הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצב

בדברי' לא שייך עיני' נתנה באחר לאחר הגירושין ואם חזרה ונתנה אמתלא מותר להחזירה ולא ביאר הדין בחזרה ולא נתנה אמתלא ונראה כיון שכתב הר"ן סוף נדרים דהא דהתירו באומרת טמאה אני לך אע"ג דשויא לנפשה חד"א משום דכיון דמשועבד' לבעל אינה נאמנת מדינא אע"כ לאחר גירושין דאזיל ליה השיעבוד ממילא אסורה לו לתוור כדאית' בכתובות ד' נ"ט יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אלמא כיון דפקע השיעבוד הדר' לאיסורא ולכך צריכה אמתלא מיהו אפי' באמתלא צ"ע לפמ"ש הפוסקים גבי לבשה בגדי נדות דלא מהני אמתלא משום דעשתה מעשה י"ל דה"נ כיון שגירשה והיא קיבלה את הגט שוב אינו מועיל אמתלא מיהו לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' קפ"ו לחלק דאפי' במקום מעשה מועיל אמתלא גם נראה כיון דע"כ צ"ל דמיירי שלא אמר בשעת הגט שמשום זנות הוא מוציאה דאל"ה אסורה לחזור לו כדלעיל סי' יו"ד א"כ לא מיקרו מעשה המסייע לאסורא

כב (סעיף ז' לפיכך משביעה וכו') כבר כתבנו לעיל דהא דמשביעה נתקשה בו הה"מ ולענ"ד נראה דמיירי ביש רגלי' לדבר שזינתה ולא דחי לאמנה וריבית ונלענ"ד דהוא מוכרח אבל בדבר אחר א"י להשביע והיינו כמ"ש הכ"מ דע"פ אחר ר"ל שאין אותו אחר לפנינו אלא שהוא אחר ששמע מפי אחר וכ"ש מפי קרוב דמיירי ביה בריש דבריו שא"י להשביעו ובזה מיושב קושיית הח"מ דקי"ל דיכול להשביע בספק ע"פ העד דהיינו דוקא כשהעד לפנינו (מיהו מ"ש הכ"מ במתני' דע"א מעידה שהיא פרוע דמיירי דוקא בטוען ברי אינו מובן) וכבר כתבנו בחידושינו דף פ"ו דכן משמעות הפוסקים וח"ש הב"ש דעל הרב רמ"א קשה דפסק בס"ס ע"ה דיכול להשביעה ע"פ קרוב ז"א דלא פסק שם אלא שבועת היסת אבל בנשבע ונוטל בנק"ח י"ל דמודה דא"י להשביע בספק ומסיים הרמב"ם אלא ע"י גלגול א"כ ע"כ צ"ל דמיירי ביש רגלים לדבר דאל"ה אין מגלגלין בטענת ספק של תובע כמ"ש המחבר בח"מ סי' צ"ד סעיף ב' ודלא כח"מ שהביא פי' רחוק בדברי הרמב"ם ועוד נר' דאפי' לפי הגירסא בדבר אחר א"י להשביעה יש ליישב שא"י להשביעה על זנות אחר שלא ראה. דאף שזינתה עם זה ח"מ על איש אחר ה"ל טענת שמא אא"כ יש רגלי' לדבר יכול לגלגל. ועיין ב"ש סי' י"ח ס"ק ד'

כג (סעיף ח' ותבא בלא כתובה) לשון הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד ובלא תוספת שהרי מעשיה הרעי' גרמו לה ליאסר כוונתו מה שנפסדת כאן התוס' משא"כ בשניה דיש לה תוספת אלא דהתם לא גרמו מעשיה כמ"ש הרמב"ם שם בראש הפרק ולכאורה קשה מ"ש גרמו ליאסר דתיפוק דה"ל עוברת ע"ד אפי' לא היתה נאסרת עליו כיון דאיכא התראה ובזה לא שייך מ"ש התוס' ביבמות דף ל"ח כיון שיכולה לברר שלא זינתה לא ה"ל עוברת ע"ד דהא מ"מ בזה"ז לא שייך זה והיה נלענ"ד דמזה ראיה לח"ש לעיל דמיירי אפילו במקום דליכא יחוד כגון בעלה בעיר וכ"ש בפני בעלה ועדים אף שהלכה למקום סתר כיון דאימתן עליהן ליכא משום יחוד ואפ"ה אסורי' ביחוד כדאית' לעיל סי' כ"ב משום הקינוי שהרי גורמת להאסר עליו

