הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפב

הי' לו בן ומת והניח הבן כמה בנים בחיי בעלה אם נימא כיון דהם באים מכח הבן נוטלת היא מחצה או נימא כיון דיכולים הבנים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא כדאי' בב"ב דף קנ"ט ע"ב אינה נוטלת אלא כאחד מהם ונראה כיון דקי"ל בב"ב דף קמ"ג ע"ב דלא קרו אינשי לבר ברא ברא א"כ הוו בני בני' כשאר יורשים ונוטלת כשעת הצוואה ואם הי' לו שני בנים ואחד מת והניח בנים לא אמרי' כיון דבשעת מיתה אין לו אלא בן אחד כיון דלא קרו אינשי לבר ברא ברא דהיא נוטלת חצי הנכסי' דזה ודאי אינה סברא דלא עדיפא מבן הקיים דצריך ליתן חלק ליורשי אחיו ועיין לעיל סי' ק' ס"ק ז' אלא אמרי' דבן הבן יש לו כח אביו כאילו הוא קיים ונוטלת שליש

בסי' קט

א (סעיף א' ידה על העליונה) ועיין בח"מ סי' רנ"ג דבבע"ח אין לו אלא חובו והוא מבואר שם בבעה"ת סימן נ"ט ואי' שם שני טעמים האחד משום דמיחזי כריבית וכן הוא בטור שם א"כ נראה דה"ה בנדוניא הדין כן דאם אמר שתטול איזה סך בנדוניא אין לה אלא נדוניא דיש בו משום ריבית ועמ"ש לעיל סי' ס"ו אך לפי טעם הנ"ל שם בבעה"ת משום דדעתו של אדם קרובה לאשתו ולבנו א"כ ה"ה בנדוניא ידה על העליונה וצ"ע:

ב (סעיף ב' הא דאמרי' וכו'). משמע דכוונתו למ"ש הרמב"ן דבמחלק ואמר טלי בכתובתך הפסידה כתובתה כדס"ל לר"י ב"ח בב"ב דף קל"ב ולא כמשמעות הב"ש דהטעם הוא משום דלאחר תקנת הגאונים אין לחלק בין נתן לה קרקע או מטלטלים וזה אינו חדא דא"כ למה כתב דין זה דוקא כשאמר בכתובתה ותו דהא כבר נתבאר משפטו בסי' ק"ט ושם לא הזכיר מנתן לה מטלטלים לאחר תקנת הגאונים ותו דהא כ' הח"מ בנתן ליורשים קרקע לא מהני אפי' לאחר תקנת הגאונים אלא פשוט דכוונתו לדעת הרמב"ן שהביא בב"י אבל הראב"ד חולק על זה וס"ל דאפילו במחלק ואמר טלי בכתובתך לא הפסידה וידה על העליונה ולכאור' צריך לומר ע"כ דלית לי' סברת הרמב"ן דבכה"ג שאמר טלי אין שייך לחלק בין קרקע למטלטלין א"נ צ"ל דלא קיימא לן כריב"ח דכיון דאמר שמואל דדוקא במחלק לפני' ושותקת ולפירש רשב"ם ס"ל לר"נ כוותיה והלכתא כוותי' בדינא ומיהו משמע מלשון הראב"ד דבכתובה עדיף טפי דאילו לא אמר בכתובתה מפסדת משו' דשמעה ושתקה לצוואתו והיינו כדעת הראב"ד לעיל סי' ק"ו א"נ דס"ל דלאחר תקנת הגאונים מהני מה שחלק וכתב לה במטלטלין וכ"ש לפמ"ש לעיל סי' ק"ו דהיכא דבאה לגבות ממטלטלין ודאי דמהני כשנתן לה מטלטלין והיכא דאמר שתטול בכתובתה עדיף טפי ומנ"ל הא ונראה לפענ"ד ליישב דס"ל דע"כ לא קאמר ריב"ח אלא לפי דברי ת"ק למאי דסליק אדעתי' דת"ק ור' יוסי לא פליגי אבל למאי דמסיק דת"ק פליג על ר' יוסי וס"ל דקיבלה לבד לא מהני משום דאמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי כפי' רשב"ם א"כ היינו דוקא במוחלת השיעבוד לבד כמ"ש לעיל סי' ק"ו אבל במוחלת הכתובה לגמרי מודה דלא שייך בזה נחת רוח כמ"ש שם והטעם משום דכל הנשים יש להן כתובה א"כ אם אמר טלי לה בכתובתך ודאי דהפסידה לגמרי ואינ' נוטלת אפי' מנכסים שנפלו לו אח"כ דהא כשאינו מחלק אמרי' דידה על העליונה ואינה נוטלת שניהן משום דפירוש ל' בכתובתה הוא שתאבד כתובת' במתנה זו א"כ ה"נ כן הוא ועד כאן לא קאמר בגמרא אילו קנה נכסי מי לא משתעב' אלא במחלק סתם דהטעם הוא דמחלה להמקבלים שיעבוד לבד אבל במחלה על ידי שאמר לה טלי זה בכתובתך משמע דאבדה לגמרי וא"כ לא שייך נ"ר עשיתי לבעלי ולמה לא מהני קיבלה לבד אע"כ לפי מאי דמסיק דר' יהודא מפרש דת"ק מיירי נמי כשקיבלה ע"כ לא מיירי דאמר בלשון זה טלי בכתובתך א"כ אף ר' יוסי דקאי על ח"ק וס"ל דבחדא סגי או בקיבלה לבד או במחל' לבד לא מיירי נמי מזה ומה"ת נימא קולא זו באמר בכתובתה דתמחול הכתובה לגמרי כיון דלא מצינו כלל מחיל' לגמרי בש"ס רק מחילה שיעבוד ע"י מחל' והיתה שם ומה שהקשה הב"ש על הראב"ד ז"ל דאם כן הא דאמר בסוף פרק נערה במזונות קצץ לה מזונות אפי' נימא דמיירי במחלק הא ס"ל בכתובה ידה על העליונה לא קשה מידי דהתם שאני דמיירי שקיבלה בפירוש וכר' יוסי וכן פירש"י ובזה בודאי מהני מחילה גמורה דלא גרע מה דאמר לה בכתובתה או במזונותי' דמחילה לגמרי עדיפא טפי דלא שייך בי' נחת רוח עשיתי לבעלי דכל הנשים יש להן כתובה ומזונות ולא קאמר הראב"ד אלא במחלק דאינו אלא מטעמא דהוי הוכחא דמחל' על זה קאמר דלא קי"ל הכי ובזה יש ליישב גם דברי הב"ח דא"צ לומר במחלק כלל כ"ז כתבתי לפי הנראה מדברי הב"ש אך הב"י בח"מ סו' רנ"ג דרך אחרת יש לו שכתב דהראב"ד מיירי שהכתובה פחותה ממתנתו אבל כשהכתובה עודפת לאו כל כמיני' ודבריו צ"ע דא"כ מאי זה שכתב הראב"ד אם לא אמר בכתובה דודאי אי אפשר לומר דאם אמר בכתובתה תטול שתיהן וכיון דבל"ז ידה על העליונה דנוטל' הסך העודף יותר א"כ מה שיש חילוק באומר בכתובתה וצ"ל דגרס אפי' אם לא אמר בכתובה ר"ל דאינה נוטלת שניהן אפי' אם אמר סתם וכ"ש אם אמר בכתובתה וצע"ג:

ג (סעיף ג' ויש מי שאומ' דהוי מתנתה לבד מכתובת') לכאורה נראה דהא דאי' לעיל סי' ק"ו ס"א אבל מהנכסים שיבואו לו אח"כ גובה וכו' תליא בפלוגתא זו דלדעה קמייתא הא דקאמר גובה מהם היינו שמנכים המתנה והמותר גובה. אבל ליש מי שאומר הוא כמשמעו שגובה כל הכתובה מיהו יש לומר דהתם שאני כיון שמחל' השיעבו' משאר נכסים נתן לה מחנה זו חוץ מכתובתה אפי' לדעה ראשונה ובזה א"ש הא דקאמ' קם ריב"ח דוקא ומקולי כתובה שנו כאן (והרשב"ם נדחק דקאי אכולהו) ולפמ"ש י"ל דלרב ושמואל אף דהוי קולא מצד אחד שמחלה השיעבוד מ"מ איכא נמי מעליותא בנכסים שיבואו אח"כ דגובה כל הכתובה חוץ מתנה זו משא"כ בבע"ח דאינו גובה שניהן אבל לריב"ח דמוקי באומר טלי לכתובתך כבר כתבנו לעיל בסמוך דמוחלת לגמרי הכתובה אפי' מנכסים שיבואו שפיר קאמר מקולי כתובה שנו כאן ואין להקשות דלפ"ז שנותן לה קרקע זו חוץ מכתובתה בשביל שמוחלת השיעבוד אם כן קשה הא לת"ק לא מהני קיבלה משום דאמרי' נחת רוח עשתה ואמרי' לעיל סימן צ' סעיף י"ז דאם קיבלה הדמים בעצמה לא אמרי' נ"ר משום דה"ל כתלי' וזבין ע"ש בח"מ א"כ ה"נ כיון שנתן לה קרקע להוי כתליא וזבין ולמה בעי' דוקא לת"ק בלא שיור ודוקא שהיתה שם הא בקיבלה ונתן לה קרקע סגי ז"א דהא מיירי אפי' בקרקע כל שהו' וע' בח"ח סי' ר"ה ואף דקי"ל שאין אונאה לקרקעות מכל מקום ביותר מפלגא לא מהני כדקי"ל בח"מ סי' רכ"ז וצ"ע:

ד (סעיף ד' בהג"ה ויש אומרים דאם נתן לה במתנה וכו') הקשה הב"ש דהא לעיל סי' צ"ט מבואר דדבר שנותן להתנאות שמין לה בכתובה ונדחק דמיירי שהוא פי' חוץ מכתובה ולענ"ד נראה דהתם מיירי בבגדים שעושה מרצונו הטוב לאחר נשואין וכיון דתלוי בדעתו שפיר אמרי' שלא הקנה לה כי אם בהיותה תחתיו להתנאות בו אבל מה שהוא מחייב בשעת נשואין דחשיב למהרי"ו כמכירה לא שייך זה כיון דהוא מדעת' ג"כ דעי ז נשאת לו לא שייך לתלות בדעתו הוקנה לה לעולם וכה"ג כתב הב"ש עצמו בסי' צ' ס"ק נ"ב לחלק בין בגדים שעשה לה חמי' מחמת החיוב בעת השידוך ובין מה שעשה לה בעלה מרצונו הטוב. עוד כ' הב"ש לתרץ קושיית הט"ו מהא דקי"ל בח"מ דהמוכר את הקרון מכר את הפרידות אם היו קשורים והוא מתרץ דדמי למכר החמור לא מכר השק והקשה אטו במתנה קנה שם השק. ולכאורה נראה דבין במכר בין במתנה לא זכה המוציא ותמיהני במ"ש בלשון לכאורה נראה הרי מפורש בח"מ ס"ס ר"ך דבמטלטלי' אין חילוק בין מוכר לנותן. שוב ראיתי בט"ז שהקשה כן על מהרי"ו. ומיהו לפענ"ד נראה דס"ל למהרי"ו דהחילוק הוא בין שדה בית ועיר ובין הנך דפרק המוכר את הספינה במטלטלי' משום דהתם הם לעולם בתוך השדה אפילו שלא בשעת מלאכה לכך אמרי' בנותן נתן כל מה שבתוכה כמ"ש הרמ"א בס"ס רט"ו וכל שחוצה לה אינה בכלל מתנה ע"כ כל הני הנהו דפ' המוכר את הספינה במטלטלי' אע"ג דבשעת המכירה הם קשורים או לבוש בהם מ"מ עשוין להתפרק זה מזה שלא בשעת מלאכה לכך אינם בכלל אפי' בנותן בשעה שהיו קשורים. ולפ"ז שפיר כתב מהרי"ו והרמ"א ז"ל דהנהו צמידים שהם מחוברים בבגדים לעולם אפי' שלא בשעת מלאכה ודמי ממש לשדה דבנותן הכל נתן אלא דס"ל דוה דמי לסדן ושקמה דאינה בכלל מכירה כמבואר שם בתשובה מיהו בטור ח"מ סי' ר"ך משמע דס"ל דטעם החילוק בין מוכר לנותן בקרקעות ולא במטלטלים הוא משום דקרקעות חשיבי אבל ברשב"ם והרא"ש ושאר פוסקים אינו מפורש הטעם וסבירא ליה למהרי"ו ורמ"א ז"ל הטעם כמ"ש

סי' קי

א (סעיף א' כותבי' שובר לאשה וכו') הנה התוס' בב"ב דף קס"ו כתבו דהא דלא חיישי' שמא תכתוב ליתן בניסן ולא תתן עד תשרי היינו כדמשני בב"מ דף כ"ו גבי המוציא שובר אי משום דשמואל דיכולה למחול או משום דאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין לו ולפי מאי דקי"ל בח"מ סי' ל"ט כהרי"ף והרמב"ם דס"ל דלא כאביי ע"כ צ"ל דטעמא הוא משום דשמואל אך לפמ"ש הרא"ש בב"ח שם דהא דלא חיישי' שמא מכרה כתובתה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול הוא משום דכתובה כשהיא תחת בעלה אינה עומדת לגבות ואינה נמכרת במעמד שלשתן אם כן היה נ"מ לדינא דאין כותבין שובר לאשה אלא כשהיא תחת בעלה אבל כשגירשה אין כותבים אלא דאכתי קצת קשה דאפי' כשהוא תחת בעלה למה כותבין ניחוש שמא יגרשה ואח"כ תמכור הכתובה במעמד שלשתן וממתני' דסוף ב"ב אין כ"כ ראיה כמ"ש התוס' שם דאיכא לאוקמא בשטר הקנאה וצ"ל דלא חיישינן כולי האי דשמא תתגרש ושמא תמכור במעמד שלשתן ולפמ"ש התו' בב"מ שם תירוץ אחר דליכא למיחש למעמד שלשתן דכיון שהבעל שתק בשעת מעמד שלשתן שוב אינו יכול להוציא השובר א"ש טפי דאפילו גירשה כבר יכולים לכתוב ועיין בטור בסי' זה דמשמע דמיירי אפי' אחר גירושין וכן מוכח מהא דקי"ל בח"מ סי' ס"ה סעיף י"ח במוצא שובר בשוק דאם המלוה מודה יחזיר ללוה ולא חיישינן למכר במעמד שלשתן ועיין בש"ך סי' ס"ו בעיקר דין זה דמעמד שלשתן אם יכול למחול

ב (ובלבד שיהא מכירה) והטור כתב והוא שיכיר שם האשה ושם בעלה וכ הוא בש"ס אבל אם אין מכיר שם בעלה חיישינן שמא יש אשה אחרת ששמה כשמה ועיין בב"ש דאפילו באין מוחזק לנו שיש עוד אחת חיישינן ועיין לקמן סי' ק"כ. ולכאורה קשה דמאי שנא שובר משט"ח דקי"ל דכותבין שט"ח ללוה כשמכירין את הלוה אע"פ שאין מלוה עמו ולא חיישינן שיש עוד אחד ששמו כשמו מיהו ז"א דהתם אפילו יש אחר אין המלוה יכול לתבעו כדין שני יוסף בן שמעון שהוחזקו בעיר אחת דאין מוציאין שט"ח עליהם משא"כ הכא כשכותבים שם בעלה שפיר יש לחוש שמא כתבה שם בעלה של אשה אחרת ששמה כשמה ויוציא עלי' זה השובר ויהי' מוכח מתוך השובר משם בעלה ולפ"ז אצ"ל דכשמכירים גם שם הבעל לא חיישינן כולי האי כמ"ש הח"מ והב"ש אלא דבכה"ג ליכא חשש כלל שלא יוכל להוציא השני על אשתו השובר כדין שני יב"ש ונפקא מיניה מזה דאם אין כותבין שם הבעל בשובר אלא כותבין סתם קבלתי מבעלי א"צ להזכיר שם הבעל דאם יש עוד אשה ששמה כשמה לא יוכל הבעל להוציא עלי' כיון שאין מוכח, בשובר הדר הוי כדין שני יב"ש דאין מוציאים שובר עליהם. ולפ"ז יש לומר דלכך כתב הש"ע סתם והוא שיהא מכירה לבד דהיינו בכהאי גוונא שלא יזכרו בו שם בעלה כלל דאז אין חשש כלל

ג (שם והבעל נותן שכר סופר) כתב הב"ש נראה דאפילו לשיטת הפוסקים דגוב' הכתובה אפי' אין הכתובה בידה אפילו במקום שכותבין כתובה מ"מ א"ב הבעל לשלם דאם היתה מחזרת לו הכתובה לא הי' צריך להשובר כיון שהכתובה בידו ובהג"א לא משמע הכי עכ"ל ונראה טעם הג"א דאין ראי' ממה שהשטר כתובה בידו די"ל דצוה הבעל לכתוב שתי כתובות בשעת נשואין והחזיק אחד לעצמו וא"כ שפיר יכולה לתבעו וצריך לשובר

בסי' קיא

א (סעיף א' וי"א שאף התוספת בכלל) האחרוני' תמהו ע"ז דהא גמרא מפורשת בר"פ אע"פ דתנאי כתובה ככתובה. ונראה דמשמע מדברי הטור דגם אם הוסיף לה אחר הנשואים על כתובתה אע"ג דלא שייך בזה טעם שאמרי' בגמרא א"כ אב נמי ממנע ולא כתב מ"מ לא פלוג רבנן מדכתב הטור בתחלה כתובה ונדוניא ואח"כ כתב ותוספת שהוסיף לה משמע כנ"ל אלא דאני מסתפק אם נימא