הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפה

ממשועבדים לענין ב"ח וממילא דאפילו לא הודה האב ניזונית מנב"ח אפילו בנערה בלא שבועה:

יב (סעיף ח' ואפילו קנו ממנו וכו') הטעם בגמרא משום דאיתא בתנאי ב"ד שמא התפיס לה צררי וכתבו התוס' דהא דאיצטריך לטעמא שאין כתובים נ"ח היכא שהודה האב שלא התפיס לה צררי וכתב הב"ש דלפ"ז נ"מ דבקנו מידו והודה האב דלא שייך הני תרי טעמי גובה ממשעבדי ובאמת צריך להבין דברי התוס' דמ"ש דבהודה האב מהני לענין לקוחות דהא קי"ל דבכל מקום לא מהני הודאת בעל דין לענין לקוחות וטענינין להו. וראיתי בספ"י דכתב דכוונת התוס' היינו לענין משעבדי ששיעבדו אחין כיון שכבר הודה האב קודם שקנו לקוחות. ולפ"ז אינו גובה בקנו מידו והודה האב אלא ממשעבדי ששיעבדו אחין ומיהו נראה דגם בזה אינה טורפת דיש לפרש דבריהם דבאמת היינו טעמא דקאמר לפי שאין כתובים דכיון דחיישי' לצררי אפילו הודה האב שלא התפיס כבר ה"ל כמלוה ע"פ כיון שלא נתקיים השטר אלא על פיו לכך אינו מועיל אפילו קנין ובזה א"ש הלשון כתובים הם אצל בני חורין דלכאורה הוא שפת יתר אלא דהא גופא קאמר דלענין ב"ח לא חיישינן לצררי כמ"ש התו' ואפילו לא הודה האב אבל לענין משועבדים כיון דחיישינן לצררי אפילו הודה האב ה"ל כמלוה ע"פ וא"כ אפילו קנו מידו בין שיעבדו האב או ששיעבדו האחין ה"ל כמלוה ע"פ ועיין בסמוך מיהו לענ"ד זה דוחק לאוקמי במשעבדי דאחין ותו דמאי נ"מ לענין שיעבוד אחין בהודאת האב קודם שקנו הא בל"ז קודם שקנו לא הוי חיישינן לצררי כלל נגד האחים כמ"ש לעיל דאפילו שבונה א"צ וא"כ מה מוסיף יותר בשביל הודאת האב קודם ונלע"ד לפרש דבריהם דס"ל דהודאת האב מועיל אף לגבי לקוחות שקנו ממנו ונאמן האב בדבר שהוא בידו דאם רוצה בשעת מיתה בהרווחת בתו יכול ליתן לה במתנה אותן צררי ואם רוצה לצאת ידי חיוב תנאי ב"ד אם לא ימצאו מזונות בשום ענין יכול להתנות כן עמהם א"כ ה"ל דבר שבידו מ"מ י"ל דאפ"ה אמרו דאינה טורפת דכיון דלקוחות שקנו מאביהם לא ידעו שיודה לכך לא נזהרו א"כ הכתובה והקנין הכל ה"ל כמלוה ע"פ דלית ליה קלא דאין הלקוחות נזהרים מחמת הקנין כיון דלעולם חיישינן להתפסת צררי ולא ידעו שהאב יודה אח"כ וא"כ שפיר קאמר לפי שאין כתובין וכמ"ש דמטעם התפסת צררי ה"ל כמלוה פ"פ אצל משועבדים:

