הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפו

כדקי"ל כל האומר א"א בתקנת חכמים שומעים לו משום דמאי חזית דניזל בתר הבנות ניזל בתר הבנים דלדידהו הוי מרובים וכבר כתבנו בסי' ק' די"ל דלק"מ דהא גופא דמטלטלי לא משתעבדי הוא תקנת חכמים ואדרבא היורשים יכולים לומר לא ניחא לן בתקנת חכמים והוי מרובים והב"ש תי' דתקנת הגאונים היה ג"כ לטובת הבנים ונראה דנ"מ חזה כגון אם נתרבו ע"י ראוי כגון שמת מורישם אחר מות אביהם דקי"ל דאין הבנות ניזונות מן הראוי או שנשבחו הנכסים דאין בנות גובות מן השבח וע"ו לא תיקנו הגאונים ולא שייך בזה תירץ הב"ש אפ"ה יכולים הבני' לומר דלגבי דידהו הוי מרובים וכן לפי מה שכתבנו י"ל דלא ניחא להו בתקנת חכמים דאין גובין הבנות מן הראוי ושבח ולכאור' הוא מוכח מדבעי בר"פ מי שמח במועטי' שנתרבו כדלקמן סעיף י"ד והיינו שנתייקרו הנכסי' א"כ לדעת הרא"ש שנתבאר לעיל סי' ק' סעיף ב' דאפי' שבח ע"י יוקר אין גובים מהם לכתובה ותנאי כתובה דה"ל ראוי ואפ"ה פשטי' שם דה"ל כנכסים מרובים אך י"ל דזה כוונת הרשב"ם שפי' במועטי' ונתרבו כגון שהוזלו המזונות ולא פי' שהוקרו הנכסי' כמו שפי' הוא עצמו שם בנתמעטו שהוזלו הנכסי' י"ל דס"ל דבהוקרו הנכסי' ה"ל שבח דאין גובי' הבנות מהם ולא ה"ל מרובים כלל. ועוד נראה דלפמ"ש לקמן דאפי' לדעת הפוסקי' דאפי' לאחר שהחזיקו הבנות פשוט שם דגם בזה אם מכרו היתומים מה שעשו עשו אפ"ה מהני מה שהחזיקו דהשבח שלהם עד כדי מזונותם א"כ שפיר י"ל דחשיב מרובים מחמת השבח כיון שהוא ברשותם:

כ (שם וע"י מטלטלי' יהיו מרובים) משמע דאם אפי' ע"י מטלטלים יהיו הברירה ביד הבנות אם רוצי' לוקחי' לעצמן הקרקע כדין נכסי' מועטים ואם רוצי' ניזונות ביחד אף מהמטלטלים מחמת תקנת הגאוני' אבל כשלוקחים הקרקע בזה לא תיקנו הגאוני' שיזונו ממטלטלים כלום כנלענ"ד:

