא ברשות אב לכל מילי ותו דאמרי' לעיל דף נ"ז ע"ב דכיון דמזונות עליו קבע לה דוכתא אבל הבעל ואמרי' כנכ"ה מיהו לפ"ז נראה דכשיביא הבעל עדים שהיה בה מומין הללו עד שלא הגיע זמן לא מהני לרבא משום דהוי תרתי במקום חדא אבל לר' אשי אינו מוכרח כנ"ל ועוד נ"ל די"ל דלפי מאי דס"ל לרש"י בדף מ"ג פ"א דמציאת הבת כל היכא דלא מתזנא מאבי' הוא לעצמה דלא תיקנו אלא משום איבה דמזונות א"כ ה"ה מה שהאב זוכה בכתובתה הוא דוקא היכא דמתזנ' מיניה וכ"כ בספ"י במתני' דף מ"ג ע"ב דמה שתקנו כתובתה לאבי' הוא דומיא דמציאתה לאבי' ע"ש

והנה הרי"ו נתיב עשרים ח"ב פסק כדעת רש"י דבתו שאינו סמוכה על שלחן אבי' מציאתה לעצמה ע"ש וממילא נראה דה"ה כתובתה א"כ י"ל בהגיע זמן דמזונותיה על בעלה גם מציאתה וכתובה שלה וה"ל לרב אשי כמו מנה לי בידך. וה"ה לרבא ה"ל כמו בוגרת שכתב הרא"ש דכיון דכתובתה ומציאתה נמי שלה ה"ל כנכנסה לרשות הבעל (ועיין מ"ש בחידושי בריש מכילתין לפרש הא דאמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו'. ונדחקו התוס' דאין שואל הטעם וכו' ועמ"ש שם ליישב ולדברי הרי"ו הנ"ל א"ש טפי בפשיטות לפמ"ש דעיקר התקנה דנשאת ליום ד' לרבא היה משום זנות שלאחר החופה דליכא ביה ס"ס משום דאמרי' כנכ"ה אלא דזנות בין חופה לביאה לא שכיחא כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות לגיטין דף י"ז אבל כיון דבהגיע זמן משום שאוכל' משלו היא ברשותו שפיר שכיחא שלא יעשו הנשואין ביום שנשלם הי"ב חודש וכיון דמאותו שעה חשיבא רשו' הבעל אמרי' כנכ"ה שזינתה תחתיו) וכן משמע מדלא הביא הרי"ו מ"ש הרא"ש דבוגרת ה"ל כנכנסה לרשות הבעל כדרכו תמיד משמע דהוא בכלל דבריו שכ' דנכנס' לחופה לאו דוקא דכיון דפקעי זכיות האב בבתו ה"ל כנכנס' לרשות הבעל

טו (סעיף ב' בא על אשתו וכו') כתב המגיד דדוקא שהה ג"כ אבל הכ"מ כתב דשהה לאו דוקא אלא אפי' מיד אחר ביאה. ולכאורה מוכח מן הסוגיא דף ע"ג דפריך לשמואל ממתני' דכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכו' מאי לאו קידשה על תנאי וכו' הרי דלאביי דמפרש טעמא דרב לפי שא"א עושה בעילתו בעילת זנות מיירי מתני' בבעל ואפ"ה קתני בסיפא גבי מומין תבא שלא בכתובה ולא אמרי' דודאי ראה ונתפייס ודוחק לומר דמיירי מתני' דוקא במום דנכפה שקבוע לה זמן דאין הבעל יכול לבדוק וכ"ש לפמ"ש בחידושינו דעיקר הקושיא מסיפא ע"ש ע"כ נראה כדעת המגיד דשהה דוקא ונראה מדברי המגיד דהטעם בזה דאם טוען מיד אחר שבא עליה אין ראיה שנתפייס ונתרצה ליתן כתובה דאף דא"א עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ לענין ממון לא נתרצה אבל אם שהה אח"כ ולא בא לב"ד אמרי' דודאי מחל ועתה חוזר בו וכמ"ש הה"מ דהרמב"ם למד דין זה מבתולים דאם אינו טוען מיד א"י לטעון אח"כ דלא כמ"ש הב"ש דאם בא עליה לבד יכול לומר שלא ידע המומין אבל אם שהה אח"כ אמרי' דודאי ידע המומין ואין לזה טעם דאם לא בדק בשעת ביאה מהיכן נודע לו אח"כ ומאי מהני במה ששהה. ועיין בסמוך

