הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפז

משמע דגובה כמ"ש לעיל ברס"י ק' ע"ש וצ"ל כמ"ש הרא"ש בכתובות שם בשם ירושלמי דאפי' נתן לה נאמנות ח"ח ינתנו ליורשים מפני שזו תורה וזו אינה תורה ומ"ש הב"ש בשם נ"י דס"ל דאם השכירו היורשים אינו גובה מן השכר משום דהוי ראוי צ"ע דא"כ אפי' השכיר האב ליהוי ראוי דהא מלוה ה"ל ראוי לגבי בכור ובעל אלא בבע"ח הוא משועבד בחיי האב מדר' נתן ולא ה"ל ראוי וזה לא שייך לענין פרנסה דה"ל בע"ח דאחי

ה (שם ומן הראוי וכו') כתב הח"מ כגון שמת אביה בחיי הזקנה ובתשובת ראנ"ח כתב וכ"כ המשנה למלך דבכה"ג אין יכולים לגבות דיכולים היורשים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ואי נימא דאפי' מנכסי אבי האב תקנו עישור נכסים מסתפק שם במקום דאזלי' בתר אומד אי אזלי בתר אומד אבי האב או האב משמע דס"ל דבכה"ג כמו שאין מגבין ממנו ממש כן אין מחשבי' אותו בכלל עישור נכסים אפילו אם יש לו קרקעות אחרים: ו (שם בהג"ה אבל כששמין כתב הב"ש דלדעה זו שמין מיד אחר מיתתו אבל לדעת החולקים דאין שמין אלא בקרקעות אז א"ב לשלם מיד וצ"ע דהא אם ישתדפו אח"כ מקצת קרקעות או יזלו משמע דהבת נוטלת עישור נכסים כפי שפת מיתתו כמ"ש בהג"ה לקחן סעיף ד' דמשערי' כפי מה שהניח בעת מותו וכן צ"ל דאפי' אי השומא הוא במטלטלין מה יועיל הא יכולים היתומים לומר שנאבדו או נאנסו אח"כ או נפסדו אע"כ דאפי' אם יפסידו נוטלים כשעת מיתתו וא"כ בקרקעות נמי וכן משמע מח"ש התוס' והרא"ש דאם אמדוהו מיד או כשנוטלת עישור נכסים ה"ל דבר קצוב לטרוף ממשעבדי ואמאי הא אכתי אין לו קיצבה למטה דשמא ישתדפו ויתמעט העישור או האומד (מיהו בהא י"ל דבל"ז הלקוחות א"א ליזהר מאשתדף דהא קי"ל דכל בע"ח אם נשתדף גובה ממשעבדי אלמא דבשביל אשתדף לא ה"ל דבר שאינו קצוב) מיהו צ"ע דכיון דאם נשתבחו הנכסים או הוקרו נוטלת הבת לחלקה דלא גרע מראוי שכתבו הפוסקים דגובים ממנו ואם הוזלו או הפסידו יהיה ההפסד על היתומים ונראה דודאי אם אין פוסקין הדין האחריות והשבח הם לפ"ע אבל אם הב"ד פוסקין כבר הסך המגיע ה"ל כזקפן במלוה והשבח וההפסד על היתומים מיהו במטלטלין כיון דיכולים להבריח ולמכור או לטעון שנאבדו מסתמא ראוי לב"ד לפסוק הדין מיד ולזקוף במלוה אבל בקרקעות כיון דליכא שום חשש הברחה דאם ימכרו תטרוף ממשעבדי למה נחוש לזכות אלו יותר מאלו ואין שמין עד ומן נשואין כנלע"ד