כא (סעיף י"ג כבר זכו בהם הבנים וכו') פי' הרא"ש דיזונו יחד עד שיכלו הנכסים ורשב"ם פי' דשמין כמה שוה בשעת מיתה וכל מה שחסרו לבנים חסרו לבנים ולבנות לכל אחד כפי חלקם ומשמע מדברי הרשב"ם דפי' מרובים ונתמעטו וכו' ואין בהם כדי חזון אלו ואלו עד שיבגרו דדוק' בכה"ג שנעשו נכסי' מועטים אז מפסידים הבנות כפי חלקם ולפ"ז אין חילוק בינו לבין הרא"ש אלא אם מוציאי' חן הבנים לבנות דלפי' הרשב"ם אף שזכו בהם היורשים לענין שלא יוכלו הבנות אח"כ ליטול הכל כדין נכסי' מועטים מפני שכבר זכו הבנים בחלקם אבל עכ"פ אין יכולים להחזיק הנכסים ומוציאים חלק הבנות מהם ולפ"ז נפקא מיני' במ"ש לעיל סעיף י"א בהג"ה דאין מחויבים הבני' לצמצם במזונות וכו' מ"מ אם רואים שכבר נתמעט מכשיעור מוציאי' מידם חלק הבנות וההפסד מחמת שהותירו המזונות כבר הוא לפי ערך לכל אחד אבל הטור כתב לדעת רשב"ם שמין כמה הגיע לבנות במזונותיהן ולבני' בירושתן וכו' לפ"ז אפשר שכלו חלק הבנו' ועדיין חלק הבני' קיים משמע דס"ל דאפי' לא נתמעטו הנכסים מכשיעור שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אלא אפי' יש הון רב עדיין רק שהוזלו קצת מחשבים ההפסד לפי ערך על חלק הבנות (ובאמת אם הוא כן הוא מלתא דתמי' כיון שהבנות אינם אלא כבעלי חובות כמו חיוב הכתובה עצמה ולמה יפסידו מזונותם בעבור הפסד הנכסים יותר מהכתובה אבל כפי פי' רשב"ם שלפנינו לק"מ כמו לפי' הרא"ש דכיון דאין הבנות באים להוציא אלא מחמת תקנת חז"ל בנכסי' מועטי' שתיקנו דעדיפא מבנים באם כבר היו מרובים לא תיקנו שיפסידו הבני' יותר מן הבנות מחמת המיעוט אח"כ) ולפמ"ש א"ש טפי לשון מרובים ונתמעטו וכפי גירסת הרשב"ם שלפנינו

כב (סעיף יד היה מועטים בשעת מיתה ונתרבו וכו') הנה הרא"ש ז"ל כתב דאפי' כבר החזיקו הבנות אפ"ה זכו בהן הבנים כיון שאין הפסד לבנות במזונותן עכ"ל הנה זה פשוט דכשנתיקרו מעט ועדיין אינו כשיעור מוציאים מהם המותר לבד ואם הי' נכסים מועטי' שאף לאחר שהוציאו לבנות לא היה לבנות כשיעור ונתייקר מעט ועדיין להם יותר משיעור עד שיבגרו לכאורה י"ל לדעת הרא"ש בסי' ק' דנתייקר ה"ל שבח יתומים דאין גובין מהם למזונות הבנות ה"נ מוציאי' השבח מהם. אך י"ל דכיון דהכריע הרא"ש ז"ל כפירש"י דאם קדמו ומכרו אחר שהחזיקו הבנות אין המכירה כלום אם כן י"ל דהוי השבח ג"כ להבנו' כדין בע"ח שגבה והשביח אח"כ דברשותו השביח ויותר מזה משמע להדיא מדברי הרא"ש שם דאפי' אי נימא דלאחר שהחזיקו יכולים למכור אפ"ה השבח לבנות ע"ש שכ' הרא"ש יכולים הבנות ליזון משבח הנכסים אפי' לפי הסברא דיכולים למכור. אלא דאם השבח יתר על המזונות בריכה ליתן להבנים כיון דאין הפסד לבנות במזונותיהן והנה בפרישה כתב פי' שהב"ד מתחל' לא החזיקו אותן אלא כדי שיהיה להן מזונות גם עכשיו שנחרבו ויזכו בהן היתומים הלא יתנו להן מזונות עכ"ל משמע דס"ל דכשנתייקרו הנכסים עד כשיעור שיזונו אלו ואלו מוציאי' מן הבנות ונותני' ביד הבני' ולפ"ז צ"ע אם כבר מכרו הבנות קצת קרקעות למזונותיהן אי נימא כיון שחזרו לדין מרובי' מוציאי' הבני' מיד הלקוחות ונראה דאין מוציאין כיון דבאותו שעה היו מועטי' וכן צ"ע היכא דאיכא אלמנה ובת דקי"ל לעיל סי' צ"ג דמוציאין לאשה מן הבנות בנכסי' מועטי' אם נתייקרו אם חוזרים ומוציאין מן האשה אך מלשון הרשב"ם משמע להדי' דבנתרבו אין מוציאין לבנים רק הרבוי לבד ולא כל הנכסי' ממ"ש הרא"ש דהטעם משום דאין הפסד לבנות ואם נימא שמוציאין כל הנכסים הרי יש הפסד דהא כל עיקר התקנה שמוציאי' בנכסים מועטים הוא משום שלא ימכרו הבנים כמ"ש התו' א"כ אם יחזרו ליד הבנים הרי יש הפסד אם ימכרו הבנים ובזה נלענ"ד דא"ש לשון הברייתא בכתובות דף נ"א בדברי רשב"א ולבנים מן הבנות בנכסים מרובים אבל לא לבני' מן הבנות בנכסים מועטי' ולכאורה יש לדקדק דה"ל לאשמעי' טפי דמוצואי' הב"ד לבנות חן הבנים בנכסים מועטים וכ"ש שאין מוציאי' מן הבנות ולפמ"ש י"ל דקמ"ל דאפי' נתרבו אין מוציאי' לבנים גוף הנכסי' אלא הרבוי לבד משום דאין בזה הפסד כמ"ש הרא"ש מיהו באמת בלשון הטור דבנתרבו יש להן דין נכסים מרובים משמע להדיא כדברי הפרישה אבל מלשון הרא"ש נראה כמ"ש דכבר זבו הבנות שלא יוכלו הבנים למכור ויהי' גוף הנכסים בידם אלא במה שאין להם הפסד הרבוי ליתומים ונראה דהיינו דתמ' הב"י על הטור שלא כתב כסברת הרא"ש והפרישה וב"ש כתבו שלא עיין הב"י בדברי הרא"ש ולפמ"ש עיין עליו היטב

