הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רצ

דבר אבל לשיטת רב אלפס לא מהני ונראה דמזה מוכח כסברת הרמב"ן דהא דאשתכח שקרא לאו מדין עדות אתינן ליה דפשיטא דאין ע"א נאמן אלא משום שאומר מפיו הרי הוא האמינו נאמן להכחישו וממילא נעשה חשוד ולפ"ז אפי' חצי דבר לא שייך בזה וכיון דנאמן החכם ממילא מהני עדות הבעל ולא ה"ל חצי דבר כדאמרי' בעידי קדושין ועידי ביאה כיון דעידי קדושין א"ג לעידי ביאה אע"ג דעידי ביאה צריכים לעידי קדושין שפיר יכולין להוסיף על עדותן של עידי קדושין וה"ל כולי דבר וה"נ כן וכ"ש לפמ"ש בסמוך דמיירי דהוא מודה להחכם ה"ל דברי החכם כאילו ידוע להב"ד והעדים של הבעל מוסיפי' עליהם ועיין בחידושינו שכתבנו עוד דאף לרב אלפס לא הוי חצי דבר היכא דמועיל העדות לשום דבר והכא נמי י"ל דנ"מ בעדות של החכם לענין שצריכה לספור ז' נקיים וכן י"ל בפלוני תיקן הכרי ופלוני תיקן העיסה דמיירי דיש עדיין מאותו הכרי והעיסה. אך נראה דלפמ"ש לעיל גבי כתם דמיירי ע"כ שאין הכתם לפנינו וממילא כיון דקי"ל בכתם דאם נאבד אין לטמאות אותו א"כ אין נ"מ לענין ספירת ז' נקיים ואפשר דמש"ה הביא הרמב"ן דוקא ראיה זו ודקדק בלשונו ממשמשתו נדה ואמר פלוני חכם טיהר לי את הכתם דזה עיקר הוכחתו דל"ל ע"ו עדים דאי ע"י עדים ה"ל חצי דבר וע"כ דלאו מדין עדות אלא משום דאומר מפיו כנ"ל ועיין מ"ש לקמן ס"ק ה' מיהו אכתי צ"ע בעידי התראה לקמן ס"ד אי ה"ל חצי דבר לדעת רב אלפס אם מכחשת כל העדים

ד (שם ושהוא אכלו על פי') כתב הח"מ דמשמע דאם אין עדים ע"ז יכולה לומר שאמרה לו כן ולא אכל על פיה והב"ש כתב דמן הרא"ש לא משמע כן והיינו דכתב הרא"ש בלשונו והיא אומרת לא אמרתי וכו' ובאמת אין ראיה דהרא"ש חדא נקט וה"ה אם מכחשת שלא אכל ולא שייך בזה הוחזק כפרנית במה שאמרה תחלה לבעל שהוא מתוקן אפ"ה נאמנת לומר שכשרצה לאכול חזרה בה דיכולה לומר משחקת הייתי אבל נראה דאם אמרה לפני ב"ד תחלה שלא אמרה לו או שהכחישה החכם ולא הכחישה את הבעל ואח"כ נתברר שאמרה לו או שהחכם העיד שלא טיהר ואח"כ אמרה שלא אכל על פי' שוב אינה נאמנת דהוחזק כפרנית ואפי' ע"א מהניא בזה דקי"ל בח"מ סי' ע"ה דכל שהכחישה ע"א א"י לחזור לטענה אחרת דה"ל מ"ש נגד ע"א וא"י לישבע משלם וכ"ש שמפסדת כתובתה מיהו י"ל דהכא לא היה צריכה אלא שבועה דרבנן כדין ע"א מעיד שהוא פרוע עיין דיני' אלו בסי' צ"ו שהארכנו בזה בס"ד מיהו בהכחשה דהחכם וא"כ אומרת חכם אחר טיהר לי צ"ע אי נימא דאינה נאמנת דהא הוי מחייבו' שבועה וכ"ש לדעת הרמב"ן דה"ל כשני עדים דאיכא למימר כיון דקי"ל דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתיה כדאיתא בח"מ ריש סי' ע' באומרת פרעתי בפני פלוני א"כ י"ל דה"נ כיון דאינה בריכה לפרט החכם שטיהר לה י"ל דלאו אדעתה. ולפ"ז י"ל דאפי' בדין הנזכר שאמרה בתחלה לא אמרתי אף שהגידה כן בפני ב"ד ואח"כ חוזרת בהו אומרת שלא אכל נאמנת במיגו דהיתה יכולה לומר חכם אחר טיהר לה ולאו אדעתה וצ"ע בזה. ועי' בחי' מ"ש בזה מ"מ נראה דלא דמי לפרעתי בפני פלוני ופלוני דהתם לאו אדעתי' אאינשי דקיימי התם כיון דאין צריך לעדים אבל כשאומרת שאותו חכם טיהר לה אע"ג דלא היתה בריכה לפרט את החכם המטהר ח"מ ה"ל כאם אמר שמזמינם לעדות כמבואר שם ברס"י ע' דהוחזק כפרן

