הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצא

הוא יערי' לקנאות לה דז"א דא"כ בטלה באמת הקינוי ואי משום שלא תהיה לעז על המים בפני העולם ז"א דהעולם יסברו שהבעל אינו מנוקה מעון כמ"ש הרמב"ן דאם בעל ביאה אסורה מימיו לא יבדקו המים וע"כ שהלעז הוא לגבי הבעל עצמו שיודע בעצמו שהוא מנוקה מעון וא"כ ל"ל שהבעל יערי' אלא ע"כ שהם יסתירו בפני בעליהן ולפ"ז י"ל דבמקום דליכא איסור יחוד אין חשש באמת אם יעשו כן ואם באיסור יחוד הא מצוה על הבעל לגרשה ותירא לנפשה פן יגרשה משא"כ בעקרות מיירי בענין שהדין הוא לגרשה וכ"ש בבעל שלישי שתצא בלא כתובה כדאיתא לקמן סי' קנ"ד שפיר החשש שיסתרו א"ע שלא בידיעת הבעל כי יאחרו אולי לא יגרשום בעליהם וישקה אותם משא"כ ביולדת בצער קצרתי כי כבר יצאתי מן הכוונה בכאן) ועיין בב"ש שכתב דמשמע מרש"י בסוטה שם דפי' אבעיא בעוברת ע"ד אי צריך התראה היינו בעוברת ע"ד יהודית ולענ"ד נראה דלדעת רש"י בפ"ק דשבת דף י"ג דיחוד אסור חן התורה דלאו אסמכתא הוא אלא לימוד גמור א"כ מוכח דאפי' בעוברת ע"ד משה צריכה התראה דהא פשיט שם בסוטה מקינוי וסתירה דהוי איסור יחוד וע"כ צ"ל דרש"י לרבותא קאמר דאפי' בדת יהודית מבעיא ליה אי בעיא התראה:

יב (שם ואם אין עדים תשבע) הה"מ כתב דהיינו דוקא אם ידוע שהיא עוברת ע"ד אלא שמכחשת שלא היה אחר התראה הא לאו הכי אין להשביעה קודם הפירעון דה"ל כמו טענה אמנה או רבי' והקשה הב"ח דא"כ היא חשודה על השבועה ואיך משביעים אותה והח"מ כתב דז"א אלא במשמשתו נדה אבל במאכילתו שאינו מעושר וכיוצא בו אינה חשודה ובאמת תליא בפלוגתא דהסמ"ע בח"מ סי' ל"ד ס"ל דטבח שהכשיל לאחרים בטרפות לא מפסל משום לפני עור אבל הכ"מ בפ' י"ב מהל' עדות והביאו באר הגולה ס"ל דפסול דכמו שהאכיל לאחרים מסתמא אכל הוא ג"כ ע"ש ואדרבא במשמשתו לפמ"ש הרמב"ם והרא"ש בטיהר את הכתם י"ל דכתמים דרבנן ולא מפסיל לשבועה וכן בהוחזקה נדה דהיינו שלבשה בגדי נדות י"ל דלא מפסיל דאולי ראתה כתם ולא מחזקא בפסול דאורייתא מיהו בנודרת ואינה מקיימת קשה טפי דאם הוחזקה שחשודה לעבור על לאו דלא יחל פשיטא דחשודה על השבועה מיהו נראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בסי' ל"ב בחשודה על שבועה להבא אי חשודה על העבר ולכאורה היה נראה דמ"ש שידוע שהיא עוברת ע"ד היינו ע"פ עצמה דאינה נעשה חשודה על השבועה על ידי עצמה והא דלא מהימן היא במיגו דאינה עוברת ע"ד כלל ז"א דהא הרמב"ם סבירא ליה דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כדאית' בח"מ סי' צ"ג א"נ בענין דהוי מיגו למפרע אלא דהא מלתא תליא בפלוגתת הפוסקים לפי מה דאי' בח"מ סי' צ"ב סעיף ה' דנאמן על עצמו לענין שבועה שהוא חשוד וא"י לישבע א"כ לדעת הפוסקים שם בסעיף ט' בנשבע ונוטל שהיה חשוד וטוען הלוה השבע לי הנתבע נשבע היסת ונפטר ה"נ כיון שהיא מודה שהיא חשודה אינה יכולה ליטול בשבועה והוא דעת הרמב"ם עצמו שם מיהו י"ל דהכא מיירי בענין דלא הוי מיגו למפרע א"כ אם יאמר להפסידה כתובתה תאומן במיגו דלא הוי לאפטורי משבועה אלא חמון גמור אך העיקר נראה דלק"ח דבל"ז כבר כתבנו לעיל דהא דמשמשתו נדה בלא התראה יכולה לדור עמו היינו כיון שחוזרת בה ומקבלת עלי' תשובה חוזרת לכשרותה א"כ ה"נ י"ל דידוע בעדים שעוברת ע"ד אלא שהוה קודם התראה ואח"כ קיבלה עליה שלא תעשה עוד וחזרה לכשרותה כדאית' בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ב דכיון שקיבל עליו חשובה חוזר מיד לכשרותו וא"כ אין כאן קושיא כלל דהרי אינה חשודה ועמ"ש לקמן סעיף ז' בזה ועוד נ"ל דאפילו באינו ידוע לנו שהיא עוברת ע"ד קשה דהא פריך הש"ס בריש ב"מ דנימא דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא ומשני דאמרי' דלמא ספק מ"י יש לו אבלו וכ"כ הרי"ף וכן הוא בח"מ סי' צ"ב א"כ הכא במשמשתו נדה וכיוצא בו אחר התראה איך משבועים אותה נימא כיון דלדברי הבעל שעברה על נדה ה"ה חשודה אשבועה ג"כ. וצ"ל כנ"ל דיש לומר שעשתה תשובה