יג (שם ואפילו היו בשעת קנין) ולכאורה הי' נראה דלענין ב"ח היכא דאיכא בת בגירשה ואהדרה ובנות שנולדו אח"כ כיון דאיהי הוי בשעת קנין ה"ל איהי כמלוה בשטר ושאר בנות דלא הוו בשעת קנין ה"ל כמלוה ע"פ ובודאי מלוה בשטר מוקדמת למלוה ע"פ גובה בתחלה וא"כ הי' ראוי שהיא תגבה בתחלה ואע"ג דקי"ל דלגבי בע"ח אחר ה"ל החוב כמשועבדים מ"מ לתירוץ הראשון שכתבו התוס' כיון דעיקר הטעם דאינו גובה ממשעבדי אע"ג דהוי בשפת קנין משום דחיישינן לצררי הואיל ובתו ניחא ליה בהרוחה משא"כ לענין שאר הבנות דלא עדיפא ליה זו הבת יותר מהאחרות לא שייך זה אך נראה דלפמ"ש בחידושי גיטין בהא דקאמר כתובים הם אבל ב"ח וכו' דלכאורה הוא מיותר וכתבנו שם דקמ"ל דלענין ב"ח כל הבנות שוות בין אותן שהיה בשעת קנין בין שאר הבנות אף דלא הוו בשעת קנין מ"מ לענין ב"ח ה"ל לכולן ככתובים כדקאמר והא חזון הבנות כמאן דכתיבי דמי ומשני דכתובים הם אצל ב"ח וכו' ר"ל דלענין ב"ח אין חילוק בין גירשה ואהדרה לשאר בנות שנולדו אח"כ דכולן נקראים כתובים וממילא אין דין קדימה לענין מזונות כדאיתא לעול סי' צ"ג סעיף כ"ב

יד (שם יש מי שאומר וכו') כתב הב"ש דהך דעה ס"ל כתירוץ הראשון של התו' דהיכ' דהודה האב לא חיישינן לצררי ולא נהירא דודאי קי"ל בכל שטרות שמוציאין מן הלקוחות משום סברת דשטרך בידו מאי בעי ולא בהודאת הלוה תליא מילתא דאם אין השטר ביד המלוה אינו מועיל הודאת הלוה מ"מ כשהשטר בידו לא חיישינן לפרעון ולקנוניא וא"כ ה"נ אף לפמ"ש לעיל דהודאת האב לא מהני לגבי משעבדי מ"מ היכא דאיכא שטרא בפני עצמו אפילו לא הודה האב לא חיישינן לצררי משום סברא שטרך בידו מאי בפי וה"ה קנין בפ"ע דכשטר דמי הואיל ועומד לכתיבה כדקי"ל בח"ח סי' ל"ט. ונראה דהה"מ והרשב"א דס"ל גבי מזונות האשה דאם הקנה לה בקנין על המזונות טורפת ממשעבדי כדאי' לעיל סי' צ"ג סעיף כ"א בהג"ה אזלי בשיטה זו של הרמ"ה דכיון דהקנה לה קנין בפ"ע דלכתיבה עומד שייך ביה סברת שטרך בידי מאי בעי וא"צ למ"ש הב"ש ס"ק י"ז דהה"מ ורשב"א ס"ל כתירוץ ראשון דדוקא בבתו הואיל דניחא ליה, בהרוח' חיישינן לצררי ואדרבא נלפע"ד דהעיקר טעמא דהרמ"ה דבקנין או שטר בפ"ע לא חיישינן לצררי הוא משום דס"ל כתירוץ שני של תוס' דל"ל סברא דבתו בהרווחה ניחא ליה וא"כ קשה מכתובה דאע"ג דנתן לה שטר כתובה עודף על תנאי ב"ד וטורפות ממשעבדי והנה התוס' סיימו ובזה א"ש נמי ההוא דכתובה ולכאורה אינו מובן כלל דאכתי קשה כמ"ש ותו דעדיפא מיני' היכא שמקבלים ק"ס על הכתובה ג"כ וכותבין ג"כ ע"כ לא תטרוף ממשעבדי כיון דיפה כחה כ"כ והרי בכל הכתובות כותבי' וקנינא מיניה ולא ועלה על הדעת שלא תטרוף כתובה ממשעבדי אלא ודאי דס"ל להתו' דכיון דעיקר הקנין על הכתובה וכ"ש כשהכתובה בידה כיון דכשפורע לה מחזרת לו הכתובה לא שייך כלל חששא דצררי דא"כ שטרך בידי מאי בעי וכל קושיתם הו' תחלה מכתובה במקום שאין כותבין או לר"י דס"ל דא"י לטעון אחר מעשה ב"ד וטורפת בלא כתובה אף דלא שייך הוכחא דשטרך בידי מאי בעי. וע"ז כתבו שפיר דבתירוץ אחרון מיתרצא הך דכתיב' דהכא משום יפוי כח הוא אבל בכתובה