הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצג

לפי שהן ברשותה ולא הי' לו להשתמש בהן עד שנאבדו מכל וכל אא"כ נגמרו הנשואים ונתקיימו היינו מה שנשתמש בהן לאחר שנודע לו שהיא איילונית ואפ"ה בנצ"ב פטור כיון דברשותו הם ואזיל לשיטתו דס"ל דאיילונית שלא הכיר בה צריכה גט אלא שלא מצאתי חי שפי' כן וצ"ע לדינא ועוד יש להסתפק אפי' בנצ"ב שבלו קודם שנודע לו שלא כדין דהיינו אם מכר או הפסיד בענין שאין לו רשות משום שבח בית אבי' אפשר דחייב לשלם וכבר כתבנו בזה בסי' ע"ו גבי דינא דמתיבתא ולעיל בסי' קט"ו וגבי זינתה ועוברת פ"ד דצריך לשלם מה שהפסיד שלא כדין א"כ י"ל דגם באיילונית וח"ל שלא הכיר בה כן ונהי דלשיטת תו' והרא"ש דס"ל דבנ"מ חייב היינו דוקא במה שבלה שלא כדין א"כ משמע דנצ"ב אפילו מה שבלה שלא כדין פטור מ"מ לדעת הרחבים ז"ל יש להסתפק דהסוגיא לדידי' מיירי בבלה כדין וגם לדע' הרא"ש אינו מוכרח כ"כ די"ל דלהכי קאמר סתם דבנצ"ב הוא פטור משום דסתם נצ"ב השימוש בהן כדין הוא ויותר מזה כתב הב"ח לעיל סי' קט"ו דבנצ"ב שנתקלקלו בפשיעתו י"ל דחייב הבעל בהן וכבר כתבנו שם טעמו ועיין לעיל סי' קפ"ו דכ' דוה דוק' בנצ"ב שהפסידן כשראוין למלאכתן הראשונה אבל כשאין ראוי' למלאכתן הראשונה דתו ליכא משום שבח בית אבי' רשאי למכרן ובנ"מ השחקים הוי קרן שלה ועיין בב"ש: ז (סעיף ג' איילונית אם הכיר בה וכו') כתב הר"ן דאם בתחלה לא הכיר בה ואח"כ הכיר בה ודר עמה אית לה מזונו' משמע דה"ה לענין כתובה ג"כ אית לה אע"ג דבתחלת נשואין לא נתחייב מ"מ כיון שדר עמה ממילא אית לה כתוב' דהא אפילו מחלה הכתובה בפי' ודר עמה אח"כ ס"ל להרמב"ם דלא מהני מחילה אפילו בכותבת משום דאסור לדור וכו' ואפילו להחולקים עמו היינו במחילה בפי' אבל מסתמא יש לה כתובה ולא דמי למה דאיתא לעיל בסי' קט"ו בעוברת ע"ד שדר עמה אח"כ דל"ל כקובה דהתם משום דמצוה להוציאה משא"כ באיילוני' ולפ"ז בח"ל שלא הכיר בה ואח"כ נודע לו ודר עמה אח"כ ג"כ אין לה כתובה כיון דאיכא איסורא גריעא טפי מעוברת ע"ד ולא דמי בהא לאיילונית ועמ"ש בחידושינו לתרץ בזה הסוגיא דף ק"א ע"ב ועמ"ש עוד די ל דגם באיילונית כשהכיר בה ודר עמה אין לה כתובה והיינו דנקט במתני' באם מתחלה נשאה לשם איילונית אלא דמדברי התו' והפוסקים שנדחקו בהא דמשמע הא גיטא בעי גבי איילונית ולא תירצו דמיירי ברישא אפי' הכיר בה אח"כ משמע דס"ל דבהא אפילו כתובה אית לה כפי סברת הר"ן ז"ל ועיין בחידושים סוף פרק אלמנה ניזונות