יג (שם ואם רבה לקיים אותה וכו') כתב הרמב"ם דאם מקיימה א"ל כתובה משום דתהא קלה בעיניו להוציאה ולכאורה קשה דהא בכל ח"ל מצוה לגרש ואפ"ה אית לה כתובה כדלקמן סי' קט"ו וצ"ל דס"ל בתחלת נשואין לא פלוג אבל כיון שהפסידה כתובתה אלא כיון שהוא דר עמה אח"כ אף דס"ל להרמב"ם במחלה כתובתה ואח"כ דר עמה יש לה כתובה היינו משום דאסור לדור וכו' אבל בזאת דמצוה להוציאה לית לה כתובה ועיין לקמן סי' קט"ז: יד (שם בהג"ה אשה הרגילה להתיחד וכו') כתב הב"ש בשם תה"ד דביחוד אחר ההתראה הוי עוברת ע"ד משה ולכאורה צ"ע דהא בל"ו אסורה מטעם סוטה שנסתרה דכיון שהתרה בה הוי קינוי ומפסדת כתובתה מזה"ז אפי' בקינא לה בינו לבינה כדאית' לקחן סעיף ט' מיהו בתה"ד שם י"ל דמיירי בלא התראה דכתב שם להדיא דלענין מצוה להוציאה א"צ התראה אבל על הב"ש שכתב אחר התראה קשה ודוחק לומר דמיירי שלא שהתה כדי טומאה מיהו נראה דהתראה זו של עוברת ע"ד סגי כשאמר לה סתם שלא תסתרי עם שום אדם אבל קינוי דסוטה משמע שצריך לפרט האנשים גם י"ל דהתראה זו אפי' ע"י ב"ד כדאיתא בר"פ ארוסה משא"כ להשקותה וע"ש בתה"ד שכתב להלכה ולא למעשה דהיכא דרגילה להתיחד אפי' בלא התראה הוי עוברת ע"ד להפסידה כתובתה. ויותר מזה כתב הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' אישות דין ט"ו כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיה שם עדים דעשתה דבר מכוער וכו' וסיים וא"צ התראה נראה במ"ש שם שהגיפו דלתות אחריהם מתורץ קושית התוס' בכתובות דפ"ג ע"ב אהאי דסוף נדרים בנואף דהוי מהרזק וט' דע"כ מיירי שאמרה טמאה אני אלא דאמרי' שמא נתנה עיניה באחר וכיון דמפסדת כתובתה לא שייך עיניה נתנה באחר ובאמת קשה טובא לשיטת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין כיון שאינה נוטלת כתובה וע"ש בחידושינו ונראה שמה שכתב הרמב"ם שהגיפו דלתות וכו' ר"ל דהיינו הך עובדא דמהרזק. וא"כ כיון דהיא עוברת על דת בל"ז הפסידה כתובתה ולא שייך סברא זו דמשום שנתנה עיני' באחר לא היתה מפסדת כתובתה דהרי בל"ן הפסידה אלא דקאמר דאתתא פרי' ליה כדקי"ל בעוברת ע"ד דאם רוצה לקיימה מקיימה אלא שאין לה כתובה. ועמ"ש בחידושי' בדף י"ג ובדף ס"ג