כד (סעיף ט' אסורה לו) ע' בהרמב"ם שכתב שם בזה"ז שאין חי סוטה ועיין הח"מ שכתב שבזמן הבית היה תקנה שתסתיר שניה והוא דוחק דהא אסור ליחד וצ"ל כמ"ש לעיל די"ל בסתירה שלא באיסור יחוד ויותר נראה דבזמן הבית אין להפסידה כיון שהיא רוצה לשתות ואף אם הב"ד מסופקים שמא מותרת לבעלה אין להפסידה בשביל זה

סי' קטז

א (סעיף א' אם הכיר בה וכו') כתב הב"י דמשמע מלשון הרמב"ם דנקט חייבי לאוין אבל חלוצה שהיא מדרבנן יש לה דין שניה והיינו דפסק כלישנא קמא דהא דקאמר בברייתא מפני שהוא מרגילה הוא דברי רשב"א וכ' הב"ש דכל הסוגיא משמע שם דקאי ללישנא קמא והק' מזה על הרי"ף והרא"ש והטור נלע"ד אין זה במשמע דודאי טעמא דרשב"א דאמר מפני שהוא פסול שהוא מרגילה מטעם זה ולא היא מרגילתו ולישנא בתרא דרבי קתני לה היינו דקאי סיפא דברייתא על דברי רבי דסליק מיניה ולא פליגי אלא במידי דאורייתא שהיא מרגילתו דלרשב"א אין לה כתובה ולרבי כיון דבדאורייתא לא פשו חיזוק ויש לה כתובה וע"ו קאי כל א"ב בהסוגיא שם ואדרבא משמע דכל הסוגיא קאי ללישנא בתרא דאל"ה הל"ל דחלוצה איכא בינייהו אע"כ דרבי מודה בחלוצה ולכאורה נראה דלדעת הרמב"ם ה"ה בנתינה דס"ל להרמב"ם דהוא מדרבנן כדאית' לעיל רס"י ד' א"כ לרבי עשו בו חיזוק ואין לה כתובה והא דקאמר שם ביבמות דף פ"ה ע"ב אמר רב חסדא דממזרת ונתינה לישראל א"ב אגב שיטפי' נקט נתינה וכמו שכתבו המפרשים בכמה דוכתין דנקט ממזר ונתין אגב שיטפי' ועיין בחידושינו ר"פ אלו נערות וכן צ"ל אך לשיטת שאר פוסקים דס"ל דנתינה מדאורייתא מ"מ כיון דטעמא דרב חסדא דהיא מרגילתו משום שיכול לטהר ע"י שישא שפחה וזה שייך בממזר אבל נתין אסור בשפחה כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ט ע"ב דדוקא מחזר מותר בשפחה משום דלא שייך בו לא יהיה קדש דעיקרו בא מקדשות א"כ לא מרגילא ליה אך לפ"ז מדלא קאמר באמת דא"ב בנתינה איפכא דלרבי כיון דמדרבנן צריך חיזוק ולרשב"א הא לא מרגילתו ע"כ משמע דרבי מורה דאף במידי דרבנן בעיא מרגילתו מיהו לפי שיטת הרמב"ם שכתב הב"ש לעיל סי' ד' ס"ק ס"ד י"ל דנתין מותר בשפחה נמצא בנתינה היא מרגילתו אלא דאכתי קשה מאי פריך ולרבי אליעזר דאמר הרי זה עבד ומחזר אינו מרגילתו אכתי לרבי אליעזר איכא בינייהו בנתינה דאינה מרגילתו והוא מדרבנן דלרבי עשן חיזוק וכבר כתבתי לעיל דהמ"ל נמי חלוצה א"ב משמע דהסוגיא ללישנא בתרא ונראה דה"ה בשתוקה שנשאת לישראל דהו' מדרבנן כדאית' לעיל סימן ד' א"כ לשיטת הרמב"ם עשו בו חיזוק ולשאר פוסקים כיון דולדה פסולה לא מרגילה ליה מיהו אם נימא דשתוקי מותר בשפחה יכול להתטהר ומרגלה