כג (סעיף טו וי"א שאין ממעטין וכו') כן הוא לגירסת הרא"ש דמבעי' בש"ס מזונות אלמנה מהו שתמעט ונראה דהספק הוא כגון אם יזונו יחד האלמנה והבן ובת עד שתבגר לא יספיק ובלא מזונות האלמנה מספיק לבן ובת אי נימא כיון דהיכא דאיכא בן לבד או בת לבד אין כח במזונות האלמנה לדחות ירושה דאורייתא וי"ל הטעם משום דכיון דלאנשי גליל בודאי יכולים לסלק כתובתה מיד אלא לאנשי יהוד' י"ל דאין כח בתקנת אנשי יהודא לבטל ירושה דאורייתא כי היכי דמצינו לגבי בע"ח דאין כח בתקנת אנשי יהודא לחוב לאחרים כדאי' בסי' ק"ב סעי' א' בהג"ה וא"כ ה"נ אין יכולים לומר כיון שאינו מספיק אם חזון עמהם ה"ל נכסים מועטים ויוציאו לבת והיא תוציא ממנה או נימא דדוקא למזון כל ימי חיי' לא תיקנו שתוציא מן הבן או מן הבת אבל שתזון עמהם אין יכולים להפקיע מזונותי' ממילא הוו נכסים מועטים וכיון דלא אפשטא אינה ממעטת ויזונו ביחד