ז (שם ונראה לי דה"ה לענין שח"ז וכו') כתב הב"ש דאם המטלטלים בידו כגון שחייב לחמיו יכול לתפוס בעד חוב של השח"ז ונראה דה"ה להיפך אם חמיו היא חייב לו אפילו אם יתנו לו המטלטלים בפירוש על החוב יכול לתפוס אותו בעד השח"ז כדאי' בח"ח סי' פ"ג ונראה עוד דאפי' אם הבע"ח רובה לתפוס המטלטלים בשביל החתן מהני ולא אמרי' לו דה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' במיגו דאי בעי הוי זכי לנפשיה כדאי' בח"מ סי' ק"ה ועיין ב"ש ס"ק י"א מ"ש בשם ש"י ונלע"ד דיש ללמוד חזה במזונות אלמנה במקום שנוהגין כאנשי יהודא דהברירה בידם או במקום שקיבלה מקצת כתובתה דאפי' בגליל הברירה ביד היורשים לסלק כתובתה כדאי' בסי' צ"ג אפ"ה יכולים היורשים לומר שיתנו מזונות ולדחות השח"ז. ולא דמי לשאר בע"ח שאינה יכולה לומר שתטול מזונות כדאי' רס"י ק"ב וה"ה היורשים אין יכולים לדחות הבע"ח בשביל מזונות ויכול הבע"ח לומר שיסלקו לה כתובתה מיד משא"כ הכא דמזונות האלמנה היכא דהברירה בידה דוחה שטח"ז דהא מזונות האלמנה דוחה אפי' עישור נכסים כמו שיבואר לקחן שהוא קודם לשח"ז י"ל דהברירה גם בעד היורשים לומר כן ויש להסתפק נמי ביורשים גמורים היכא שהברירה בידם לסלק כתובתה אם אחד רוצה לסלק אם יכול להכריח אח השני לסלק גם חלקו דכל ומן שלא נפרעה כל כתובתה יש לה מזונות:

ח (שם וראוי לאמדו וכו') ואם הביא בת הראשונה ונתן לה סך לנדוניא וגם נתן לה שח"ו על סך כנהוג ומת והניח בת שני' נראה דאין סברא לומר שיתנו לשני' כדרך שנתן לראשונה דהיינו סך הנדוניא וגם הסך ההוא שנתן לראשונה בשח"ז דהא זה הסך לא נתן מיד ואיך יתחייבו היורשים ביותר ממה שנתן ונראה דיאמרו הב"ד כמה הי' שוה זה השח"ז של הראשונה כשנתן האב לה אם היתה מוכרת השח"ז בטובת הנאה דזה השיעור הוי כאילו נתן לה במזומני' וכזה השיעור יתנו לשני' על נדוניא ראשונה וצ"ע:

ט (סעיף ג' בלא שבועה וכו') כתב הגהות מיימוני בפ' כ' מה' אישות בשם ראב"י שאם טענו אחין בפירוש השבע שלא התפיסך אבינו צררי אז נשבעת כעובדא דרבינא דגבי' לברתי' דר' אשי עכ"ל נראה פירושו דס"ל כמ"ש רש"י בכתובו' דף פ"ז ע"א דשבועת היתומים היינו משום דטענינן להו שאם היה אביהן קיים היה טוען השבע לי וס"ל דלא היתה השבועה שלא פרע ר' סמא עצמו דהא פירש"י שמת ר' סמא בחיי האב א"כ ע"כ צ"ל שטוענים לברי' דר' סמא שאם הי' אביו קיים היה טוען השבע לי שלא התפיסך אבינו צררי מיהו צ"ע דמנ"ל לרש"י שמת ר' סמא בחיי רב אשי ועיין בחידושי' שכתבתי דס"ל לרש"י ז"ל דפרנסה הוי כמלוה ע"פ כדאיתא בגיטין ד' נ"א דפרנסה לא כתיבה ונהי דטרפי ממשעבדי כשאחים מודים משום דפרנסה אית ליה קלא כדאיתא שם מ"מ ליתומים נטעון שמא פרע ר' סמא כדקי"ל דמע"פ אין גובה מיורשים אם לא באחת מג' דרכים ואי נימא דמיירי בענין שא"א לומר שרצתה להנשא ואם כן הוי תוך זמנו. וע"כ צ"ל כן לדעת הש"ך בח"מ סי' ל"ט גבי עידי קנין דבכל מקום שיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשעבדי קשה הא קי"ל דתוך זמנו גובה מיתומים בלא שבועה משא"כ גבי אב חיישי' לצררי כמ"ש התו' בכתובות דף ק"ב ע"ב ד"ה אימור וכו' ולפ"ז למאי דמשמע מלשון הש"ע ס"ג ואם מתו האחים וכו' דמשמע אפי' מתו אח"כ וכן משמע בטור להדיא שכ' שמתו קודם שנטלה העישור ע"כ צ"ל דלא דמי לתוך זמנו ואפ"ה גבי' מיתומים דה"ל כשטר ותו קשה לי דהא לא קי"ל כרש"י דשבועת יתומים הוא משום השבע לי כמו שהארכנו בזה בסי' נ"ו דאפשר דגם רש"י בזה מודה לדינא למאי דקי"ל דאין מועיל פיטור האב לגבי שבועת היתומים כלל ע"ש אם כן אין ראיה לדין זה די"ל דאע"ג דקי"ל בכ"מ דבע"ח יכול לטעון השבע לי אפי' נגד שטר היינו משום דהוי טענת ברי שפרע אבל הכא שטועני' שמא התפיס אבינו צררי מנ"ל שיכולים להשביע בשמא כיון דהוי בע"ח דאחי וקצת משמע מהא דאמרי' בכתובות דף צ"ד דפליגי ת"ק ובן ננס בדאביי קשישא משמע דלמ"ד דביתומים גדולים א"צ שבועה אפי' אם טוענים השבע לי שלא התפיס אבינו צררי מדקאמר סתמא ומכ"ש לפירש"י במתני' שם דראשונה נשבעת לשניה מיירי דוקא בטוען השבע לי כמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו אם כן מוכח דביתומים גדולים אפי' טוען השבע לי א"ב לישבע והיינו ע"כ מטעם הנ"ל דאף דבע"ח יכול להשביע היינו דוקא בטענת ברי גם משמעו' הפוסקי' דעיקר השבועה ביתומים שמא פרע אביהן שהוא אחי' ולא משום פרעון אבי אביהם כיון דלא הי' הוא בע"ח כלל ועיין בסמוך:

י (סעיף ה' ובשבועה כדרך שטורפי' וכו') וכ"כ הח"מ בשם הרשב"א וז"ל דכמו שאין מוציאין מן היתומים אלא בשבועה כך אין מוציאין ממשועבדים אלא בשבועה וכו' לכאורה יש להקשות דבשלמא ביתומים דאף דעישור נכסי' אינו אלא מקרקע חיישי' שמא נתנו מעות כדי שלא תגבה מהם הקרקע אבל בלקוחות דע"כ ליכא קרקעות בני חורין דאם כן יכולים הלקוחות לומר הנחתי אם כן מה"ת ניחו' שפרע ממטלטלים כיון שאין מחויבים לשלם ממטלטלי ועיין בחידושינו שהבאתי ראיה לזה דהא ס"ל לרמב"ם כמבואר בח"מ סי' ע"ח ס"ב דמת הלוה תוך זמנו ובא לטרוף מן הלקוחות במלוה בשטר א"צ שבועה והיינו דלא חיישי' שפרעו היורשים כשהגיע זמן כיון שאין מחויבים לשלם ולא דמי לכתובה דכשתבא לטרוף מן הלקוחות בריכה שבועה אע"ג דקי"ל דאפי' מיני' אינו גובה ממטלטלי' דכפר ברס"י ק' דעכ"פ גופו משועבד ולכשיהי' לו קרקע יצטרך לשלם משא"כ הכא דאין מחויבים ליתן משלהם כלל וצ"ל דס"ל להרשב"א דהשבועה הוא ביתומים שמא אבי אביהם התפיס צררי כמ"ש לעיל לפירש"י גבי ר' סמא ושפיר מדמה לקוחות ליתומים דמ"ש ולפ"ז הוי אפשר לומר דמש"ה השמיטו הרמב"ם והטור דמשום דסבירא להו דהשבועה ביתומים לאו משום צררי דאבי אביהם אלא משום אביהם מיהו היכא דשמין באב דגבי' ממטלטלין משכחת דצריכה לישבע כשגובה מלקוחות ואי נימא כשטוענים לקוחות דשמא פרעו היתומים קודם מכירה כדי שלא תגבה מהם הקרקע צריכה לישבע ע"ו מיהו אם לא הגיע זמן הנשואים בשעת מכירה דהוי תוך זמנו תליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' ע"ח אי בעי שבועה גבי לקוחות בתוך זמנו וצ"ע