טו (סעיף ה' או נגנב וכו') כתב הב"ח דאם נגנבו בפשיעה חיוב לשלם והשיגו האחרונים דהא איתא לעיל סי' פ"ה דהוי פשיעה בבעלי'. ונלע"ד דזהו בנכסי מלוג אבל בנצ"ב שקיבל עליו אחריות אף דאם נגנבו פטור מלשלם משום קנסא אבל בפשע י"ל דלדעת הרמב"ם דפושע ה"ל כמזיק כדאית' בח"מ ס"ס ס"ו א"כ כחו דבמזיק נצ"ב חיוב לשלם כן בפשע ואיך שייך דין פשיעה בבעלים בנצ"ב כיון שקיבל עליו אחריות בפי' ועיין לעיל ס"ס ע"ה וסי' ע"ז גבי דינא דמתיבתא מש"ש ויבואר עוד בסי' קט"ז באורך

טז (סעיף ו' בהג"ה ודוקא שאין רגלים לדבר) עמ"ש בחידושינו דנפקא מסוגיא דסוף נדרים. ועוד מבואר בחידושינו דף ס"ג ע"ב דמוכח מדברי התוס' שם דאפי' חזרה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה טמאה אני אינה נאמנת דכל אמתלא בעיא אמתלא הניכרת בב"ד וכיון דאיכא רגלים לדבר שהדבר אמת שזינתה מסתמא יש לתלות הודאתה מחמת שהוא אמת ולכאורה מזה סתירה למ"ש הב"ש לעיל סי' ז' ס"ק יו"ד שאם הוא אומרת נטמאתי נאמנת משום דכיון דעובדי כוכבי' פרוצי' בעריות לא גרע מרגלי' לדבר ואם נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת הרי דס"ל דמהני אמתלא אפי' ברגלים לדבר אך יש לחלק דהתם שאני כיון דאיכא ע"א שאומר לא נטמאת והוא כשנים יש לנו לומר שהאמתלא אמת ועיין בח"מ שכתב דאם לאחר זמן נתנה אמתלא אינו מועיל והביא ראיה מח"מ סי' פ' דאם יצא חב"ד שוב אינו מועיל אמתלא וכבר כתבנו בחידושינו דף כ"ב דלפי דברי' אפי' לאחר כדי דיבור מיד לא מהני שום אמתלא כל שאינה מפרשת דבריה הראשונים. ותו דמוכח מלבשה בגדי נדה שכתב הב"ש בס"ק ו' דמהני אמתלא ואין לך הודאה גדולה מזה שהרי עשתה מעשה ואפ"ה מועיל אמתלא אלא ע"כ דזה נקרא איסורא כמ"ש בחידושינו שם ועוד נ"ל דאין ראיה מח"מ סי' פ' דמיירי בטוען ברי אבל הכא דהוי שמא י"ל דמועיל אמתלא וקצת משמע מלשון המשנה בפרק קמא דסוטה דף ו' שוברת כתובתה ויוצאה דאם לא הוה מקרעת כתובתה או כתבה שובר היתה יכולה לחזור בה וליתן אמתלא כמ"ש בחידושינו דף פ"ט ואין להוכיח מזה דאמתלא מועיל אפי' במקום רגלים לדבר דהכא שאני כיון שרוצה לשתות ולברר דבריה:

יז (שם רגלים לדבר וכו') כתב הב"ש ואם ידוע שנתיחדה עם א' ואמרה דזינתה נאמנת וכו' נראה פשוט דדוקא באם אומרת שזינתה עם אותה שנתייחדה עמו אבל אם אומרת שזינתה עם אחר בפעם אחרת אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אף שיש לה מיגו דהיתה אומרת שזינתה עם זה שנתייחדה עמו ז"א דהא יש לומר שעיניה נתנה בזה שנסתרה עמו ואינה רוצה שתאסר עליו אבל אם אומר' שזינתה עם זה האיש עצמו אפילו היא אומרת שבפעם אחרת היה נאמנת במיגו. עוד כתב הב"ש בשם תשובת צמח בדק דאם אלמנה ניסת לכהן ואחר הנשואין נתברר שנתעברה קודם הנשואין ואמרה שזינת' מבעל אחותה ונעשית זונה יש להסתפק אם היא נאמנת דנימא שמא עיניה נתנה באחר או נימא דאיסור כהונה שאני ע"ש באורך ותמיהני לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים לעיל סי' ו' דבעינן דוקא שנתעברה בשדה ואיכא תרי רובי רוב עיר ורוב סיע' או מהני באילמת או חרשית הא לאו הכי תצא א"כ כ"ש כשהיא אומרת שהיא זונה אפי' נימא דנתנה עיניה באחר מ"מ ליכא ברי וכיון דנתעברה בעיר תצא ואפי' אי נימא דלא עשו מעלה ביוחסין אלא בחשש זנות עם פסולי קהל אבל מחמת חשש שזינתה עם קרובי' כיון שהם כשירים לקהל לא פשו בו מעלה כמ"ש סברא זו בחדושי ע"ש דף יג בביאור דברי מהרש"א ז"ל בקדושין ועל כ"ז קשה לי דאפילו לדעת יש מי שאומר שם דאפי' נתעברה בעיר היכא דאיכא ב' רובי אהני מ"מ נראה דהיינו דוקא בחרשות אבל כשהוא אומר' שזינתה לא אמרי' בכה"ג עיניה נתנה באחר דלא גרע זה מרגלים לדבר וראיה לזה ממ"ש התוס' בכתובות ד' ט' ד"ה אב"א וא"ת אכתי איכ' ספק ספיקא וכו' וי"ל אם איתא דמ"ע היא הוי טוענת ומדלא טענה אין להסתפק בכך וקשה דנימא שמא עיני' נתנה באחר ולכך לא טענה אע"כ צ"ל דבכה"ג כיון שאנו רואים שזינתה תו לא אמרי' הכי ועיין בחידושינו שם:

יח (שם אבל אם נאנסה וכו') כתב הח"מ אע"ג שסוף הביאה ברצון אמרי' יצר אלבשה ומותרת לבעלה ועיין בחידושינו בדף נ"ח ע"ב שהארכנו דהטעם בזה הוא משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות ומזה כתבנו שם הטעם לדעת הפוסקים דס"ל דהיכא דנתייחדה ברצון אע"ג שידוע שנאנסה אסורה דכיון דאבדה חזקת כשרות לא אחרי' יצר אלבשה ואמרי' שמא סופה ברצון ואם נתייחדה והיא מודה שנבעלה אלא שאומרת שנאנסה צ"ע אם נאמנת כמ"ש בחידושינו בדף י"ג ע"א ע"ש בתוס' ד"ה מעלה עשו וכו' וכל זה לענין איסור לבעלה אבל לענין כתובה נראה דאינו יכול להפסידה כתובתה מטעם שמא ברצון כיון דה"ל כא"י אם פרעתיך ולא דמי למתו בעליהן עד שלא שתו דהתם עשה התורה ספק כודאי כמ"ש בחידושינו דף פ"ח ע"א