תחת יד האשה או קנין בפ"ע דלכתיבה עומד פשיטא דכל זמן דליכא שובר לא חיישינן לצררי. א"כ שפיר מוכח לפי תירוץ שני דקנין או שטר בפ"ע מועיל ומזה יליף הרמ"ה והרשב"א דאם עשו חנין בפ"ע בשביל חזון האשה והבנות נמי טרפי ממשעבדי כנלענ"ד נכון עוד נראה די"ל טעמא דהרמ"ה מדקאמר הש"ס מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה וכתב הכ"מ דמזה נפקא ליה להרמב"ם דאין אדם יכול לחייב עצמו שלא בשעת נשואין בדבר שאינו קצוב מדלא קאמר מי לא עסקי' שקנו ממנו לאחר נשואין ובאמת כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם א"כ קשה קושיות הכ"ח ולפי דברי הרמ"ה א"ש דודאי בקנין בפ"ע שלא בשעת נשואין באמת טורפת ממשעבדי אלא דוה אינו בכלל בנותיהן דקתני במתני' דקאי על סתם קנין שנעש' בשע' נשואין ושפי' הוצרך להקשו' מי לא עסקי' דגירשה ואהדרה וקנו ממנו בשעת נשואין סתם

טו (סעיף י"א בד"א שהניח נכסים וכו') כן הסכימו הפוסקים זולת הרשב"ם דפסק כאדמון משום דאי' שם בכתובות דף ק"ט משמי' דחזקי' דכל מקום שאחר ר"ג רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו ועמ"ש בחידושינו לפי' רש"י ונלענ"ד דטעם הפוסקי' משום דקי"ל דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכיון דבר"פ מי שמת אחר פלוגתא דאדמון וחכמים איתא סתם מתניתין גבי טומטום בנכסים מועטים שהנקיבות דוחין אותו אצל זכרים הרי דסתם חתני' דלא כאדמון ועוד נראה דבאמת יש לדקדק על תמיהת אדמון דכיון דבנות בתורת חוב שקלי למה יטלו הבנים בתורת ירושה ואפילו חוב בפ"ע קודם לירושה כ"ש בנות דכתובי' הם אצל ב"ח ואי לאו משום תיקון העולם היו גובים אפילו ממשעבדי ונראה דתנא קמא דמתניתין דנקט סתם בזמן שנכסים מועטים אתיא כרבי בכתובות דף נ"א דמזון בנות אפילו ממטלטלים הם וממילא בנכסים מועטים הבנים יחזרו על הפתחים ועל זה תמה אדמון שפיר דאי בתורת חוב שקלי הא מטלטלים דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ואי משום תקנת הבנות תקנו חכמים שיהיה להן במה להתפרנס ע"ז תמה דלמה יתקנו כן וכי בשביל שאני זכר וכו' אבל לפי מאי דקי"ל כרשב"א דדוקא במקרקעי אבל במטלטלים מוציאים לבני' חן הבנות אפי' בנכסים מועטים אין תימא כיון דבנו' בתורת חוב שקלי ובאמת ממטלטלים הוא להיפך דהבנים יזונו א"כ למאי דקי"ל כרשב"א ממילא הלכה כחכמים וקצת משמע כן דבדברי רבי שם לא נקט דין נכסים מועטים אלא בדברי רשב"א ובזה א"ש מה שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דלאחר תקנת הגאונים שיגבו ממטלטלי אפ"ה בנכסים מועטים לא תקנו משום דבזה הלכה כאדמון כי היכי דמתמה אדמון על תקנת חז"ל ה"נ י"ל בתקנת הגאונים דלא כסברת הרמב"ן בשם ר"ה גאון שהביא הרא"ש ר"פ מי שמת

