הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפט

מתה לית לה וכו' די"ל חשים דהמ"ל דהתם מיירי בבת אשתו שלא נתן קיצבה לשנים ואז אינו אלא כל זמן שצריכ' א"כ ממילא במתה אין יורשיו יורשים אבל בנתן קצבה דאין הכונה כל זמן שצריכה דהא אפי' חלתה או ניסת יש לה מזונות ה"א אפילו מתה לכך הוצרך להביא הירושלמי דמחלק בין חלה למתה אבל באמת החילוק שלו דחוק דמאי עדיפות בזה משום שנתן קצבה אכתי נימא דלא היה כוונתו אלא כל זמן שצריכה והעיקר נראה דאין כאן קושי' כלל די"ל דס"ל לאותו דעה דמתניתין דר"פ הנושא מיירי בענין שהיה לה מזונו' מיורשי בעלה הראשון שצריכין ליתן לה המזונות אצל אמה כדמדייק הש"ס שם על משנה זו וכיון שלא היתה צריכה ואפ"ה התחייב ממילא אפילו ניסת צריך ליתן לה מזונות אבל אם בשעה שהתחייב היתה צריכה למזונת יש לומר דאומדנא הוא שלא התחייב אלא כ"ז שצריכה: ז (סעיף ו' נתגרשה וכו') הנה בח"מ שם פסק הט"ז מכאן דאם התחייב ליתן מזונות לבנו וכלתו אם מת הבן אפ"ה צריך ליתן לכלתו. ובתשובת שבות יעקב חולק עליו ולכאור' היה נראה דנ"מ אפי' בחיי הבן אם היא חייבת ליתן מעשה ידי' לבעלה ולהניק אח בנה דכיון שאינה ניזונית מבעלה אינה חייבת במעשה ידיה ועוד נ"מ שהיא יכולה לתבוע מבעלה שיתן לה דמי מזונות כיון שהיא ניזונת ממקום אחר והוא התחייב בכתובת' לזונה וכדאי' בסי' ע' כשהוא מתפרנס' מנ"מ שלה אך העיקר נלפענ"ד דבכה"ג עיקר המתנה הוא לבעל כדקי"ל בון אשת חבירו סתם ה"ל כפורע חובו וקצת ראיה מעבד עברי דקי"ל דהרב חייב במזונות אשתו כדכתוב ויצאה אשתו עמו ופסק הרמב"ם דמעש' ידיה של אשתו הוא לבעלה העבד עברי ובמתחייב לחתנו ולבתו נראה ג"כ דחייבת במעש' ידיה והנק' כל ימי משך המזונות וגם אינה יכולה לתבוע מבעל' דמי מזונות מפני שהמתנה הוא לו לפרוע חובו. אך במתה בתו תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בנדוניית חתני' ואינו יכול להוציא מן האב אף דיש לחלק דהתם שייך שהיה כוונתו להנא' בתו כיון שהבעל מתחייב בכתוב' כנגד מה שהכניסה אבל במזונות שאין הבעל מתחייב כנגדו לבתו אם כן מתנה של הבעל הוא מ"ח נראה דדמו למתנות שנתן האב ולא בא ליד החתן שכתב הב"ש בס' נ"ג ס"ק יו"ד דהוא דוחה לנדוניא אבל מה שתיקן ר"ת בשנה ראשונה שאפילו כבר בא ליד הבעל צריך להחזיר זה לא שייך במזונות שאפי' מתה בתו בשנה ראשונה א"צ להחזיר במזונות שעברו וכמו במתנת שכלו ואינ' בעין