סי' קיג

א סעיף א' וכן אם השיא א כתב הטור בשם הראב"ד דאפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה נותני' לה כל מה שהניח. לכאורה קשה דהוא נגד הסוגיא דף ס"ח אלימא עני עני בנכסים וכו' מכלל סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבי' הא לית ליה משמע להדיא דכשנעשה עני בנכסים אין סברא לומר שיתן כל מה שנתן לראשונה א"כ הכא כיון שנתן לראשונה חצי נכסים האיך שייך שיתנו לה כל החצי שנשאר הא לראשונה לא נתן אלא חצי נכסים ועכשיו יתנו כול' וע' בחידושי' שבארנו דברי הראב"ד ז"ל. והיוצא מדברינו דס"ל להראב"ד דהיכא דהאומדנא של ותרנותו דבשע' מיתה הוא סותר אומדנא דהשיא והוא ג"כ עשיר והעני דיש ליתן טעם על מה שנתן תחלה יותר משום שהי' עשיר יותר אזלינן בתר אומדנא דשעת מיתה אבל כל היכא דליכא אומדנא בשעת חיתה אפי' עשיר והעני או דאיכא אומדנא והוא עשיר כמו שהיה בשעה שהשיא אזלי' בתר אומדנא דהשיא יותר ע"ש דמוכח כן מדלא משני באמ' דבהכי פליגי היכא דהאומדנ' בשעת מיחה אינו כמו שנתן לבתו דרבי יהודא אזיל בתר מה שנתן ורבנן אזלי בתר אומדנא והיינו דאמרי רבנן פעמים שאדם עשיר והעני והיינו שהי' עשיר בדעת בשפה שנתן ואח"כ העני בדעת אלא ודאי דפשיטא לי' להש"ס דאי הוי אזלי רבנן בתר אומדנא ליכא סברא לאיפלוגי בי' ר"י ורבנן בזה ופשיטא לי' דאם אנו רואים שהשיא יש יותר לילך בתר אומדנא דהשיא מלילך בתר אומדנא דעתא של שאר דברים לפי ותרנותו אם לא בעשיר והעני ובזה פשיטא לי' דלא הוי פליג ר' יהודא ולפ"ז י"ל דאף דמאי דס"ל להראב"ד דהולכים בתר אומדנא אף להוסיף על עישור נכסים הוא דלא כהרא"ש מ"מ בהא דס"ל להראב"ד דהולכין בתר השיא אפי' בעשיר והפני וכן אפי' אם סותר האומדנא לפי וותרנותו בשאר דברי' בזה לא מצינו דפליג עליו הרא"ש ותו דלהרא"ש מוכח יותר מדלא משני כנ"ל דמיירי בעני והעשיר בדעת ופליגי אי אומדנא דהשיא עדיף או אומדנא דוותרנותו בשעת מיתה עדיף כנ"ל דלא הוי צריך לדחוקי טובא דנקיט עשי' והעני בכדי דהא ר"י מודה דאין להוסיף על עישור נכסים וצריך לדחוק דלא אמרינן אלא לאלומי סברא דידהו והא המ"ל דפליגי כנ"ל והכל בפחות מעישור נכסים אלא ע"כ דפשיטא להש"ס דאין סברא דשאר אומדנא יהי' עדיף מאומדנא דהשיא ולכך כתב הטור דין זה ללמוד מינ' הני מילי ואח"כ כתב הטור ואם לא השיא אומדין אותו לפי וותרנותו וכו' ואם היה עשיר והעני וכו' אומדין אותו כפי ממונו ודעתו האחרון וכו' משמע אבל בהשיא לא אזלינן בתר ממונו או דעתו האחרון אם לא היכא דאיכא תרתי שנשתנה דעתו וגם הי' עשיר והעני דיש לנו ליתן טעם על מה שהשיא נגד סתירת דעתו אמרינן מפני שהי' עשיר נתן הרבה ואזלינן בתר אומדנא דעתא דהשתא

ב (שם בהג"ה ונשתנה דעתו וכו') כתב הב"ש היינו בידוע אבל אם אינו ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו כדס"ל לרבי יהודא ונראה דהיינו דוקא לענין אומד הדעת אבל בעשיר והעני לא אזלינן בתר חזקה והיינו דמקשה הא לית ליה ולא משני שאינו ידוע כחה יש לו אם הי' עשיר והעני או להיפוך אלא דבזה לא שייך למיזל בתר חזקה אף למ"ד שמין באב וס"ל דגובים מטלטלין מ"מ היתומים נאמנים לומר שאין לו כמו שהי' לו בשעה שנתן לראשונה ולא שייך בזה למיזל בתר חזקה להוציא חן היתומים כמ"ש בחדושינו