יט (שם ואם הוא הודית וכו') כתב הח"מ וב"ש היינו בדאיכא רגלי' לדבר רק שהיא מכחשת העד שלא הודית מצטרף עם הנחשד אף שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אות' לגבי עצמה ולא לגבי נחשד והב"ש כתב כן אפי' בעד שני אומר שזינתה עם הראשון ולכאורה צ"ע דמנ"ל האי דינא דנהי דגבי הנחשד אחרי' כיון דאין אדם משום עצמו רשע אמרי' שזינתה מאחר אבל לגבי אשה נהי דאינה נאמנת לפסלו מ"מ איך יכולים להצטרף עדותה כיון דלפי דברי' הוא פסול ומנ"ל דאמרי' בכה"ג פלגי' דבורא וכ"ש בעד שני שאומר שזינתה עמו דאם יבא עוד עד על הראשון שהוא חשוד יצטרף זה עמו ויפסל ומ"ש בפלוני רבעני הוא ואחר מצטרפים יש לומר דהשני לא ראה שהנרבע עשה מרצונו וסבר שאנסו (ויש לדמות הדבר למ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"א שנחלקו בו חכמי בריסק מ"מ י"ל דהכא בעדות זה עצמו שלפי דברי' פסול אין להצטרף) מיהו יש להביא ראיה מח"ש בכתובות דף י"ח ע"ב באמרו כתב ידינו הוא ואנוסי' היינו מחמת ממון דאינם נאמנים משום דא"א משים עצמו רשע אע"ג דכ"א מעיד על חבירו שהוא רשע אפ"ה אחרי' פלגינן דבורא ועיין בחידושינו שם בס"ד באריכות דיש לדחות מיהו אפי' אם נימא במקום א' בכה"ג דאמרי' פלגינן דבורא ח"מ הכא דאמרי' עיניה נתנה באחר אלא משום דאיכא רגלים לדבר והיינו שנתייחדה עם העד שאמר שזינתה עמו נמצא ממ"נ כיון דאין מקום להודאתה אלא משום דאיכא רגלים לדבר עם זה עד השני איך נוכל לומר פלגינן דבורא שזינתה עם אחר הא עם אחר ליכא רגלים לדבר וצ"ע

כ (שם הודית לפני אחד שזינתה וכו') ולכאורה משמע דאיירי באין רגלים לדבר וע"ו תמהו ח"מ וב"ש דמאי איריא בפני אחד אפי' בפני שני' נמי. ומ"ש הב"ש דה"א כשאומרת שקר הוא גרע טפי לא הועיל כלום דאכתי קשה דה"ל לאשמעי' זה אפי' בהודה לפני שני עדים וכבר דחה מהר"י אוסרל"ן סברא זו בשתי ידים ע"ש אבל המעיין בתשובת מהרי"א שם בסי' רכ"ב כתב בהדיא דאפי' באיכא רגלים לדבר מ"מ אין מקום לאסור לבעל אלא דהאשה שוי' לנפשה חתיכה דאיסורא וכיון דהאשה מכחשת העד אע"ג דמהימן לגבי בעל כתרי מ"מ כיון דעל הבעל אין איסור אלא על האשה והיא מכחשת אותו אין איסור עליה וזה דוקא בע"א אבל בשני' בודאי אסור עליה כיון דשוי לנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ מיירי הכא בהג"ה ביש רגלי' לדבר דומיא דדין ראשון שהביא רמ"א ז"ל: כא (שם אם פחד וגירשה וכו') שם בתשובה כתב דאם עומדת