טז (שם אבל אם אין בנכסים וכו') צ"ע אם מלוה ע"פ של אביהם הוא קודם למזון הבנות דכבר נתבאר לעיל סי' ק"ב דמזון האשה אפי' מוקדמ' אינה יכולה לומר לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה ניזונ' וכו' משום דאע"ג דקי"ל כאנשי גליל דהברירה בידה ח"מ במקום שחב לאחרים אינה יכולה לומר כן אבל לגבי הבנות לא שייך זה ואפי' אי נימא דחוב המזונות אינו מתחיל עד לאחר מיחה כדעת הראב"ד לעיל סי' צ"ג מ"מ כיון דאמרינן כתובים הם אבל ב"ח א"כ י"ל דלגבי מלוה ע"פ ה"ל כמלו' בשטר מאוחרת דקודמת אך נראה כיון דקי"ל דעשו אשה אצל הבת בנכסים מועטים כבת אצל האחין ומוציאי' לאשה חן הבת א"כ בכה"ג דאיכא מלוה ע"פ ואשה ובנו' בנכסים מועטים יהי' חוזרים חלילה דאשה קודמת לבת ובת קודם למלוה ע"פ ומלוה פ"פ קודם לאשה כנ"ל אלא נראה דלפי הטעם שכתבו הפוסקים בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד דמזון האשה בחייו נדחה מפני בע"ח משום דמזונות הוא חוב דרבנן א"כ ה"נ י"ל בחזון הבנות ומלוה ע"פ דמלוה ע"פ קודם וכן לפמ"ש לעיל סי' צ"ג דעיקר הטעם כמ"ש בב"י שם בח"מ סי' צ"ז משום דאין הבע"ח שזמנו היום מחמת מזונות דלמחר ומה"ט גם במזונות הבנו' הוא קודם להן. ק משמע מירושלמי שהביאו הרא"ש וב"י חוץ ממלוה בעדים ומלוה בשטר משמע דאפי' מלוה ע"פ קודם למזון הבנות ודוחק לומר דמיירי התם שמספיק לבנות אפי' אחר גביי' החוב אלא שאין מספיק אם יזונו ביחד והבע"ח גובה ממזונות הבן וממילא מפסד' הבת אם אינו ממעט מ"מ נראה עיקר דמלוה ע"פ קודם: יז (שם ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות וכו') כ' הב"ש לדעת רשב"ם אף מלבושי' וצורך נשואי' הוא בכלל ולשיטת התוס' אף מלבושים אינם בכלל והרשב"א בתשובתו ס"ס קי"ד כתב מסתבר' דבתנאי ב"ד מלבושים הם בכלל מזונות כמו גבי אלמנה ולכאורה הי' נר' דאין צרכי נשואין בכלל מדקאמר בכתובות דף נ"ג ע"ב בארוסה דאין לה מזונות דהא כ' לה עד דתלקחין לגוברין ומה"ת יתחייבו בצרכי נשואין דהוא לאחר אירוסין ואפשר כיון דקאמר שם דהטעם דלא תקנו לארוסה הוא משום דכיון דאירסה לא ניחא ליא לארוס דתתזיל וזה לא שייך בצרכי נשואין דמה"ת יעשה הארוס לה צורכי נשואין להכי תקנו לה מיהו לפמ"ש לעיל דהא דבת הניזונית מע"י שלה משום דביתו ניחא לי' בהרווחה ובארוס לא שייך זה דלא גרע מבעל שמחויבת ליתן לו מעשה ידיה וכן לדעת התו' דס"ל דמזונות הוא לפי ערך שומת הנכסי' כמ"ש הב"ש לעיל ס"ק י"ד וזה לא שייך לגבי ארוס וע"כ צ"ל דאע"ג דאיכא חילי טובא דלית לה חן הארוס מ"מ כיון דעכ"פ יש לה עיקר מזונות מן הארוס תו לא תיקנו חז"ל בשביל שאר דברים וה"ה בצרכי נשואין והוא בכלל עישור נכסים וצ"ע