ליה ונחלקו בזה הרדב"ז בתשובתו מחיר והרש"ך אוסר והביאם בבאר היטב בסי' ד' ונרא' דחלל שנשא בת ישראל והיא שני' לו או ממזר שנשא בת גרים או בן גרים שנשא ממזרת והיא שני' לו אף דולדה פסול בל"ז ולא מרגלה ליה מכל מקום כיון דאין הפסול מצד האיסור זה לא פלוג רבנן ואית לה כתובה. וכן משמע ביבמות דף פ"ה דאמרינן שם מחזיר גרושתו משניסת א"ב ופריך ולר"ע דאחר יש ממזר מחייבי לאוין וכו' ולא משני דאיכא בינייהו כגון ששניהם פסולי קהל ולא שייך בהו שהיא וולדה יפסלו דבל"ז פסולי' הם דלרבי כיון דדאורייתא לא בעי חיזוק יש להן כתובה ולרשב"א היא מרגילתו אלא ודאי דלא פלוג כיון דבאיסור שיש בנשואין כזה במקום אחר אינו מרגילתו יש לה כתובה וה"ה להיפך היכא דבאיסור זה אין בו פיסול לה ולזרעה אף במקום דבל"ז פוסלה או זרעה אפ"ה אין לה כתובה והיינו דלא קאמר שם דלר"א דס"ל ה"ז עבד וממזר איכא בינייהו גר שנשא ממזרת והיא שני' כנלענ"ד עוד כתבו הח"מ וב"ש דיש להסתפק אם נשא ח"כ ולא הכיר בה אם יש לה תוספת משמע דפשיטא להו דאע"ג דאין הקידושין תופסין אפ"ה שייך תוספת משום חיבת ביאה והיינו דמוכח מאיילונית ודאי לדעת התוספות והרא"ש בריש יבמות דאיילונית ודאי אם לא הכיר בה א"נ גט ואפ"ה יש לה תוספת אלא שנסתפק הח"מ דאפש' דמחייבי כריתות כיון דחמיר איסורי' לא שייך בי' שיתרצה משום חיבת ביאה ונראה דגם מטעם זה אין לחלק דהא נדחקו הה"מ וכ"מ בכוונת הרמב"ם בסי' קי"ז דס"ל ברואה דם מחמת תשמיש אין לה תוספת ולדעת הרמב"ן וסייעתו באחת יש לה תוספת אע"ג דהוא כרת. עוד כתב הב"ש בשם הפרישה דאם הוא ממזר אפילו לא הכיר בה דינו כאילו הכיר בה ובאמת מן הסוגיא דף ק"א ע"ב לא משמע כן דהא קאמר שם כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאיילונית קאי והרי נקט נמי במתני' בת ישראל לנתין ובאמת לא ידעתי חילוק בזה כיון דלא ידע דאסורה לו ונראה דכוונתו דאם היא כשירה מסתמא ידע שהיא כשירה והיינו ברוב כשירים דמסתמא לא הטעתו וידע שכשירה היא אבל באחת משכחת איפכא דאם נשא אשה והיא מחזר והיא ידעה בו והטעתו שאמר' שהיא גיורת או פסולה אין לה כתובה כיון דידעה שהוא ממזר והוא מוזהר עלי' וכן מ"ש הטור בפצוע דכא שנשא בת ישראל ולא הכיר היינו שנשאה בחזקת גיורת והא דצריכה גט בלא הכיר בה היינו משום דכיון דלא התנה בפי' בשעת כניסה אמרי' שמא נתרבה אבל בהתנה בפי' אף ע"ג דגבי מומין י"א דגם בזה אמרי' דא"א עושה בב"ז כדאי' בסי' ל"ח ח"מ במקום עבירה צ"ע אי א"א עושה בב"ז כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ח סעיף קטן ד' דבמקום עבירה לא שייך זה וצ"ע:

ב (שם בהג"ה ואם זן אותה וכו') הוא מתוספתא ופי' הריטב"א ז"ל שהוא גובה ממ"י שיעור המזונות וכתב הח"מ דהוא הי' מפרש דמע"י שלו אף שאינו חייב במזונות ולענ"ד נראה דהטעם דס"ל להרמב"ם דחייב בגניבה ואבידה של נ"מ אף דה"ל בשאר נשים שמיר' בבעלים כדאי' לעיל סי' פ"ה מ"מ היינו משום דמשועבדת לו משעת נשואין למעשה ידי' אבל בזו שאין מע"י שלו אינה שאילה לו אלא דמה שזנה גובה ממע"י אבל בתחלה א"י לכופה למלאכה דבכל שעה יכולה לצאת ממנו ומ"ש הח"מ כדי שלא תתעכב אבלו הסברא איפכא דכיון דהוא מרגילה אין מע"י שלו שלא יעכב מלגרשה אלא דאין שייך חיוב מזונו' כיון שכופי' לגרש ולענין פירות לרש"י ורמב"ם ז"ל אין לבעל פירות כלל ועיין בחידושינו דבזה מתורץ קושיית תוס' ר"פ אלמנה לכ"ג דעבדי מלוג אין אוכלים בתרומה אע"ג דה"ל קנין פירות דלדבריהם ז"ל אין לו פירות ומתורץ קושיית התוס' בכתובות דף פ' ע"ב ע"ש באורך