ח (סעיף ד' שני' בין הכיר בה בין לא הכיר בה) כבר הקשתי בחידושינו דהא בשניה דהיא מרגילה לי' גריעא טפי מח"ל א"כ כיון דבח"ל בלא הכיר בה פטור לשלם נב"ב דליתנהו משום דה"ל מקח טעות כ"ש בשני' דהי' מרגילה ואין לקנוס אותו כיון שלא הכיר בה וכה"ג הקשה הראב"ד בח"ל שלא הכיר בה דקנסו אותם בין בנ"מ בין בנצ"ב ומה שתירץ הרא"ש דהיא לא מרגילא לי' לא שייך בשניה וע"ש שתרצנו דצ"ל דכיון דשניה דרבנן לא ה"ל כ"כ מקח טעות אך לפ"ז גם בחלוצה דרבנן או נתינה ושתוקית אינה מפסדת נצ"ב בלא הכיר בה ואפילו לדעת הרא"ש דס"ל דחלוצה דינה כח"ל לענין כתובה ות"כ מ"מ חייב לשלם נצ"ב ועיין בחידושינו דף ק' ע"ב בארנו שם לשיטת רש"י שם דבלאות דנצ"ב שאינם ראוי' למלאכתן הראשונים א"צ להחזיר מיהו מלשון הפוסקים משמע דאין חלוק

סי' קיז

א (סעיף א' נמצא דם על עד שלה וכו') כתב הב"ש דאם נמצא דם סמוך לתשמיש בעינן שאסורה לו מחמת הספק אפ"ה א"י להוציא הכתוב' ממנו ובתשובת רש"ך לא כתב כן וצ"ע עכ"ל ועיין בי"ד רס"י קפ"ז בב"י כתב להדיא בדין זה וזה לשונו דאף דאינה נאסרת אלא מספק א"ל כתובה דהמע"ה ולענ"ד נראה דלפמ"ש שם בס"ד בחידושינו בי"ד סי' הנ"ל אין כאן מקו' ספק דהא קשה לחה תהי' אסורה מספק דשמא היה בשעת תשמיש הא הוי ספק ספיקא שמא מן הצדדין וכמ"ש המרדכי והביאו רמ"א בסי' קפ"ז גבי מכה וספק שמא לאחר תשמיש ואין להקשות דבמתני' דנדה דף י"ד דמחוי' חטאת בנמצא על עד שלו ולא מספקי' שמא מן הצדדין ז"א דכיון דתלינן דהדם בא במקרה ולא מחמת תשמיש דלא שכיח אמרי' מסתמא רוב הדמים מן המקור אבל להחזיקה בג' פעמים שמחמת תשמיש ראתה דם יש לספק שמא מן הצדדין כמ"ש המרדכי וצ"ל דנהי בנמצא לאחר תשמיש הוי ספק לענין אשם תלוי כדאי' במתני' דנדה היינו בפעם ראשון ושני דכיון דבא במקרה י"ל שבא אח"כ אבל בהוחזק' שרואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים תו אין לתלות כלל שבא אח"כ דמסתמא בא בשעת תשמיש מחמת מיעוך א"כ לפ"ז אין להסתפק כלל ברואה דם ג' פעמים מחמת תשמיש שמא בא אח"כ אלא דאיכא ספק בכל רואה דם מחמ' תשמיש שמא חן הצדדין ובזה מפורש בברייתא דאין לה כתובה

ב (שם ולא תוספ' וכו') כתב הה"מ דלא דמי לנמצא איילונית משום דבאיילונית הי' יכול לבודקה וגם היא יכולה לישב תחתיו עכ"ל הנה לכאורה נראה דבטע' דיכולה לישב תחתיו לבד לא סגיא דהא בחייבי לאוין שלא הכיר בהם אינה יכולה לישב תחתי' ואפ"ה יש לה תו' דאע"ג דבח"ל ה"ל כאילו לא ידעה משים דסברה דיכולה לפייסו כמ"ש הר"ן מ"מ לא עדיפא מרואה מחמת תשמיש שלא ידעה כלל ואפ"ה אין לה תוספת וצ"ל טעם השני משום דבח"ל הי' יכול לחקור מיהו בטעם זה לבד הוי סגי דגבי איילונית אף דפסק המחבר לקחן סי' קע"ב