ח (שם ויש חולקים וכו') בד"מ מפרש כן פלוגתת הרא"ש על הרמ"ה דאפי' כשאינו זן על שולחנו צריך ליתן מזונות כאחד מבני ביתו ולענ"ד נראה דודאי לא ס"ד דאם העיכוב מחמת הניזון כמ"ש הרשב"א שאינה צריכה לילך אבלו שיאמר לו הניזון תן לי מזונו' בביתי כאחד מבני ביתך דהא הרא"ש לא כתב אלא מטעם דמסתמא דעתו שלא ישתנה מב"ב שהם יאכלו בשר והוא יאכל זרעונים וכו' וגם מצינו שהחמיר' תורה על מזון הנלוים עמו שיטיב להם עמו במאכל ובמשתה וכו' וכל זה היינו באוכל על שולחנו אבל לא יכול לומר שיתן לו מזונות בפ"ע כדרך שהוא מסור לב"ב על שולחנו וצ"ל דמיירי כשהעיכוב מחמת הנותן שאינו רוצה שיהיה על שולחנו ואפי' בהא ס"ל להרמ"ה דא"צ ליתן אלא כמשרה על ידי שליש ולא לפי כבודו כמו האשה שמשרה על ידי שליש בעל כרחה כדאית' לעיל סי' ע' ועל זה פליג הרא"ש דכיון דהעיכוב הוא מחמת הנותן צריך ליתן כאחד מבני ביתו אך גם על זה ק' דכיון דקי"ל דיד בעל השטר על התחתונה ואפ"ה כתב הרשב"א שא"ב הניזון לילך אצלו לאכול על שולחנו כ"ש שהברירה ביד המתחייב שיתן להמקבל במקום שהוא מזונ' כמשר' ע"י שליש כיון שאין לשון השטר הוא נגד זה מדיכול הניזון לומר תן לי בביתי ונראה דס"ל להרא"ש דהרמ"ה מיירי דאפי' כשכותב בפירוש על שולחנו דומיא דאשתו דמסתמא מתחייב לה על שולחנו וכן בבת אשתו כל זמן שאשתו עמו שצריכה לאכול עמו על שולחנו כנ"ל ואין הברירה ביד הניזון לומר שיזון אותה בפני עצמה כדאי' בח"מ סי' ס' ואפ"ה ס"ל להרמ"ה דכח המקבל עליו עדיף טפי דיכול לזונה בפני עצמה כמשרה ע"י שליש ועל זה כ' הרא"ש דכיון דאין הברירה ביד הניזון לומר שיזון אותו בפ"ע כיון שכתב על שולחנו ה"נ אין הברירה ביד המתחייב אא"כ יתן לו מזונו' בפ"ע כאחד מבני ביתו כיון שכתב לו על שולחנו אך מדברי הרמ"א בהג"ה משמע דהרא"ש פליג אפי' בנתגרשה והיא ניזונית אצל אמה וזה אינו מוכח מדברי הרא"ש. גם הט"ז כ' דהרא"ש מודה בנתגרשה וצ"ע:

ט (סעיף יא אפי' חזר ונשאה וכו') כתב הטור דכל זמן שאת עמי מאלו הנשואי' משמע והוא מדברי הרא"ש ולכאורה זה סותר למ"ש בהג"ה ס"ס צ"ב ובסי' קיח סעיף י"ט והוא מתשובת רשב"א סי' תתקס"ב דסילק עצמו מנכסי אשתו וגירשה והחזירה סתם דאמרינן על תנאי הראשון החזירה וכה"ג איתא בח"מ ס"ס של"ג בשם הריב"ש בש"ץ ששכרוהו המנהיגי' דמסתמא מנהיגי' השני' על תנאי הראשון שכרוהו ולכאורה הוה נראה דאין זה סותר לכאן דהכא לא קאמר אלא דלשון את עמי משמע נשואין הראשונים ואין עליו חיוב מחמת תנאי נשואין ראשוני' ונ"מ שיכול לחזור בו בשעת נשואין שני אבל בנשאה שנית סתם אחרי' דע"ד הראשון נשאה כמבואר במקומות אלו אך נראה דז"א דא"כ למה כתב הרא"ש זה מצד הסברא וכתב דמהירושלמי אין ראיה ע"ש ה"ל להביא הגמרא מפורשת בב"ב דף ס"ג בבן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו כל זמן שיהא בידך מכרה וחזרה ולקחה