הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפח

אל יפרנסו לבתי מאלו הנכסים מיהו לפ"ז בכל מתנת שכ"מ י"ל כן דאין הבת נוטלת עישור ממנו וכן משמע קצת בגמרא בב"ב דף קמ"ג לפי גירסת מקצת הספרים בההוא דאמר נכסי לבני דלסלוקי לברתא מעישור קאמר מיהו יש לדחות דהתם שאני כיון שלא היה לו אלא בן אחד ע"כ כוונתו כן. וכן בסמ"ע סי' רמ"ז סעיף קטן ו' כתב דלהכי אין הבת בכלל כיון שצריך ליתן לה עישור נכסים ותו י"ל דהא כב"ד גובה ממתנת שכ"מ כדאית' לעיל סימן קי"א סעיף י"ז ועישור נכסים קודם לכב"ד כמ"ש הב"ש בס"ק יו"ד אם כן כ"ש דעישור נכסים קודם למחתת שכ"מ מיהו לפמ"ש אין חזה ראי' דאף דעישור קודם מ"מ מטעם אחר הוא קודם דדעת האב היה כן דהוי מתנת שכ"מ כאומר אל יפרנסו חזה ולפ"ז היכא דאיכא מתנת שכ"מ וכב"ד ועישור נכסים חוזר חלילה דכב"ד מוציא מיד מתנת שכ"מ ועישור נכסים מוציא מיד כב"ד ומתנת שכ"מ מוציא מיד עישור נכסים וחוז' חליל' וצ"ע

יז (סעיף ח' הספיקה שניה לגבות וכו') לכאורה משמע מלשון המחבר דבגביה תליא מלתא ואם נשאת ולא גבתה ואח"כ מת הבן ויתרה אך בחידושינו כתבנו דמלשון רש"י לא משמע כן שפי' בד"ה ויתרה וכו' זו שקדמה ונשאת זכתה משמע דבנשואין תליא מלקא אפילו לא גבתה וה"ה לשניה ולפ"ז היכא דנשאו שתיהן ולא גביא נוטלת ראשונה תחלה עישו' ושני' נוטלת עישור במאי דשייר הראשונה ואח"כ חולקים ואפשר הטעם משום דכיון שנשאת שוב אינה יכולה למחול כדקי"ל במכנסת שט"ח לבעלה ולגבי בעלה לא שייך לומר שהוא יותר משום ריווח ביתא שהנדוניא הוא ת"ו בתורת נצ"ב והירושה אינו אלא נ"מ ואין לו בהם אלא אכילת פירות ולפ"ז היכא דמת הבעל או גירשה אפי' נשאת כבר אמרינן דויתרה כיון שלא הספיק' לגבות וצ"ע די"ל דס"ל מטעם אחר דכיון שפסקו לה בשעת נשואין הוי כגבוי כבר: יח (אין השניה נוטלת וכו') נסתפקו החו' היכא דאיכא עשר בנות דליכא ריוח ביתא מהו. ועיין בחידושינו שכתבנו דכוונתם היכא דאיכא י' בנות שכבר נשאו בחיי אביהם וא' לא נשאת דאם היה הבן חי היתה נוטלת מן הנשאר אצל הבן חלק עשירית ועכשיו כשיחלקו לא תטול אלא חלק י"א אבל אם לא נשאו הרי הן מרויחות דאם נשאו כאחת יגיע לחלק כל אחד פחות מחלק י"א כמבואר לעיל סעיף ד' ודברי הר"ן שכתב ונשאר עשר בנות שלא נשאו צ"ע