ג (שם בהג"ה וכשם שניתנים וכו') ובאם יורשים מן האב ומן האם נותנין עישור נכסים מכל אחד מחלק נכסי האב ומחלק נכסי האם ונראה לענ"ד דפשוט הוא באם האב או האם אחד מהם הניח קרקעות והשני לא הניח רק מעות ומטלטלים אינה יכולה לגבות ממקרקע של אחד מהם בעד כל העישור מהאב ומן האם משום דכל אחד ואחד לגבי חבירו ה"ל כקרקעות של האחים עצמם דאין גובים מהם אך יש להסתפק בלא גבתה עדיין כתובתה והאב הניח מטלטלין הרבה עד שכל הקרקעות יגיעו לשיעו' של עישור נכסי' אם יכולים היורשים לומר שלוקחין הקרקע בעד חוב כתוב' אמם ולא נשאר לאביהם קרקע ואין מגיע לה אלא עישור מקרקעות מחמת אמם ולדיעה שניה אין לה כלום או ניחא כיון דהם בע"ח עצמן והמטלטלים והמעות בידם ממילא ה"ל הכתובה כפרוע ככר בשפה שמתה אמם וקצת משמע מההיא דסי' ק"ה סעיף ו' דיורש מוחל לעצמו משמע מדלא אמרינן דבסתם הוי כמחול אע"ג דאיהי הוא כח המלוה ולוה ויש לדחות

ד (סעיף ב' משכירות קרקע וכו') כ' הח"מ והב"ש דאם עבר הזמן בחיי האב אין השכירו' כקרקע משמע מדבריהם דאם עבר הזמן אחר מיתת האב גובה מהם וכן הוא לשון הר"ן וח"מ ובאמ' המעיין בתו' דף ע"ט ד"ה מעמלא וכו' אין תלוי בחיי האב כלל אלא כל שעבר הזמן בין שהשכירו האב בין שהשכירו היורשים לעולם הוי מטלטלים כיון שעומד לגבות כגבוי דחי נעשה המטלטלים וכן הוא בהג"מ ונראה דהך מילתא תליא במה שנתבאר לעיל סי' ק' בלשון הרשב"א ובסי' ק"ב נתבאר יוקר דהוא פלוגת' הסמ"ע והש"ך ברס"י קט"ו בפירות הנגמרים לאחר מיתה אי ה"ל כמטלטלים או פירות הנגמרים ברשות הלוקח שקנה את הפירות ומשמע הכא מדבריה' דהוי כקרקע כיון דבשעת מיתה הוי כקרקע ומדברי התו' והגהות מיימוני הנ"ל לא משמע כן דלעולם לאחר שעבר הזמן כבר ה"ל כמטלטלים ולא משכחת הך דינא אלא כשבאה לגבות באמצע השנה לענין חצי שנה שעברה ואין לפרש על השכירות דלהבא אחר גביית הנכסים דכיון דגובה גוף הבתים פשיטא דהשכירות שיעלה אח"כ חן הבית שגבת' הוא שלה אלא דגובה אף מחצי שנה שעברה ועיין בחידושינו דף ס"ט דלכאורה קשה דהא אמרינן בכתובות דף פ"ד מי שמת והיה לו מלוה או פיקדון ביד אחרים דפליגי בה ר"ט ור"ע וס"ל לר"ע דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה משמע דבמקום שא"ב שבועה לא ה"ל מטלטלי דיתמי כשהם ביד אחרים א"כ הכא בעישו' נכסי' דא בשבועה י"ל דאפי' הגיע זמן דה"ל כמטלטלים מ"מ כיון שהם ביד השוכר ינתן לבת מיהו י"ל דס"ל להתו' דלענין פרנסה דהוו בע"ח דאתי לא שייך לחלק בהכי דבשלמא לענין מזונות ושאר בע"ח דאב י"ל כיון שהיתומים זכו בהן אין משועבד לחוב האב משא"כ כשהן ביד אחרים אבל אם ניחא דבע"ח גובה ממטלטלים שביד אחרים אין לחלק דא"כ אפי' כבר הי' בידם היתה יכולה לגבות אך ז"א דהא לפי מאי דקי"ל מדינא דש"ס דכתובה אפי' מיני' אינה נגבית אלא מקרקעי ואפ"ה במטלטלים ביד אחרים