אין לו עליו כלום אלמא דאין עליו מחמת תנאי הראשון אלא ע"כ דכוונתו דמסתברא דלא אמרינן בסתמא על תנאי ראשון החזירה ופ"ז אין ראיה משם ותו דאס חזר בפי' בשעת נשואי' שני' פשיטא דמועיל אפי' אם היה דעתו בתחלה על נשואי' שני דאף דלא ה"ל דשלב"ל דה"ל כאומר שדה שבידי כשאמכרנה ואחזור ואקחנה יהא מכור לך דכיון שעתה בידו לא ה"ל דשלב"ל ח"מ ודאי דיכול לחזור דעכ"פ ה"ל כמוכר לאחר ל' יום וכן משמע מלשון רמ"א וש"ע סימן הנ"ל דדוקא בסתמא אבל יכול לחזור בו אפי' בלא דעתה ומ"ש בתשובת הרשב"א הנ"ל והביאו בח"מ לקמן סי' קי"א ס"ק כ"ב וז"ל שם דכיון דלא אמר בפי' בתחלה דעל נשואין ראשונים לבד אמרינן דלא ע"ד נשואים ראשונים אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד אין כוונתו שלא יוכל לחזור בו דז"א כנ"ל אלא כוונתו דכיון דבתחלה היה דעתו על כל נשואין ועתה נשא סתם שנית למה ניחא דחזר בו מדעתו הראשון אע"כ דהרא"ש מיירי כשנשא אח"כ סתם אלא דאפ"ה אין סתירה לכאן מזה הטעם עצמו דהתם בשיור וסילוק וכן בש"ץ דלא אמר כ"ז שאת עמי אמרי' מסתמ' דהיה דעתו בתחל' על כ"ז שישא אות' דח"ש וכן בש"ץ מסתמא היה דעת המנהיגי' שיהיה כן בכל זמן שיהיה הש"ץ אצלם ומש"ה אמרי' דכשנשאה שנית או שכרוהו מנהיגים אח"כ דאדעתא דתנאי הראשון כי למה נימא שיחזרו בהם מסתמא אבל כשאומר כל זמן שאת עמי שפיר כתב הרא"ש דמסתברא שזה הלשון אינו אלא על אלו הנשואין ואם כן מסתמא בנשואין שני' לא היה דעתו ע"ז דמה"ת נימא שהוה דעתו על תנאי הראשון וראי' לזה מהא דקאמר בדף ע"ג ע"ב בטעות שתי נשים כעין טעות אשה אחת דהיינו שגירשה ואהדר' לא אמרי' דע"ד הראשון נשאה. והיינו דמדמה בירושלמי לקטן שהשיאו אביו דכיון דהוא לא התחייב תחלה לא שייך לומר שהיה דעתו על תנאי הראשון ולפ"ז בש"ץ נמי הדין כן שאם כששכרוהו הראשונים כתבו לו שיהא פטור ממס כ"ז שאת ש"ץ אצלינו לא אמרי' כששכרוהו פעם שני' שהיה עליו תנאי הראשון ועב"ש שקיצר הדברים אלו והארכתי לפרש היטב על נכון ועיין בח"מ ס"ס של"ג מה שכתב הרמ"א ז"ל לחלק במ"ש מהרי"ק גבי שותפות דלא אמרינן שהיה על תנאי הראשון והש"ך שם מתרץ בע"א פ"ש ותמהני מ"ש הב"ש דמהרי"ק חולק י (שם חזר ונשאה) לכאורה מוכח מהרא"ש והטוש"ע ור"ן שכתבו דין זה דס"ל דהא דרב גידל מועיל אפילו בנשואין שני' וכמ"ש רמ"א ז"ל בהג"ה לעיל סי' נ"א דכשפוסקים על עצמם אין חלוק בין נשואין ראשונים לשני' דהא הכא עוקר החיוב הוא מדר' גידל כדאיתא בר"פ הנושא ואפ"ה אי הוי אחרי' דבסתמא על דעת הראשון נשאה היה חייב כמ"ש בסמוך בשלמא בהך דס"ס נ"ב בשיור מהני סילוק קודם הנשואין אפי' בדיבור כשאומר איני רוצה