יא (סעיף ו' אין הבת נוטלת וכו') כתב הב"ש דיכולין לסלק אלמנה כתובתה כבר כתבנו לעיל בסי' צ"ג סעיף ד' דצ"ע כיון שהיא בע"ח דאחי האיך ידחה מזונות האלמנה שהוא בע"ח דאבי' ותו דרא ק"ו ממזונות הבנות דקודמי' לעישור. ואפ"ה אין הבנות יכולים לסלק כתובות האלמנה לדחות מזונותי' ולדבריו יהי' חוזר חלילה בזה גם מ"ש הח"מ וב"ש דכשיש מזונות אלמנה ומעישור ומכרו אחי' הוא חוזר חלילה דכשטורפה לצורך עישור או אלמנה קודמ' ולענ"ד צ"ע במאי דפשיטא להו דאפילו נתנו היתומי' כבר העישור האלמנה טורפת למה יגרע נתינה זו מאילו נתנו במתנה לאחר דאין מזונות טורפים מהם ולדבריהם אם נתנו יותר מעישור אין האלמנה טורפת רק העישור וכן כששלמו היתומים לאיזה בע"ח שלהם אין האלמנה טורפת מהם ואין ראיה מהא דשלח רבין באגרתי' דשם היא בת יורשת ולא שייך גבי' כלל משא"כ הכא דהוי בע"ח דאחי וכן משמעות לשון הש"ע אין הבעל יורש פרנסה הראוי להנתן לה אבל אם כבר גבו ה"ל כמכרו וכ"ש הכא שכבר מכרו היתומים וכבר נפקא כח האלמנה רק שהבת טורפת מהם האיך יכולה האלמנה להוציא ממנה. ויותר נראה דאפי' אם היתומים בעצמם חזרו וקנו מה שמכרו אין יכולה האלמנה להוציא מהם למזונות כיון שכבר נפקע שיעבודה וכ"ש הכא ועיין בחידושי' דף ס"ט דיש לפרש בזה הא דקאמר שם חוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ע"ש ומה שהקשינו שם דאם מזונות קודם לעישור אם כן מה שייך בעישור שתמעט בנכסים כמ"ש הרא"ש י"ל דאף דאין סברא לומר שאם הבנות יוציאו מיד הנוטלת העישור למזונות שיאכלו הבנים עמם מ"מ נ"מ שיכולים הבנות לטעון כיון שיתמעטו מזון הבנים אח"כ ע"י העישור יוציא מיד מן הבנים כדין נכסים מועטים ונ"מ לענין מכירה כמ"ש התוס' בר"פ מי שמת: יב (סעיף ז' מפני שהקטנה אינה בת מחאה) לדעת הרשב"א אפי' מחילה בפי' לא מהני לכאורה קשה הא באמת קי"ל דבפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואי מדמה לה לקרקעות הא למכור בנכסי אביו בעי' בת עשרים וצ"ל כמ"ש בחידושי דס"ל דזה דמי למתנת קרקע דקי"ל בח"מ סי' רל"ה סעיף יו"ד דמתנתו קיימת משיגדיל ודעת המרדכי דמחילה בפי' מהני היינו משום דקי"ל דבת בע"ח הוי ואין גוף קרקעות שלה אין זה כמוכר בנכסי אביו כיון דמצי לסלוקי לה בזוזי ועיין בחידושינו