דבעינן כל הסימנים ואחד מהם שמתקשה בשעת תשמיש וזה א"י לחקור מ"ח כיון שיכל לחקור קצת לא הי' לו לישא אותה כ"כ הב"ש ולפמ"ש לעיל דלדעת הרמב"ם צ"ל דאותן הסימני' שהם בעצמן מומין אלא כיון דיש מרחץ בעיר מסתמא בדק אותן וא"ש טפי כיון דידע הסימני' מקצתן כחו היא אין להפסידה דהי' לו למנוע מלהוסיף לה או שלא ישא אותה אך לפי דעת הרא"ש ז"ל שהביא רמ"א בהג"ה לקמן סי' קע"ב דבחד סימן הוי איילונית א"כ ע"כ צ"ל דמה שאמרו באיילונית דיש לה תוספת דלא דמי לשאר מום היינו דמיירי דוקא בסימן דמקשה בשעת תשמיש כמ"ש הב"ש לעיל סי' קט"ז ס"ק ג' א"כ בזה הא גם הוא א"י לחקור ואפ"ה יש לה תוספת א"כ נימא גם ברואה מחמת תשמיש שיש לה תוספת וצ"ל משום דברואה דם מחמת תשמיש אינה יכולה לישב תחתיו א"כ צריך לשני הטעמי' ולכאורה הי' נראה לי דאפי' בשאר סימני איילונית א"ש לדעת הרא"ש וא"צ לדחיקי דמיירי באיילונית דוקא דמקשה בשעת תשמיש דהא ס"ל להרא"ש דא דאיילוני' ודאי א"צ גט כלל כדאי' לעיל סי' סעיף ד' א"כ י"ל דמה שאמרו במתני' דאיילונית אין לה כתובה דמשמע אבל גיטא בעיא היינו בספק איילוני' שאין הסימנים ניכרים היטב שפיר י"ל כמו להרמב"ם דבבירור שהיא איילונית גם היא לא ידעה והוא יכול לבדוק ולא הי' לו לישא אותה מספק כמ"ש הב"ש לדעת הרמב"ם מיהו בהרא"ש ריש יבמות משמע דמוקי מתני' בודאי איילונית ע"כ צ"ל במקשה וכו' דלא ידעה אך לפמ"ש הב"ש לעיל סי' קט"ז ס"ק ג' די"ל אפילו באיילונית ודאי שלא היו קודם הנשואין ניכרים היטב הסימנים ואח"כ נתבררו י"ל גם לדעת הרא"ש כיון שלא הי' ניכרים לא היתה מודיע לו ואפ"ה הוא יכול לחקור ולהרחיק עצמו מיהו כ"ז דוחק ותו כיון דסתמא קתני איילונית אין לה כתובה משמע באיזה סימן שיהיה ואפילו בסימן דמקשה בשעת תשמיש לחוד אע"ג שאין הבעל יכול לחקור ח"מ כיון דיכולה לישב תחיו יש לה תוספת ומחוורתא כמ"ש ונראה דנ"מ אף להרמב"ם היכא דנשאה כשהיא קטנה ואח"כ נמצא איילונית דלא הי' יכול לבדוק שום סי' ואפ"ה כיון שיכולה לישב תחתיו יש לה תוספת והנלפענ"ד דכיון דסברא זו דיכולה לישב תחתיו מוכרח' היא לדעת הרא"ש נימא כן גם לדעת הרמב"ם ז"ל וא"צ לדחוק שהי' לו לחקור כמ"ש הב"ש די"ל דכיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דבעי' כל הסימנים וסי' דמתקשה א"א לו לידע א"כ אף הבעל א"י לחקור בבירור כיון דאינה מוחזקת איילוני' בכך ונ"מ ברואה מחמת תשמיש שמותרת להנשא לשני ולשלישי אפ"ה אין לה תוספ' משני ומשלישי ולא אמרי' כסברת הב"ש דכיון שנמצאת בראשון או בשני הי' לבעל שלישי להתרחק ממנה דכיון שלא הוחזקה לרואה דם מחמת