סי' קיד

א (סעי' א' ופסקה עמו וכו') הטור כ' אבל אם לא פסקה לא ותמה הב"י דהוא מלתא דפשיט' דמה"ת יתחייב בלא פסקה והט"ז כתב דה"א כיון שהיתה הבת עמה וניזונת עמה הוי כאילו קבל לזון גם את בתה ונראה להבין דבריו יותר משום שאמרו בכתובות דף נ"ח ע"ב אפילו למ"ד יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ה"מ עבד כנעני דלא כתיב בי' עמך אבל עבד עברי לא וכ"ש אשתו הרי דאשתו עדיפא במזונות מע"ע א"כ כיון דקי"ל בע"ע שחייב לזון את אשתו ובניו כדכתיב ויצאה אשתו עמו והטעם כיון שהם מוטלים עליו אם כן ה"א דכ"ש אשתו שחייב לזון בתה אשר היתה עמה וניזונת ממנה וכ"ש לפי דעת הר"ן הובא לעיל בדברי האחרונים בסי' ע"א דכל מזונות הבנים הוא מדין מזונות אמן שהם נגררים אחריה והיינו דקמ"ל הטור ויליף ממתני' דנקט דוקא פסקה אע"ג דאיכא למימר דמתני' מיירי ביש לה מזונות מיורשי אביה כמו שיבואר לקמן מ"מ מדנקט סתמא משמע דוקא פסקה והטעם הוא באמת דפטור מפני שאין חיוב מזונות הבת על האם מדינא כמו בע"ע שחייב מדינא במזונות אשתו ובניו:

ב (שם הראשונים וכו') עיין בח"ח סי' ח"ב סעיף ט' דבדבר שהשטר בטל לגמרי כגון דכתב בשטר לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון והרשב"א מייתי ראי' ממתניתין דנדרים והריטב"א הביא מירושלמי זה ונ"ל כוונת הירושלמי בזה משום דקתני במתני' דאחד זנה ואחד נותן דמים ואמר בגמרא משום דמצי אמרה חדא כריסא אית לי תרתי לית לי אף דהוי אפשר לקיים שניה' שיזונו אותה זה אמר זה ואפ"ה אמרינן דמסתמא כל אחד כוונתו על אותן ה' שנים ראשונים וצריך אחד ליתן דמים ועיין בח"מ סי' ס' סעיף ג' דהמחייב לזון חבירו והלה אומר מעות הדין עם המקבל מתנה אלא אם כן התנה בפירוש לזונו על שולחנו נותן לו לפי ברכת הבית וכתב הח"מ בכאן דהכא אפי' סתמא הוי כאילו התנה משום דלא עדיפא מאמה והב"ש כ' דמשמע מדבריו דבעלמא צריך לשלם אפי' אין לו מזונות ממקום אחר וז"א דהרשב"א למד מסוגיא זו וכאן איירי שיש לה מזונות ממקום אחר וכן משמע מסוגיא דף ק"א חדא כריסא אית לי משמע דהטעם משום דא"צ מזונות עכ"ל ובאמת לא משמע כן מדברי הרשב"א והש"ע שם דלא הזכירו כלל שיש לו מזונות ממקום אחר והנלפענ"ד בזה דהנה הרשב"א שם מביא ראיה מרישא דמתני' דתנן לא יאמר הראשון כשתבא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותי' למקום שאמה ומה שאמרי' בגמרא חדא כרסא אית לי וכו' אמרינן בפירוש על סיפא דמתני' אחד נותן לה דמי מזונות והוא כמ"ש בחידושי' דברישא קמ"ל דצריך ליתן לה מזונות משלם ולא לפי ברכת הבית והיינו דקתני שלא יאמר לכשתבא אצלי ולא מיירי מדמים כלל כדקתני אלא מוליך מזונותיה ומיירי אפי' היא מתרצה להיות ניזונית מן הראשון צריך להוליך מזונותיה למקומה ואינה צריכה לילך אצלו להיות ניזונת לפי ברכת הבית. וזה הוא ראיית הרשב"א דבכל מקום צריך ליתן מזונות משלם ולא מיירי בחילוק בין מזונות לדמי מזונו' ובסיפא מיירי בין שהטענה מזונות משלם לדמי מזונות דאין הפסד בזה דמה לי הן או דמיהן על זה קאמר חדא כרסא אית לי דאל"ה ה"ל זה נהנה וזה לא חסר דמה לה ליקח מעו' וליקח בהן מזונות או ליקח מזונות ממש וראי' גדולה לזה שהתוס' והרא"ש כתבו גבי חדא כרסא דבמתניתין ליכא פסידא כלל ואס"ד דהתם מיירי בדמי' לפי ברכת הבית פשיטא דאיכא פסידא כמו שבאמת נתקשה בזה בספ' פני יהושע אך הוא הדבר שכתבנו דלא מייתי הש"ס שם מטעם זה מרישא משום דברישא איכא פסידא הרי דדין הרשב"א מפורש ברישא דלא מיירי מטעם שיש לה מזונות דהא קתני מוליך מזונותיה אלא שאינה מחויבת לילך אצלו אע"ג שמפסיד וצריך ליתן מזונות משלם. וח"ש הח"מ דלא עדיפא מאמה צ"ע דלאו כללא הוא דודאי עדיפא מאמה שהרי היא גובה מנכסים משועבדים ואפי' נתגרשה חייב במזונותי' אלא כוונתו דכשהיא תחתיו כיון שדרך הבת להיות אצל אמה מסתמא התחייב על דעת זה שכל זמן שתהיה אמה תחתיו תהיה אבל אמה ויזונה על שולחנו אבל אם נתגרשה האם או אפילו מתה האם א"ב להיות אצלו וצריך ליתן לה מזונות משלם אף על גב דמפסיד נמצא אין אין דין של הרשב"א ז"ל ענין של הדין שכתב הב"ש ובתשובת מבי"ט סימן מ"ה כתר דאפי' למאן דס"ל דצריך ליתן לה מזונות משלם היינו משום דבת אצל אמה והיינו בנתגרש' אבל במתה האם צריכה לילך אצלו על שולחנו או שיתן לה לפי ברכת הבית וגם הוא נגד הרשב"א וריטב"א שהביא בש"ע ח"מ סי' ס' ועיין בחידושים שכתב דטעמייהו משום דמשמע בש"ס דף ק"ב ע"ב דמקשה ממאי דבגדולה דילמא בקטנה משום מעשה שהיה הרי דפשיטא להש"ס דאפי' אי לא אמרינן בת אצל אמה אפ"ה צריך להוליך מזונותיה במקום שהיא וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב בתחילה דדוקא באלמנה הוא לפי ברכת הבית לפי שכתב את תהא יתבא בביתי דהוי כמו על שולחנו ומה שכתב אח"כ באלמנה נמי כי אתיא בטענה נותני' לה מזונותיה משלם כ"ש זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה נראה דלרווחא דמלתא כתב כן ואפשר דס"ל כיון דאיכא טענה דבת אצל אמה אפי' אם כתב בפירוש לבת אשתו על שולחנו אפ"ה אם נתגרשה צריך ליתן לה מזונות משלם אבל אמה כמו אלמנה שבאה בטענה גם מה שהקשה שם על מ"ש בסעיף ט' דאם גירשה גם השני הדבר תלוי שתבחר איזה מי שירצה שיזין אותה משמע דאם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין רשות בידה ואמאי הא בת אצל אמה ולפמ"ש לעיל א"ש דהא דאמר בגמרא חדא כרסא אית לי היינו ששניהם רוצי' ליתן מזונות משלם אלא כ"א אומר שהוא יתן מזונות ממש והשני יתן דמים א"כ באחת בזה אינה יכולה לומר ששניהם יתנו דמים כיון שצריכה על כל פנים למזונותי' אבל פשיטא אין יכולים לומר שתבא אצלם כמ"ש הרשב"א וצריכים ליתן כל המזונות ולא לפי ברכת הבית:

ג (שם בין אם המזונות ביוקר וכו') כתב הט"ז דהיינו דוקא ביוקר דשכיח אבל ביוקר דאינו שכיח ה"ל כאונס דלא שכיח דלא קביל עליו לכאורה תוכח כן מדחשיב למזונות בת אשתו ה' שנים דבר קצוב לטרוף ממשעבדי ואי הוי חייב אפילו אם נתייקר יוקר שאינו מצוי אם כן ה"ל אינו קצוב מיהו בזה י"ל דהלקוחות אין חוששין שמא יתייקר כ"כ כיון שאינו מצוי וכחו דלא חיישי' בכל מקום שאף שינוחו נכסים לגבות שמא יוזלו הרבה וה"ל דבר שאינו קצוב לעולם וכן צ"ל דמה"ט לא כתבו התוס' והרא"ש גבי מזינות הבנות ע"ש שנתקשו בזה דה"ל דבר שאינו קצוב אף דקצוב בזמן הוא דאינו אלא עד שיבגרו ולא כתבו משום שמא יתייקרו המזונות דבבנותי' בודאי צריך ליתן אפי' ביוקר גדול וכן צ"ל כמ"ש התו' בכתובות דף נ' ע"ב דא"ל דבבנות ה"ל אינו קצוב דשמא יצטרכו רפואה דהא חשיב בהנזקין פסק לזון ה' שנים בת אשתו יש לו קיצבה וכו' וע"כ צ"ל דבאמת הא דלא ה"ל דבר שאינו קצוב מטעם רפואה משום דכיון דרפואה לא שכיחא אין הלקוחות חוששין על זה ואף שהרא"ש ס"פ מציאת האשה כתב הטעם במזונות הבנות דה"ל דבר שאינו קצוב משום רפואה היינו ע"כ משום דס"ל דחלה לא הוי אונסא דלא שכיחא כ"כ כדאית' ברוש כתובות בתוס' והרא"ש שם דחלה הוי שכיח ולא שכיח נראה דמה"ט גופא ממילא הבעל פטור ביוקר גדול דלא שניחא דכיון שמוכרח לומ' דיוק' שאינו מצוי לא ה"ל דבר שאינו קצוב משום דלא חיישי הלקוחות על זה ה"נ ה"ל אונסא דלא שכיח לגבי חיוב הבעל דלא אסיק אדעתי' ובזה נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' דהתוס' הנ"ל סותרים את הירושלמי דחלתה כמו שניסת כחו שהביא הרא"ש ר"ש הנושא ומדברי התו' משמע דבת אשתו חיוב ברפואה ולפמ"ש א"ש דאדרבא כך הוא המשך דבריהם דאי הוי אמרינן דה"ל דבר שאינו קצוב מטעם רפואה פ"כ צ"ל דחולה הוי אונסא דשכיח אם כן ממילא יש לומר דגם בת אשתו חייב ברפוא' כיון דשכיח ומזה הכריחו דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' לא הבעל ולא לקוחו' גבי מזונות הבנות ובזה א"ש דברי הרא"ש שהשיב על דברו התוספות ס"פ מציאת האשה דהא דאמרינן דרפואה בכלל מזונות היינו בבתו דהמזונות מתנאי ב"ד אבל אדם שמקבל עליו לזון לא מסתבר שיתחייב ברפואה ולכאור' חמוה דה"ל להביא הירושלמי שהביא הוא עצמו בר"פ הנושא ולפמ"ש א"ש דמן הירושלמי המ"ל דהטעם הוא משום דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' וה"נ במזונות רבנות גבי לקוחות כמ"ש ועל זה השיב דטעמא אחרינא הוא משום שאין רפואה בכלל מזונות כלל בלשון בני אדם אע"ג דשכיחא:

ד (סעיף ד' ודוקא שקנו חידו) עב"ש שהאריך בשיטת הרמב"ם ז"ל וכבר בארנו דעתו קצת בר"פ הנושא ע"ש וביאור הסוגיא דגיטין לדעתו ז"ל מפורש אצלינו באורך כחידושי גיטין:

ה (סעיף ה' מתה הבת וכו') כ' הט"ז והביאו הב"ש יש ללמוד מכאן מי שמבטיח לחבירו ליתן לו מחנה ונתן לו ת"כ שאין נותן לשלם ליורשיו שהרי לא נתכוין אלא ליתן לו ולא ליורשיו. וכתב הב"ש דמיירי שמת קודם שהגיע זמן דומי' דהכא דמיירי במזונות להבא ונראה לענ"ד דמ"ש מי שהבטיח אין לפרש בדיבור בעלמא אלא בחיוב גמור דאל"ה פשיטא דפטור ואי משום חיוב השבועה שנתן לו ת"כ אף ע"ג דהוי השבועה מ"מ כיון דקיימא לן בחשן משפט פ"פ פ"ז דלא חשוב ממון להשביע עליו כיון שלא קנה הממון אלא שמחויב לקיים שבועתו וכן קיימא לן לענין יורשים דאין מחויבים לשלם שהרי אינו כאן שיקיי' נדרו אם כן לא ה"ל נמי ממון להורישו לבניו אפילו כבר עבר הזמן ואינו ענין כלל לכאן ויותר נראה שהוא טעות וצ"ל שהתחייב עצמו ליתן איזה סך במחנה ליום המוגבל ונתן לו כתב על זה מ"מ לא חל חיוב המתנה עד אותו יום מת קודם אין יורשים זוכים בו ודמי להכא דאע"ג שמתחייב לה במזונות בקנין או בפטר מ"ח אין חיוב המזונות חל אלא יום יום ונ"מ שאם מתה אין יורשיה יורשים כיון שמתה קודם החיוב והיינו דאמרינן בירושלמי מתה כבר מחה ולא קאמר סתם פטור אלא טעמא קא יהיב משום שמתה קודם החיוב וזה דומ' למה שכתבנו בסו' צ"ג דחיוב מזונות אלמנה אינה באה אלא יום יום דהא הכא שיעבוד נכסים מתחיל מיד כדתנן במתניתין והיא ניזונית ממשועבדי' ואפ"ה אין החיוב מתחיל אלא יום יום ונראה דדמי להא דאי' בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ו דאם אמר ר' זוז לפלוני בנדונייתה אי לתת אלא עד שתנש' ואם מתה בנתיים אין ליורשים כלים אבל אם אחר לנדונייתא צריך ליתן לה מעכשיו ואם מתה זכו בה יורשים הרי דהירושה תלוי בזמן הנתינה אף על גב דהשיעבוד מתחיל מיד ולפ"ז בהך דינא דהט"ז נמי אפילו כתב השיעבוד נכסים מיד מכל מקום כיון שכתב שלא התחייב עצמו ליתן מתנה זו עד אותו זמן מת קודם אין יורשי' יורשים אותו אך לפמ"ש שם בהג"ה דיש חולקים וסבירא ליה דאם אמר ליתן להשיאה מתה לא זכו יורשים אם כן י"ל דהכא נמי במזונות טעמא משום דפרט למזונות דוקא אבל בשאר חיוב מחנה חייב ליתן ליורשים כיון שהשיעבוד חל מיד אך מלשון ירושלמי כבר מתה משמע כמו שכתבנו בתחלה והיינו דמחלק בירושלמי חלה כמי שנישאת ר"ל אף ע"ג שאינה ראוי למזונות אפ"ה חויב כיון שהיא בעולם אבל מתה כבר מתה קודם החיוב ופטור:

ו (שם בהג"ה חלתה הבת וכו') בח"מ סי' ס' כתב הרמ"א ויש אומרי' דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל זמן שצריך משמע הקשה הט"ז שם מכאן דהא בנישאת או חלתה שא"צ מזונות אפ"ה צריך לשלם והגאון ח"צ בהגה"ה שם כ' דשאני התם שקצב ה' שני' והנה בזה היה נראה ליישב מה שהקשה לי חכם מופלג א' מעה"ק ירושלי' תוב"ב על הרא"ש שכתב דמתה הבת אין צריך ליתן מזונות והביא מהירושלמי ולא הביא גמר' ערוכה ר"פ מי שמת בת אשתו מהו שתמעט בנכסים וכו' כיון דאילו