טז (שם בהג"ה ואם שהה עמה וכו') הקשה הח"מ דהא קי"ל בטענת בתולים כר' יוסי דנסתרה מיד והב"ש כתב דהכא י"ל כשרצה לבעול וראה המומין לא בעל ולא מחל אבל אם שהה ל' יום אז ודאי לא מוקי אנפשיה ובעל ומחל. אך נראה דזהו לפי דעת הכ"מ דס"ל דבעל אפי' לא שהה דהטעם הוא דכשבעל ודאי מחל. אבל לפמ"ש הה"מ דבעיא דוקא שהה דמן הבעילה אין ראיה אלא שבדק והמחילה הוא מדשהה אחר כך עמה ולא בא לב"ד אם כן כיון דנימא דמיד שנסתרה על כרחך בדקה אם כן כיון ששהה אחר כך ולא בא לב"ד ודאי מחל אפי' לא בעל. ומשמע מדברי רמ"א דלא פליג על לשון המחבר דנקט ושהה אלא דבעיא ל' יום דתו א"י לומר שלא בעל ובע' שהה כמה ימים אח"כ ואפשר הב"ש לטעמיה דפי' לעיל דברי הה"מ דבעיא תרתי מילי ששהה וג"כ בעל די"ל שמחל בביאה אך כבר כתבנו דז"א ונראה דיש לחלק בין האי דטענת בתולים להכא דהתם איירי שהיא טוענת שבא עליה מיד ונשאה בתולה ואח"כ נכנס שנאה בלבו ומעליל עליה בשקר דאם היא מודה שהיתה בעולה אין שייך לומר שנתפייס דעכ"פ אין כתובתה אלא מנה כדין בעולה דמה"ת נימא שנתפייס ליתן לה יותר מהראוי לה אלא ודאי דמיירי שאומרת שהיתה בתולה באמת וא"ב לטענת מחילה דידיה א"כ שפיר י"ל דחזקה דלא מוקי אינש אנפשיה מסייע לחזקת הגוף דידה וממילא היא נאמנת משא"כ הכא דנודעו המומין שהיה קודם אירוסין אלא שהיא טוענת מחמת שבא עלי' מסתמא ראה ומחל דאיכא חזקה כנגדה דא"א מתפייס במומין ואף דאם בא עליה בודאי בדק אותה מ"מ כשהוא טוען שלא בא עליה לא אלים חזקה דלא מוקי אינש אנפשי' נגד חוקה דא"א מתפייס במומים וחזקת ממון אע"ג דהאי חזקה דידה אלימא טובא דנימ' שנתפייס דמסתמא אא"ש בכוס אא"כ בודקו קודם החופה ומסתמא לא מוקי אינש אנפשי' מ"מ י"ל דאין מועיל נגד חזקה דא"א מתפייס וחזקת ממון כמ"ש הפוסקים דאין לדמו' החזקות זו לזו אבל אם שהה ל' יום ודאי לא מוקי אנפשיה כמ"ש הב"ש ויראה דמוכרח לומר כן לדעת הה"מ דבעיא הכא דוקא שהה כמה ימים והתם בטענת בתולים אינו נאמן אלא באותו יום כדאית' לעיל ס"ס ס"ח אע"כ צ"ל דהתם מטעם דאמרי' שמשקר סגי מיד אבל הכא מטעם שמחל ונתפייס בעיא כמה ימים ולפ"ז מ"ש הה"מ דהרמב"ם למד דין וה מטענת בתולים אע"ג דאין הדמיון שוה לגמרי מ"מ קצת ראיה הוא

יז (סעיף י"א ואם תמאן וכו') בתשובת הרא"ש כתב וז"ל ואת"ל שהשוה ר"ג מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ לא עדיף אשה מאיש ואם תמאן וכו' פי' דמן הסברא יכול הבעל לזרוק לה גט בע"כ דלמה יתקן ה"ג בזה כיון שהדין הוא לגרשה ואפי' את"ל דר"ג עשה אפי' גם בזה תיקון משום לא פלוג היינו שלא לזרוק לה גט בע"כ כמו באיש שאין לכופו לגרש בע"כ אבל מ"מ כיון שגם באיש כשהוא נכפה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ה"נ באשה כופין אותה שתאמר רובה אני ובכלל הכפי' הוא שימנע ממנה שאר וכסות. וכן נרא' שפי' דבריו הח"מ ודברי הב"ש שכתב דכ"ש דיכול לזרוק לה גט הוא תמוה גם מ"ש דכאן אין פלוגתא דלכ"ע אפי' מאן דס"ל בנכפ' באיש לא הוי מום היינו משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה אבל גבי אשה הוי מום לא משמע כן להדיא בתשובת הרא"ש עיין שם. והטעם דלמ"ד נכפה באיש לא הוי מום משום דבעיא כאיש דוקא מומין גדולים. א"כ ס"ל דנכפה הוי כשאר מומין באשה גם מ"ש דכפי' זו למנוע שאר וכסות לכ"ע אין קפידא דהא כשהיא נכפה לכ"ע יכולה לפרוש ממנו ממילא לא תעשה לו וכו' אינו נראה דהתם היא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ואף דדברי' של חבה שהם משום קירוב היא מחויבת אפי' באמרה אינו ניזונית מ"מ הכא כיון שמופרשת ממנו בביאה לא שייך לחייבה בדברים של חיבה משא"כ הוא שא"י לומר איני זן ואיני מפרנס והרא"ש שכתב דיכול למנוע היינו דהוא בכלל הכפי' עד שתאמר רוצה אני אע"ג דלא מצינו כפיה בממון מ"מ כיון שהיא מחויבת לומר רובה אני ועיכוב הגירושין ממנה כבר כתבתי ברס"י ע"ז דמוכח מריש כתובות דכשהעיכוב ממנה פטור ממזונות ע"ש באורך