תשמיש לא דמי לח"ל וכיון שאינה ראוי לישב תחתיו אין לה תוספת דאין אנו צריכי' לסברא זו דהי' יכול לחקור על הספק ולהרחיק עצמו כנ"ל אך כל זה כתבתי לשיטת האחרונים ז"ל אבל לענ"ד אין הכרע מדברי הרמב"ם ז"ל בכל רואה מחמת תשמיש דזה לשון הרמב"ם ז"ל בפי' כ"ד מהלכות אישות דין ז' הנושא אשה ונמצא' שאין לה ווסת וכו' אף על פי שמום גמור הוא זה וכו' הרי דמיירי שיש בה מום שהיא משונה משאר נשים שאין לה ווסת והי' ראוי להיות כדין אשה שנמצא בה מומים שבסתר אלא שיש לה תקנה ע"י בדיקת עדים כמ"ש שם אבל אם נבדקה ורואה מחמת תשמיש ה"ז מום גמור שהי' לה לגלות לו שאין לה ווסת דיש בה חשש שתראה בעת תשמיש נמצא דינה כשאר מומי' וכן הרי"ף והטור כתבו דוקא דין זה באין לה ווסת אבל אשה שיש לה ווסת כדרך הנשים אע"פ שרואה מחמת תשמיש כיון שלא הי' לה לידע כלל יש לה תוספת ולפ"ז אתי' הכל בפשטות דבנדרים ותומין שהיא יודעת והוא א"א לידע מומין שבסתר אין לה תוספת ובחייבי לאוין שלא הכיר בה כיון שהוא הי' יכול לחקור ולידע כמותה יש לה תוספת ובאין לה ווסת כיון דהיא ידעה לא הודיעה לו והוא א"א לחקור ה"ל כחום א' וא"ל תוספת ובאיילונית בין לדעת הרמב"ם דס"ל דבעי' שהיא מוחזקת באיילונית בכולן הרי בדק את המומין במרחץ דאל"ה בל"ו אבדה משום שאר מומין וע"כ במתקשה בין לדעת הרא"ש במתקשה כיון ששניהם אינם יכולי' לידע יש לה תוספת ועמ"ש לקמן עוד בזה כנלענ"ד לולי דבריהם ז"ל ולפ"ז אפשר דהרמב"ן ובעל העיטור שכתבו דיש לה תוס' מיירי ביש לה ווסת א"נ דס"ל דאשה שא"ל ווסת א"ב בדיקה לבעלה כלל א"כ באמת י"ל דהוי כמו שיש לה ווסת ואף שהש"ך סי' קפ"ו נדחק להסב שיטת הרי"ף דאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה לבעלה הרי כתב בעצמו שם דלענין כתובה שאני ע"ש בסוף דבריו וכ"ש דא"ש לדעת המפרשי' ראשוני' ואחרונים שפרשו דברי הרי"ף ז"ל כפשען:

ג (שם ולא תנאי כתובה וכו') כתב הח"מ דנכסי צ"ב שמכר או שבלה צריך להחזיר לה דהוי כאונס ולא הבנתי דמה בין זו לאיילוני' דג"כ לא ידעה כגון בסי' דמקשה בשעת תשמיש לדעת הרא"ש וכן לדעת הרמב"ם דס"ל דבעי' סימנים כולם הא לא ידעה מסי דמקשה וכ"ש בקדשה בקטנות כמ"ש לעיל ואפ"ה אין לה נצ"ב וכ"ש הכא דגריעא טפי דהרי אין לה תו' ולכאורה הי' נר' דכיון שכתבנו לעיל דברואה מחמת תשמיש איכא ספק שמא בא מן הצדדין א"כ נהי דכתוב' א"י להוציא מן הספ' מ"מ נצ"ב שהם בחזקתה מתחלה אין להפסידה מספק ובזה הי' נכון מה שנדחקו התוספות והרא"ש בריש יבמות דהא דנקט במתני' איילונית אין לה כתובה ולא נקט דאפי' גט אינה צריכה משום דנקט אגב