ה (שם אבל אם אין עדים וכו') נראה דסגי אפי' בעדות מיוחדת כגון שאמרה שני פעמים שפלוני תיקן לה כל פעם על אדם אחר ואח"כ הוכחשה משניהם ואפי' בשני אסורים דהיינו שפלוני תיקן לה ופלוני טיהר לה וכן משמעות לשון הירושלמי שהביא הרא"ש וכולהו בעדים פלוני עישר לי פלוני ראה כתמי בדקי' כולהון ולא אשתכחי אלא דאכתי צ"ע דנהי דקי"ל דעדות מיוחדת כשר בדיני ממונו' וכן בשאר אסורים כדאיתא בח"מ סי' למ"ד ס"ו מ"ח כיון דקי"ל בי"ד סי' קי"ט וסי' קכ"ו דהחשוד לאיסור אחד אינו חשוד לענין איסורים אחרי' א"כ אפי' יש שני עדים על איסור מיוחד לא נעשה חשוד לשאר איסורים א"כ אחד אינו מסייעו לחבירו כלל ואינו חשוד אפילו על אותן איסורים עצמם וה"ה הכא אינו נפשה חשודה ע"פ החכם והגבל שכ"א מעיד על איסור אחר אך נראה דלפי דעת הרמב"ן דכל שאומר מפיו הוא נאמן לאיסור אף דכתבנו לעיל דס"ל להרא"ש דלענין ממון אין להאמין ע"א להפסיד כתובתה מ"מ יש לפרש משמעות הירושלמי שנתברר ע"פ החכם והגבל וכיון שהיא אומרת מפיהם הם נאמנים לענין איסור וה"ל לענין ממון שני עדים מיוחדים דמצטרפים ולפ"ז אדרבא מוכח מהירושלמי כדעת הרמב"ן. ומתורץ יותר קושיית הב"ש לעיל מה שהוכיח הרא"ש בפ' שבועת העדות כהרמב"ן דלפמ"ש מוכח שפיר דבזה מסכימים דברי הירושלמי עם ש"ס דידן. והנה ראיתי בח"מ ס"ק ד' שכתב דלא שייך דין של הרמב"ן ז"ל אלא באומרת פלוני אמר לי שהוא מתוקן או פלוני חכם טיהר לי דהיא אינה יודעת אלא מפיו אבל באומרת שראתה שתיקן לה לא ה"ל כמעידה מפיו ודברי' מסתברים הם וצ"ל דמיירי הכל שאומרת מפי הכהן והגבל אך משמעות הר"ן והרמב"ן אינו כן וכ"כ הריטב"א ז"ל דכיון דתלתה בדידיה הא הימנה אותו וצ"ע:

ו (סעיף ב' הוחזקה נדה וכו' (כתב בח"מ ס"ק ד' שהשכנות נאמנות להעיד עליה שלבשה בגדי נדה אפי' היא מכחשת עדותן ואומרת לא לבשתי ומזה מייתי סייעתא לשיטת הרמב"ן דהחכם נאמן ובאמת לא ידעתי מנ"ל הא דהנשים נאמנות להעיד להפסידה כתובתה לעשותה חשודה ואין ראיה מהא דאי' בח"מ סי' ל"ה דמקום שאין אנשי' חטים כגון שלבשה אשה פלונית בגדים אלו נאמנות הנשים דהתם אינו אלא מצד התקנה ולא מדינא כדאי' בח"א סי' ת"א וי"ל דמיירי שיש עדים ע"ז שלבשה בגדי נדות והוחזקה נדה בשכנותי' ולא סגי בעדים לחודייהו שראו שלבשה דכל שלא לבשה בפרסום בשכנותי' לא הוי חזקה לנדות דשמא במקרה לבשן אותן מיהו אפשר דלענין שתהיה חשודה על נדות הנשים נאמנות אע"ג דהאמינה תורה לאשה מוספרה לה מ"מ היכי דשתי נשים או יותר מכחישות אותה הם נאמנים יותר כדקי"ל בכ"מ שהאמונה תורה פסולי עדות הלך אחר רוב דעות אך להפסידה כתובתה מה"ת יהיה נאמנות ולפ"ז נלענ"ד די"ל דמיירי שהיא מודה שלבשה דאז מהני אפי' להראב"ד כמ"ש לעיל לענין חכם דכשהיא מודה להחכם מהני אפי' להראב"ד דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא ואפשר עוד דכשמודה להשכנות שלבשה אף שהוא אומרת טהורה אני ח"מ כיון דחשודה היא ע"פ השכנות ולענין ממון הרי היא מודה בעצמה שלבשה ואף שאומרת טהורה אני אינה נאמנת דחזקה היא כל שלובשת בפרסו' דטמאה היא ואינה נאמנת במיגו שהיתה יכולה להכחישם די"ל דהוי מיגו במקום חזקה אלימתא ולא אמרי' כמ"ש הפוסקים דאיכא חוקות דא"א בהן מיגו. ותו די"ל דבדבר מפורסם לא שייך מיגו כמ"ש בח"ח סי' ע"ב סעיף י"ח ובסי' ק"נ ע"ש:

ז (סעיף ג' בהג"ה אבל אם היא מביאה עדים וכו') וכן אם היא האכילתו דבר איסור והוא עובר על נדרים הפסידה כ"כ הב"ש. ונראה דאפי' בשני איסורים כגון חלב ודם אף שהוא נחשד בא' מהן והיא הכשילתו בדבר אחר הפסידה כתובתה מטעם שכתב הב"ש בשם המרדכי דחשוד לדבר אחר וכו' וקצת ראיה מהא דאמרי' בסוטה בר"פ ארוסה באלמנה לכ"ג וכו' דמקני' אותו משום התראה בעוברת על דת אלמא אע"ג דהוא חשוד על איסור אלמנה לכ"ג אפ"ה מפסדת כתובתה משום חשש שתכשילו באיסור סוטה לבעלה:

ח (שם אשה שהמירה וכו') עיין ח"מ וב"ש שתמהו ע"ז דברצון אסורה לבעלה וה"ל לפרש באונס ע"ש בדבריהם באורך. ולע"ד נראה דלק"מ דהכא מיירי שידוע בעדים לבעל שלא זזו ידם ממנה ומעידים שלא זנתה עד שחזרה בתשובה. ואע"ג דנראה פשוט שלענין עוברת על דת מפסדה כתובתה אפי' אם תחזור בתשובה וכמ"ש בח"מ ס"ק י"א דאם הוא מתנהג' עצמה בדרכי הצניעות מכאן ואילך וחזרה ממעשים הראשונים צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דכבר הפסידה כתובתה ראשונה וא"כ כשהמירה לא גרוע משאר פריצות שמבואר לקמן בסעיף ד' דהוי עוברת פ"ד מ"מ לא הפסידה אלא בהתראה כדין עוברת ע"ד ולהכי לא כתב רמ"א ז"ל מ"ש הרא"ש שם בתשובה מטעם סכנה לבעל לדור שם וגנאי לבנים משום דהרא"ש מיירי שם באנוסה. אבל הרמ"א דמיירי ברצון בל"ז הוי עוברת על דת ועי' בסמוך:

ט (סעיף ד' או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לב"א ורגילה בכך) והוא מתשובת רשב"א דכ' שם מדקאמ' בשוק וראשה פרוע משמע נתפרע ראשה בשוק פ"א תלינן באיזה סיבה אם לא שרגילה וה"נ לא מיירי שיצאה מביתה בזרועותיה מגולות דא"כ למה נקט טווה בשוק אע"כ מיירי בטווה בשוק וע"י מלאכתה נתגלה זרועותיה ולא מפסדה בכה"ג בפ"א כי אם ברגילה. ובאמת אם יצאה בתחלה בגלוי זרועותיה סגי בפ"א. ובחנם השיגו עליו האחרונים:

י (שם אם יש עדים שהתרה בה תחלה). לכאורה קשה במשמשתו נדה דהיא חשודה על נדה א"כ הוא אסור לדור עמה וכיון שהוא גרמה האיסור ראוי שתפסיד כתובתה אפי' בלא התראה כמ"ש לקמן סעיף ט' בקינא בינו לבינה דמפסדת אע"ג דלא התרה בה שתפסיד כתובתה כמו שיבואר בשלמא בשאר איסורים יכול ליזהר שלא יאמין לה. אבל בנדה דע"כ בריך להאמין לה וכיון שהיא חשודה על אותו דבר אינה נאמנת וא"ל דבלא התראה יכולה לומר שוגג הייתי חדא דקי"ל בי"ד סי' קי"ט סעיף י"ו דאינו יכול לומר שוגג הייתי ותו דהתראה שתפסיד כתובתה בודאי אינה צריכה ונהי דהיכא דאין עדים שבא עליה אלא שהוא מודה י"ל דאינה נעשה חשודה ע"פ עצמה אפי' לאותו עד עצמו כדאיתא בי"ד ס"ס א' מ"מ ביש עדים מאי איכא למימר ותו דכבר כתבנו לעיל בשם הב"ש ופ"ח דחשודה לאותו עד וכל שכן להראב"ד דבעיא דוקא שתהיה חשודה כמו שנתבאר לעיל ונראה משום שיכולה לומר שתקבל חשובה וז"ל רש"י בסוטה דף כ"ה צריכה התראה שמא תחזור בה ואם תחזור לא תפסיד כתובתה אם כן יש לומר גם בנדה שחוזרת בתשובה וכשהתרה בה אינו מועיל חשובה כמ"ש לעיל דאבדה כתובתה אבל משום חשדא אם תקבל עלי' תשובה ותחזור לכשרותה לא אבדה כתובתה דיכול לדור עמה תדע דהא בעינן דוקא שהכשילתו בנדה אבל אם נודע לו שעברה על נדות קודם שנשאה אותו מבעל הראשון או בזנות לא אבדה כתובתה ואמאי הא חשודה וא"י לדור עמה אע"כ צ"ל כנ"ל דכל שלא הכשילתו אינו בכלל עוברת ע"ד ומועיל תשובתה לדור עמה לכך לא הפסידה כתובתה ולפ"ז נ"מ במכחשת את העדים ואינה מקבלת תשובה אבדה כתובתה אפי' בלא התראה וצ"ע דאפשר דיכולה לומר דאף בחשודה יכול לדור עמה ע"י פקחות שיבדקו אותה בעת וסתה או לשלשים יום כדאיתא בי"ד סי' קצ"ו סעיף ח' גבי חרשת