יג (שם בין נערה בין בוגרת). כן הוא לשון הרמב"ם לכאורה קשה דהא כבר אבדה פרנסה משמע שבגרה ודוחק לומר דמיירי במתזנא לאחר הנגרות דהא ח"ש בין נערה לא מיירי בהכי דאם כן אפי' נשאת א"צ למחות ויותר נראה דמיירי שכבר מחתה כשנתבגרה וקמ"ל דצריכה לחזור ולמחות בשעת נשואי' כמ"ש הב"י בשם הרא"ש מיהו בנישאת ואח"כ בגרה א"ב למחות שנית ונראה דהטעם משום שכבר נשאת לא שייך מחילה דכבר משועבד לבעל כדקי"ל מכנסת שטר חוב לבעלה א"י למחול וכן מצאתי סברא זו בספר ש"מ ולפ"ז כשמת הבעל או שגירשה ואח"כ בגרה צריכה למחות שנית אבל ממשמעות הפוסקים משמע דכל שנשאת קודם בגרות אין זמן מחאה בשעת בגרות כלל: טו (שם אבדה פרנסתה וכו') כ' הטור בשם הרמ"ה דאירוסי' חשיבי כנשואין ואין נראה כן לדעת התו' כתב הב"ש דהיינו מח"ש התוספות ד"ה בין נשאו וכו' ודוחק לומר דאמר נשאו משום רשב"א ש"מ לרשב"א אירסה לא הפסיד' וה"ה לרבי אם לא מיחת'. ואין בזה הכרח כיון דטעמא דרשב"א דלא היה התקנה אלא כשהוא ברשות אב ואין מועיל אפי' מחאה שפיר י"ל דבארוסה שהיא ברשות אב נמי היה התקנה אבל לרבי דהוא מטעם מחילה מדלא מיחתה אם כן י"ל תיכף שאירסה והפסידה מזונות היה לה לתבוע פרנסתה ואפשר דס"ל דכי היכי דדייק התוס' מדברי רשב"א דדוקא נשאו אבל אירסה לא ה"נ איכא לדיוקא בדברי רבא דאמר בגרה ונתארסה אין צריכה למחות אלמא דלענין מחאה נמי לא מדמינן לנשואין משום דעיקר גביית העישור היינו בשעת נשואין ועיין בחידושינו ועיין בב"ש בשם הדרישה שכתב דצ"ע מנ"ל לפוסקים דבבגרה ונשאת ולא מתזנא מועיל מחאה ונראה דמוכח מהש"ס דמשני על הא דרבי דאמר בת הניזונת וכו' הא דמחאי הא דלא מחאי ולא משני דהא דאמר רבי בת הניזונת אבל אינה ניזונת לא איירי נמי במחאתה ובבגרה וניסת והיינו דקאמר בת הניזונת ר"ל דמתזנא אז מועיל מחאה אלא ודאי דלעולם מועיל מחאה וצ"ל דמיירי בלא מחאה ועיין בחידושינו שכתבנו דלמאי דקי"ל כרב ע"כ דמפרש הבריתא דרבי כן דאמר בת הניזונת ר"ל כשהיא ניזונת אפי' אם בגרה נוטל' עישור נכסים

טז (שם בהג"ה מי שצוה וכו') עיין בח"מ שהגיה בתשובת רשב"א דצ"ל יותר משליש והב"ש הגיה בסוף התשובה שצ"ל פחות משליש אבל בח"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד בהג"ה מביא שם תשובת רשב"א ומפורש בה ופסק לה פחות וכו' והסמ"ע כתב שם בשם הד"מ דה"ה אם פסק לה יותר משליש לאו כל כמיניה מיהו צריך להבין דמשמע מדברי הרמ"א דאע"ג שלא כתב אלא סתם שתטול שליש בנכסים אין לה זכי' מחמת עישור נכסים כדמשמע מלשון רשב"א שהביא הסמ"ע בשם ד"מ וכן כתב הע"ז בכאן ובח"מ סי' רנ"ג בסעיף ח' בהג"ה שם כתב מי שאמר בחי תטול בנכסי כך וכך ולא הזכיר לצורך נשואין נוטלת המחנה מלבד עישור נכסים שלה א"כ קשה לכאורה דנימא ה"נ דתטול עישור מחלק הבנים מלבד השליש שנתן לה ואפשר דהטעם כיון דנתן לבנים לכל אחד שליש הוי כאומר