שני' ולא תירצו דמיירי בספק איילונית כמו שתירצו שם מתני' דגיטין המוציא משום איילונית וכו' דאפילו בספק אין לה כתובה ולפמ"ש א"ש דהא קתני במתני' ולא בלאו' דהיינו בנצ"ב באיילונית ובספ' אין להפסידן כ"ז כתבתי לדעת האחרונים ז"ל אך אמנם שמעתי ולא אבין דהא הרי"ף ז"ל בס"פ אלמנה ניזונית והטור ברס"י וה כתבו בהדיא בדין זו הרואה מחמת תשמיש ולא בלאות וכיון דצריך להחזיר נצ"ב שמכר או שבלה כדין כ"ש נ"מ דברשותה קאי א"כ מהו ולא בלאות אלא דבאמת צריך להבין מנ"ל להרי"ף והטור דהא לא נשמע מבריית' דספ"ק דנדה דהתם הם דברי ר"מ דס"ל כל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש נמצא דהוי ממש כשאר מומין שבסתר דידעה בהן משא"כ ברואה מחמת תשמיש דלא ידעה אלא נראה דהוא הדבר שכתבנו לעיל דהרי"ף והטור דבריהם הם בפי' דוקא על אשה שאין לה ווסת דהוא בעצמו מום כמ"ש הרמב"ם אלא דאם נמצאת בבדיק' ג' פעמים טהורה נתברר דאינו מום אבל בלא"ה הוא מום ושפיר כתב ולא בלאות ובאמת באשה שיש לה ווסת י"ל דיש לה בלאות דה"ל כספק איילונית דיש לתלות בדם צדדין כן נלענ"ד מיהו נראה דכל זה במה שבלה קודם שנודע לו שרואה מחמת תשמיש אבל לאחר שנודע לו כבר כתבתי בסי' הקודם דאפי' באיילונית צ"ע דנראה דצריך להחזיר מה שבלה אח"כ ועמ"ש לקמן דע"כ צ"ל כן לדעת י"א בהג"ה:

ד (שם ולא יחזור לעולם וכו') היינו אפילו אם נתרפאת אח"כ כ"כ האחרונים וכן כ' בהדיא הרמב"ם בפ' כ"ה מהל' איכות שמא תתרפא ולכאורה מזה ראי' דאפילו לאחר שתתחזק ג"פ מותר לסמוך על הרפואה לשמש ועיין בי"ד סי' קפ"ז ס"ח דיש מסתפקים בזה אם מ תר לסמוך על הרפואה וצ"ל דמיירי ע"י רפואה בדוקה כגון שנפל ממנו חררת דם כמ"ש שם מיהו מן הש"ס י"ל דהא דלא יחזור היינו כשבדקה עצמה ע"י שפופרת אחר גירושין ונמצא הדם בצדדי' ולפ"ז א"ש טפי מה שהקשה הר"ן דאיך מצי לקלקלה הא לא מצו למימר אילו הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה דהרי הוא מחויב לגרשה ולפמ"ש י"ל שהי' בודקת עצמה ע"י שפופרת קודם גירושין מיהו מדקאמר סתמא לא יחזור גם י"א דאין להתיר בבדיקת שפופרת אלא בבעל שלישי משמע להו דאפי' ע"י רפואה לא יחזור מטעם שכתב הר"ן:

ה (שם מבעילה ראשונה וכו') הח"מ והב"ש נסתפקו בבתולה שראתה כמה פעמים אחר נשואין בענין שאי אפשר לתלות עוד בדם בתולים אי נימא דנסתחפ' שדהו או לא וכתב הב"ש דיש להביא ראי' מח"ש בסי' ס"ח דדם נדה לא שכיחא שלא בשפת וסתה ע"ש ולענ"ד נראה דודאי מה שתראה אשה מחמת מיעוך תשמיש גרוע' טפי אפילו משלא בשעת וסתה דלא שכיחא כלל אבל זה שהוחזקה ג"פ אחר שפסק דם בתולים