כתקנת חז"ל וכן בש"ב י"ל כיון דנשכר אדעתא דהכי ממילא פטור מן המס אבל הכא במה נתחייב ודוחק לומר דגירשה ואהדרה עדיפא טפי מאשה אחרת וה"ל כנשואי' ראשונים דאדרבא במחזיר גרושתו ליכא שמחה כ"כ אפי' כמו אשה אחרת וכן משמע ממ"ש הכ"מ בהא דס"ל להרמב"ם דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא בשעת נשואין מדר' גידל דנפקא ליה מדקאמרי' בריש פרק הנושא מי לא עסקי' דגירשה ואהדרה ולא קאמר בתר נשואין הרי דס"ל דהא דרב גידל הוא אפי' בנשואי' שני' אך קשה לי דמשמע בירושלמי על משנה זו דדווקא בנשואין הראשונים ויש ליישב הירושלמי ואין להאריך:

יא (סעיף י"ב בהג"ה אך אם כתב לו ולאשתו וכו') לכאורה קשה חזה על מ"ש לעיל במתחייב לבנו וכלתו דעיקר החיוב הוא לבעל שהוא חייב במזונות אשתו וא"כ לא ה"ל יורש מאשתו כלל ולא שייך הטעם דה"ל ראוי ונראה דלק"מ דהכא שאני כיון שהתחייב במעות הוי החיוב לכל אחד וה"ל כנכסי מלוג שלה וכיון דה"ל ראוי אינו יורש ולענין אם חייב ליתן ליורשי' לא כתב כלום ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז באומר חנו ר' זהו' לנדוניא שהביאנו לעיל דהכא כוון שפירש למזונות ה"ל כמו להשיאה וצ"ע

סי' קטו

א (סעיף א' או א' מכל האסורים) כן כתב הה"מ דהוא ק"ו ממעשר בזה"ז דרבנן ואפילו בדאורייתא מ"מ יכול ליזהר מחכה טפי משאר אסורים משמע דס"ל דאפי' באיסורי דרבנן וכן משמע מלשון הש"ס לפי מה שכתב הרא"ש כאן ובפרק שבועת העדות טיהר לי את הכתם וכתמי' דרבנן נינהו ואפי' לפמ"ש בטוש"ע טיהר לי הדם הזה מ"מ קי"ל דכל שלא הרגישה טהורה מדאורייתא ודוחק לומר משום דסתם אשה מרגשת או שאמרה בפי' תחלה שהרגישה ולכאורה מוכח חזה דאפי' בספק איסור הפסידה כתובתה דהא משמע שהכתם אינו כעת לפנינו ואפשר שהיה באמת טהור ואע"ג דבכתם דרבנן ה"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ כיון דאשתכחא שקרנית היא חשודה להשליך הכתמים בידים וה"ה לשאר ספיקא איסורא דרבנן דא"ל דמיירי שהכתם לפנינו ואנו רואים שהוא טמא דא"כ קשה דה"ל להפוסקים לפרש דבריהם ותו דהא הרמב"ן ס"ל דהחכם נאמן ושאר פוסקים לא נחלקו עליו אלא מטעם דע"א א"נ להפסיד כתובתה כמו שיבואר בס"ד ואם הכתם לפנינו טמא איך יאומן החכם הרי הוא נוגע בדבר לומר שהטעה ודוחק לומר דמיירי שהיה יכול להתנצל ולומר שנשתנ' מראית הכתם וכיוצא בו גם אין לפרש דמיירי שאין הכת' לפנינו אלא שהחכם אומר ששאלה אותו ואמר שהוא טמא דאכתי קשה על הרמב"ן דנהי דס"ל דכיון שאומרת מפיו הוא נאמן יותר היינו לומר שלא אמר טהור אבל שיעיד על הכתם שהיה טמא למה יהא נאמן ע"א ואכתי ספיקא הוא ואפ"ה מפסדת כתובתה:

ב (שם כגון שאמרה וכו') ואם היא מודה שהכשילתו דעת הראב"ד שאינה נאמנת על עצמה להיות חשודה ונחלקו עליו הרשב"א ושאר פוסקים דלענין ממון נאמנת על עצמה ולכאורה לדעת הראב"ד במשמשת נדה נצטרך לומר שראו עדים ששימש עמה כדמשמ' מדברי הח"מ אלא דז"א כמ"ש בחידושינו דדעת הראב"ד ז"ל דבעי' הכשילתו וגם חשודה להכל שאין יכול לסמוך עלי' וע"פ עצמה אף דלענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מ"מ כיון שהיא אינה חשודה להבא ע"פ עצמה ויכול הבעל לסמוך עליה אינה מפסדת משא"כ כשהבעל יודע ששימשתו א"כ היא חשודה כבר אצלו וא"י לסמוך עליה וכיון שהיא מודה ג"כ הפסידה אפילו להראב"ד מיהו לפמ"ש מהרי"ק בתשובה והובא בי"ד סוף סי' א' דבע"א בהכחשה מותר לאותו עד עצמו מכאן ולהבא א"כ י"ל דאף כשמודה לבעל יכול לסמוך עליה אך ז"א דמהרי"ק שם מיירי כשחוזר בו העד כמ"ש שם בס' פרי חדש ובס' תבואת שור ע"ש הא לאו הכי אסור לאותו עד ועיין בחידושינו שכתבנו הוכחה לזה מלשין המקשה אי דידע נפרוש וכו' ועיין בחידושינו עוד דלדעת הראב"ד מיושב הא דמשמע בש"ס דהחכם נאמן כמ"ש הרמב"ן והביאו הרא"ש בפ' שבועת העדות ובירושלמי קאמר וכולהו בעדי' דבש"ס מיירי שהיא חודה דמהני לענין ממון אלא דאינה נאמנת להיות חשודה א"כ בזה החכם נאמן הואיל שאומרת מפיו ובירושלמי מיירי שהיא מכחשת ובזה מיושבי' היטב דברי הרא"ש בפ' שבועת העדות שהביא הרמב"ן ראי' מסוגיא זו דפ"א שאמר מפיו נאמן יותר והכא הביא הירושלמי דלפמ"ש דסוגיא זו מיירי במודה אלא דהיא אינה נעשית חשודה לסמוך עלי' ע"פ עצמה וצ"ל דבזה א"צ להודאתה דהעד נאמן הואיל שאומר' מפיו מוכח כהרמב"ן. ובשמעתין מביא הרא"ש לשון הירושלמי במכחשת את החכם ומסיי' בשמעתי' או אם הבעל אומר הוא אומרת לי שפלוני תיקן לי והיא אומרת לא אמרתי לו אין הבעל נאמן אם לא שיביא עדים מדנקט לשון או היינו ע"כ שמפרש הירושלמי כן דאם היא מודה לבעל ומכחשת החכם צריך החכם עדים דלענין חמון אין החכם נאמן ואח"כ אמר או אם הבעל ר"ל אם היא מודה לחכם ומכחשת הבעל ומזה מיירי סוגיא דידן אין ברוך עדים אלא לדברי הבעל ולא לדברי החכם ועיין בסמוך:

ג (שם וגם יש עדים וכו') זהו לשון הטור וכבר כתבנו בסמוך דלשון הרא"ש לא משמע כן אלא או או נקט וצ"ל דהטור מיירי במכחשת שניהם הבעל והחכם ולכאורה היה נראה דבמכחשת שניהם הבעל והחכם שאומרת שהחכם טוהר לה ולא שמשתו או שלא אכל על פי' דבזה ברוך שני עדים על כל דבר אין העדים נאמנים דה"ל כל א' מעיד על חצי דבר וכבר כתבנו בחידושינו דתליא בפלוגתת ר"י ורב אלפס שהביאו התוס' בב"ק דף ע' דלר"י ס"ל כיון שראו כל מה שהיה להם לראות לא ה"ל חצי