יח (שם בהג"ה אבל משום שאר מומי' וכו') כתב הב"ש ונראה דאיירי במומים שנולדו בה אבל אם היה בה מומים והוא לא ידע יש לומר דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן כמו שכתוב בתשובת הרא"ש וכו' והנה בתשובת הרא"ש שם מיירי בקידושין לבד וכן הביא רמ"א תשובה זו לעיל סימן ע"ז סעיף ג' וז"ל ואם עשה שלא כהוגן שקידשה ברמאות ותחבולות כופין אותו לגרש א"כ י"ל דבנשאה כיון דאמרי' א"א עושה בב"ז ומכוון לקדשה בביאה אפי' אם לא יתקיים התנאי תו א"י לכוף אותה וכן י"ל התם דגם לגבי דידה שייך בנשא לומר א"א עושה בב"ז. מיהו י"ל כיון דעכ"פ היה ברמאות יכולים לכופה וצ"ע

סי' קיח

א (סעיף א' לא בגדי חול) ז"ל תשובת הרא"ש הדין עם אלמנה שכתוב בתקנה כל אשר ימצא לו ובגדים לא היה מצוים לו כי לא היה לבעל בהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם עתה לא יעלו לה בחשבון עכ"ל ותמהו האחרונים דהא קי"ל לעיל סי' ל"ט דאפי' בגדי חול שמין בכתובה ולענ"ד נראה כוונתו דמ"ש ועוד דחלוקה וכו' הוא טעם מוסף שאינו בכלל כל אשר ימצא לו כיון דקי"ל גבי כתובה שמי' מה שעליה היינו שעולים בחשבון אבל גוף הבגדים א"ב להחזיר כמ"ש לעיל סי' צ"ט א"כ כיון דחלוקה וו במקום גביית כתובה היא אין ליטול גוף הבגדי' ממנה ואינו בכלל אשר ימצא לו כיון שעכ"פ גוף הבגדים הם שלה לכך גם עתה לא יעלו לה במשכון אלא דלפ"ז משמע דס"ל דבגדי שבת צריכה להחזר גוף הבגדים דלא כמ"ש הרמ"א לעיל שם מיהו י"ל דבגדי שבת כיון דלא שייך טעם הראשון דבע"ח גובה מהם לא סמך על הטעם השני לחוד

ב (סעיף ב' בהג"ה אינה נאמנת וכו') לכאורה לפי לשון התשובה שהובא בב"י שנתגרשה קודם מיתתו הרבה ואח"כ ישבה תחתיו ומשמשתו לא גרע מהמגר' אשתו ולנה עמו בפונדק דאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביא' וצריכה גט דא"א עושה בב"ז וכ"ש הכא שישבה זמן הרבה תחתיו דה"ל נשואין גמורים וקי"ל דהמגרש אשתו ומחזירה ע"ד כתובה ראשונה מחזירה וכיון דמנהג זה נתפשט שם במדינ' והיא ידעה בהם ה"ל כאילו נכתב כדאי' לעיל סי' נ' לענין תקנת שו"ם וא"כ אפילו אם באמת נתגרשה והחזירה צריכה לקיים התקנה וצ"ל דה"א כיון שגרשה וישבה תחתיו ע"כ היתה כוונתו באמת להפקיע הירושה מחמת גירושין ולא אמרי' בזה דהחזירה אדעתא דמנהגא דא"כ למה גירשה כלל ובזה א"ש דמזה הטעם כיון דע"כ היו הגירושין בשביל כתובתה אמרי' יותר שלא גירשה כלל אלא שנתן ביד' בשביל הברחה ואם היתה מביאה עידי גירושין באמת אמרי' כן דמסתמא לא החזירה ע"ד התקנה

ג (סעיף ד' אלמנה שפרעה וכו') כתב הב"ש דלפי מה שפסק בח"מ סי' קכ"ח דפורע לעובד כוכבי' אינו בכלל פורע חובו של חבירו צ"ל דהכא ביתומים שאני ע"ש ובאמת ה"ל להקשו' טפי דהכא אין שייך כלל לדמות לפורע חוב של חברו כיון שלא פרעה משלה כלום אלא משל בעלה כדאיתא בח"מ שם וזה בודאי מהני אפי' ביתומים אפי' חוב בחוב ישראל כיון דהיה בידה מעות היתומים יכולה לשלם לבע"ח מיהו י"ל דבחוב עובד כוכבי' גרע טפי דלפי הטעם שם שהי' משועבד מדר' נתן נראה דבעובד כוכבי' לא שייך זה אבל לפמ"ש הש"ך שם דכל שלא נתן משל עצמו לא ה"ל מבריח ארי קשה