יא (שם שהתרה בה תחלה) כתב הד"מ דנראה מתשו' מהר"ם דצריך להתרות בה שתפסיד הכתובה ולכאורה היה נראה דמוכח כן מדפליגי ב"ש וב"ה בפ' ארוסה במתו בעליהם עד שלא שתו אם נוטלת כתובה אע"ג דהוי קינוי וסתירה דה"ל כעוברת ע"ד כדאמרי' בר"פ ארוסה דף כ"ה וא"כ בל"ו אבדה כתובתה משום עוברת ע"ד אע"כ דקינוי לא הוי כהתראה ומ"ש בר"פ ארוסה דמקנין לאשת חרש לפוסלה מכתובתה היינו ע"כ דבאמת הקינוי הוא לפוסלה מכתובתה בפירוש ועיין בתוס' ביבמות דף ל"ח ע"ב שנתקשו בזה ותירצו דכל שיכולה לשתות לא ה"ל כעוברת ע"ד ולכאורה הוא דחוק דעכ"פ עברה ע"ד ולמהר"ם לק"מ אך קשה דא"כ מאי קמבעיא ליה בעוברת ע"ד אי צריכה התראה תפשוט מפלוגתת ב"ש וב"ה דלא הפסידה כתובתה מטעם עוברת ע"ד וע"כ מוכח דצריך התראה ודוחק לומר דה"א דבאמת טעמא דב"ה משום עוברת ע"ד דאכתי קשה מ"ט דב"ש אלא נראה דבאמת קינוי וסתירה דסוטה א"צ להיות יחיד גמור שאסור חן התורה דהא קי"ל בעלה בעיר אין בה משום יחוד ולא מצינו גבי סוטה שתהיה הסתירה דוקא כשאין בעלה בעיר ואין איסור יחוד תלוי בקינוי דהא כתב הרמב"ם דמקנין אפי' על שני אנשים ומקנין אפי' ע"י אבי' ופ"י אחי' ומ"ש בש"ע לעיל סי' כ"ב דאם קינא לה אסורה אפי' בעלה בעיר היינו מפני איסור הקינוי וסתירה שתאסר לבעלה כמו שיבואר לקחן ואף לדעת רש"י ז"ל דאפי' בעלה בעיר אסור ליחד אלא דאין לוקין מ"מ במקום רואים או בפני בעלה שאני דאימתן עליה פן יכנסו ועיין לעיל סימן כ"ב בבית שמואל סעיף קטן י"א ובזה נלענ"ד לפרש הא דאמרי' בברכות דף ל"ח שאמרה חנה אלך ואסתתר בפני בפלי ר"ל שח"ו לא תעבור על יחוד אלא בפני בעלי בענין שלא יהיה יחוד א"כ משכחת קינוי וסתירה אפי' בלא עוברת ע"ד ומה דפשוט בסוטה מארוסה ואלמנה לכ"ג ובאשת חרש היינו משום דמשמע דמקנאי' להם משום איסור היחוד דאל"ה למה יקנאו להם אך משמעות המשנה בסוטה ד' ז' אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה משמע כדברי התוס' שכל שהיא רוצה לברר שהיא טהורה ע"י שתיית המים אינה מפסדת כתובה וכן משמעות בר"פ ארוסה דכל שאין בעלה רוצה להשקותה נוטלת כתובה ודוחק לאוקמי כל הני מתני' דוקא בלא איסור ייחוד ולשיטת מהר"ם הוא מטעם שלא היה התראה על הכתובה ונראה דס"ל דאף דלא פשיט דצריכה התראה מכל המשניות אלו משום דה"מ לשנויי כמ"ש התוס' או כמ"ש אבל למסקנא א"צ לזה מ"מ נראה דלמהר"ם אפי' היא רוצה לשתות נהי כיון שהיא אומרת אשתה אין להפסידה כתובתה מ"מ מצוה לגרשה דאין שייך לומר בשביל שלא אחר שתפסיד כתובה לא יהיה מצוה ואפשר אפי' לשיטת התוספת כן שוב מצאתי במשנה למלך ס"ב מסוטה שכתב קצת מזה ולא ראה דברי התוס' הנ"ל (ובזה אמרתי בישיבה לתרץ קושיית התוס' בסוטה דף כ"ו בד"ה אמר לו ר' ישמעאל וכו' ולענ"ד נראה דודאי א"א לומר שהערמה זו יהיה בידיעת בעלה שגם