יח (בהג"ה וי"א דאסור לבני' וכו') לכאורה משמע מלשון הרמ"ה דלדעה קמייתא ס"ל דמותר לבני' למכור לכתחלה אבל מלשון התוספות ר"פ מי שמת משמע שזה הי' פשוט להם שאסורים למכור לכתחלה אפי' בנכסים מרובים וכן נראה דלכתחלה אין להם לבטל חיוב אביהם כמו באמר נכסי לך ואחריך לפלוני דאסור למכור לכתחלה ואף שאמרו בסוטה דף כ"א איזה רשע ערום המשיא עצה למכור בנכסים מועטים נראה דנכסים מועטים לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט כמ"ש התו' שם בד"ה יתומה וכו' ועוד נראה דמשמע מהא דקאמר בכתובות דף ס"ט האחים ששיעבדו בין מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות משמע דוקא במכרו או משכנו אבל שלא משכנו אין בע"ק של האחים גובה והיינו מטעם דאסור למכור לכתחלה כמ"ש בח"מ סי' רמ"ח גבי אחריך לפלוני דאין מגבין הב"ד לבע"ח במקום שאסור למכור לכתחלה ועמ"ש בזה לעיל סי' צ' וצ"ל דכוונת רמ"א כמ"ש הב"ש דלדעת הפוסקים דס"ל דמכ' בטל אחר שהחזיקו הב"ד בנכסים מן מועטים אינו מוכרח דמותרים למכור אפי' לצורך פדיון שבוים דהתוס' ומרדכי הכריחו מחמת קושיתם דמאי נ"מ בין נכסים מרובים למועטים משא"כ אי אמרי' דמכרן בטל אחר שהחזיקו איכא נ"מ לענין דיעבד. מיהו התו' כתבו שם עוד תי' וז"ל ועוד דמרובים ונתמעטו יזונו הבנים עם הבנות ובנכסים מועטים לא יזונו כלל א"כ אפי' אי נימא דבנכסים מועטים מכירתן קיים אפי' אחר שהחזיקו אין הכרח לזה דמותר למכור לצורך פדיון שבוי' ותו דע"כ א"א לומר דעיקר הפרש בין נכסים מרובים למועטים הוא לענין מכירה דהא למכור בנכסי אביו בעי' שיהי' בן עשרים וכי נימא דלא הוי תקנת נכסים מועטי' אלא בגדולים שהם יותר מעשרים מיהו נראה דודאי אף התו' ס"ל כפשטות דמתני' דפליגי בה אדמון ורבנן דמתמה אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי לא מיירי בגדולי' כ"כ דהא אף נקיבות אין ניזונות אלא עד שיבגרו ומה מתמה אבל העיקר מה שנדחקו התו' לענין מכירה הוא מלשון הש"ס דקאמר מוציאי' לבנות וכן הוא לשון הברייתא בכתובות דף נ"א מוציאי' לכנות מן הבנים דמשמע דהב"ד נותני' ביד אפוטרופס דלענין מה נ"ח בזה ע"כ הוא לענין מכורה נמצא דתרווייהו תירוצי התו' צריכי משא"כ לאידך פוסקים דבנכסי' מועטים אם החזיקו מכרן בטל אין הכרח דמותרי' למכור לצורך ע"ש ונראה דה"נ באחריך לפלוני תליא בפלוגתא זו אם מותר למכור לדבר מצוה דהא בש"ס משמע בסוטה שם דדמי' להדדי וקצת משמע בדף צ"ה ע"ב דאפילו לצורך נשואי' אסור למכור מדקאמר מי קאמר תנשא משמע דלכתחלה אסור אפי' במקום מצוה דנשואין: יט (סעיף יב ואם הניח מטלטלי עם מקרקעי וכו'). כתב הח"מ הא דלא מצי אמרו הבנות א"א בתקנ' הגאונים