ג (שם אבל תוספת יש לה) כתב הר"ן הא דבנמצא בה שאר מומי' אין לה מוספת משום דשאר מומי' ידעה בהן והי' לה להודיע לו משא"כ באיילוני' לא ידעה וכן באיסור סברא דמתפייס ע"ש וכתב הב"ש דלדעת הרמב"ם דבעי' כל סימני איילונית בסי' קע"ב דלא ידעה שהיא מתקשה בשעת תשמיש ולדעת הרא"ש דבסי' א' סגי מיירי בסי' זה שהיא מתקשה בשעת תשמיש ולפ"ז היכא שכבר הי' נשואה לבעל כבר ידעה שהיא איילונית הוי לי' כשאר מום בין להרמב"ם בין להרא"ש ואין להקשות דאכתי לא מתרצא לדעת הרמב"ם דהא בלאו מום דאיילונית שאינו ראוי' לילד אותו הסי' בעצתם המוזכרי' בסי' קע"ב שדומי' לאיש בעצמן (כן הקשה הח"מ לקחן סי' קי"ו) הוא חום גמור וצ"ל דמיירי בעיר שיש בה מרחץ דאינו יכול לטעון על המומי' דמסתמא בדקה כדאי' לקמן סי' קי"ז א"נ י"ל כמ"ש הב"ש דמיירי שאותן הסימני' לא היה נכרים היטב ולקמן בסי' קי"ז נבאר היטב יותר בס"ד: ד (שם ואפילו מזונות אחר מותה אף שיש לה תוספת ונדוניא ולא גבתה) ועיין בחידושינו דיש להסתפק לדעת הרא"ש בגרוש' דכל זמן שלא סילק לה כל הכתוב' יש לה מזונו' כמבוא' ברס"י צ"ג אי נימא דגם הכא כיון שכבר גירשה ולא שייך לומר שתתעכב אצלנו יש לה מזונות עד שישלם לה ונראה דבח"ל כיון שיש לה כתובה יש לה מזונות לאחר גירושין כמו לאחר מותו אבל בשני' התוס' הוא חוב בעלמא ואין לה מזונו' עד שיפרע כמו שאר בע"ח: ה (שם ואפילו אם הם בעין) כתבו האחרונים דלהרי"ף והרמב"ם דוקא שאכלם כבר ואפילו לדעת התוס' והרא"ש אינו אלא בממאנת ולחד תירוצא וכן משמע מלשון הירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ולולי דבריהם נראה דאין ראי' מלשון ירושלמי והרי"ף והרמב"ם דכל שהביאם לתוך ביתו וזכה בהם נקרא בלשון אכילה תדע דבב"מ דף ס"ו ע"ב אמר ר"נ מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקי' מיני' ופשיטא דאפי' תפס והביאם לביתו הוי מחילה כמ"ש בהדיא בח"מ סי' ר"ט אם תפס הפירות הוי מחילה ושם בב"ח מייתי נמי הך דאיילונית דהוי מחילה כשאכל הפירות והיינו נמי אפי' כשתפסן לתוך ביתו וכן בכל פ' חוקת הבתים דנקט בחזקת ג' שנים שאכל פירותי' לא בעינן שיש עדים שאכל הפירות דוקא אלא כל שהביאן לתוך ביתו ושני התירוצים שכתבו התוספ' לא נחלקו לענין דינא אלא לפרש מהו ולא פירות ועוד נראה דאף להרי"ף והרמב"ם מוכח שהרי אף לפירושם גבי שני' דנקט תרתי ולא פירות ולא בלאות דהיינו לפי' בלאות דנ"מ שבלו כדי א"כ היינו ולא פירות דהא מה שבלה כדין הוא מדין פירות ולא שייך או ולא פירות אלא ודאי דהיינו אפי' ישנם הפירות בביתו א"צ להחזיר וכן משמ' מלשון הפוסקים שכ' דוקא גבי נ"ח ונצ"ב דאיתנייהו צריך להחזיר משמע אבל פירות אפי' איתנהו בעין א"ב להחזיר ונר' דמטעם זה חור הב"י בש"פ וסת' דאפילו הם קי א"צ להחזיר

ו (שם וכל מה שאבד וכו') הנה לדעת התו' והרא"ש אף באיילונית או ח"ל שלא הכיר בה אינו חייב לשלם הבלאות מה שבלה כדין בדרך שימוש ומה שאמר בנ"מ שחייב לשלם היינו מה שבלה שלא כדין וצ"ע במה שבלה בדרך שימוש אחר שנודע לו שהיא איילונית או שהיא ח"ל אי נימא דגם בזה פטור וכן בממאנת שכל מה שבלה הבעל בין בנ"מ בין בנצ"ב פטור ולדעתם דאפי' בבלה שלא כדין פטור או נימא דאפי' לאחר המיאון רשות בידו לבלותם ולכאורה נראה דלאחר שמיאנ' א אשתו כלל וכל מה שהוא בעין בשעת המיאון הוא בחזקת' וכל מה שמשמש בהם ה"ה כגזלן ולפ"ז ה"ה באיילונית לשיטת התוספ' והרא"ש לעיל סי' מ"ד דא בגט כלל א"כ בכיון שנוד' לו שהיא איילונית כל השימוש הוא שלא כדין ולפ"ז מה שתמהו התוספ' והרא"ש מה יש לו לשלם באיילונית פירות שאכל כדין ולא פירשו במה שאמר בבלאות דנ"מ דברשותה קיימי אית לה היינו מה שבלו לאחר שנוד' לו שהיא איילוני' היינו משום דס"ל להתו' דאפילו בלאו נצ"ב שכלו לאחר שנור' לו שהיא איילונית כיון דאתנה בשעה שנודע לו כבר ה"ל ברשותה כיון דא"ב גט ככל ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם דבאיילונית חייב לשלם אפי' סלאות שבלה כדין כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה