הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפא

מיהו זה דוחק דמשמע מדקאמר לבר מאשה אצל אחין דדוקא אלו קאמר וכן הסברא דלא ניחא ליה שאביו שהוא חייב בכבודו יכבד את אשתו. ויותר נראה לענ"ד דיש להבין בעיקר פלוגתייהו דרבינא ורב עויר' דרבינא אמר בכולהו לא קני ור' עוירא אמר בכולהו קני דלכאורה האי לישנא בכולהו קני לא שייך כיון דלא קאי אלא על בת אבל הבנים והרשב"ם נדחק לפרש דקאי על אשתו ארוסה ואשתו גרושה וקשה דהא זה לא מבעי' ליה כלל. ותו דהא דקאמר על ברייתא דתקרע כתובתה ר' עוירא מוקי לה בכולהו ורבינא מוקי לה בארוסה ולפי פי' הרשב"ם צ"ל דהוא לישנא יתירתא ונקט הכי כלישנא דלעיל ויש לפרש לולי דבריו ז"ל דהא דקאמר רבינא בכולהו לא קני היינו משום דבכלל האיבעי' דאשה אבל אחי' ואשה אבל הבן ה"ה שאר יורשים אלא דנקט הקרובים יותר וה"ה לאינך יורשים הרחוקים ועל זה קאמר רבינא בכולהו לא קני ר"ל בכל מיני יורשים לא קני ור' עוירא אמר בכולהו קני היינו בכל היורשים לבד מאשה אצל אחי' ואבל בני הבעל ואם כן א"ש הא דקאמר ר' עוירא מוקי לה בכולהו ר"ל בכל שאר יורשים ולפ"ז מוכח מעובדא דר"י הנחתום דאב הוא בכלל שאר יורשים וכיון דקי"ל כרבינא דכולהו לא קני ממילא דאפילו בשאר יורשים עשאה אפטרופיא: ג (ואם שייר) עיין בח"מ סימן ר"נ גבי שכ"מ שפרע כל נכסיו דחיישינן שמא שייר ואם כן הכא בבריא דמהני ביה מתנה במקצת א"נ במצוה מחמת מיתה יש לומר דקנתה אם כתב לה ופרט כל הנכסים ולא אמר בלשון כל דכיון דההיא דעשאה אפטרופיא הוא הילכתא בלא טעמא אין לנו להוסיף אם כן הוא כ"ש מהתם דחיישינן שמא שייר אך בההיא דלקמן דאמרינן תקרע כתובתה אפשר דה"ה כשכתב לה כל הנכסים הידועים לנו כיון דטעמא משום כבוד שעשה לה אפילו יש לו איזה דבר שאין ידוע לנו אין בזה פחיתת כבודה בפני הבריות ותקרע כתובתה וצ"ל הא דלא מוקי בב"ב שם ברייתא דתקרע כתובתה בכה"ג שפרט כל נכסים משום דלשון הברייתא דכתב כל נכסיו לאשתו משמע שכתב בהדיא לשון כל וזה דוחק מיהו מלשון הרא"ש משמע דבעיא דוקא לשון כל דזה עוקר הכבוד אבל אם פרט נכסיו לא אמרינן תקרע כתובתה ויותר מזה כ' הח"מ בס"ק ט' דאפילו אם פרט סך יותר ממה שיש לו אפ"ה לא מחלה הכתובה כיון שלא כתב כל ומזה ראי' לדבריו מדלא מוקי הש"ס בהכי: ד (סעיף ג' יצא שט"ח עליו מוקדם וכו') כתב הב"ש אבל אם השט"ח באותו יום עם המתנה אז עדיף זכותה מחמת המתנה דאילו מחמת הכתובה היא נדחי' כמ"ש בסי' ק"ב ואין לשונו מכוון יפה דהא זמן הכתובה הוא קודם מיהו משכחת כשנשא אותה ולוה מבע"ח ואח"כ קנה אם כן בע"ח קודם כדאיתא שם אבל במתנה א"י לגבות מדאקני וקנה ונתן במתנה אם לא כתב לו דאקני

ה (סעיף ד' אפילו אם שייר הרבה איבדה כתובתה וכו') ומשמע דאפילו מן השיור אינו גובה כמשמעות לשון התשובה שמחלה כל הנכסים שהיו לו מקודם ואפשר דהטעם הוא משום דאי גביא כתובתה מן השיור הוה אמרינן מיגו דנחתא לשיור נחתא לכולהו כדאיתא בסי' הקודם וכיון דמשמע ליה להרא"ש מן הסוגיא דאפילו שייר כל שהוא איבדה כתובתה מן המתנה ע"כ דמחלה אף להשיור ולכאורה היה נראה דאפילו נימא דמחלה גם מהשיור היינו השיעבוד לבד אבל אם גירשה בעלה או מת מחויבים היורשים לשלם מזה השיור כיון דלא מחלה את החוב רק את השיעבוד ונ"מ אם מכר הבעל או אם יש בע"ח ומ"ש הטוש"ע אבל אם זכה בנכסים אח"כ גובה כתובתה מהם היינו לענין שיעבוד שקודמ' לבע"ח או אם מכר והיינו שכתב הרשב"ם בב"ב דף ל"ב ד"ה תקרע וכו' שהרי כך כתב לה דעתיד אנא למיקני משמע דכוונתו לענין לקוחות דפשיטא דמיני' ואפילו מגלימא דעל כתפיו מיהו נראה דמוכח דאינו גובה מן השיור כלל מדאמרינן בהכותב כל נכסיו לאשתו דעשאה אפוטרפוס ודוקא כל הנכסים אבל אם שייר קרקע כל שהוא אמרינן דהוי מתנה ולא אמרו שהשיור יהי' דוקא יותר מכתובתה דהא היא תגבה השיור לכתובתה ולא נשאר ליורשים אע"כ דכיון דהוי מתנה תקרע כתובתה ואינו גובה אפילו מן השיור ושפיר הוי שיור מיהו יש לומר דזה תליא בפלוגתת הפוסקים בהגהות מרדכי בס"ס זה גבי צוה לתת מנכסיו לבדקה אי הוה שיור כיון דקודם תשלומין ברשותה היא ולפ"ז גם הכא אע"פ שיצטרכו לשלם לחוב או לכתובה הוה שיור אך מדברי תשובת הרא"ש שהביא הטור משמע דס"ל להדיא דזה לא הוי שיור מה שחייב לבית המדרש והיינו מטעם דס"ל דאע"ג דיכולים היורשי' לשנותו מכל מקום צריכים לשלם אח"כ כדאיתא בי"ד רס"י רנ"ט אם כן לשיטת הרא"ש מוכרח לומר דאינו גובה כתובה חן השיור כלל אך לפ"ז לדעת הרמב"ם דס"ל דבשיור לא אמרינן תקרע כתובתה דלא מחלה את הכתובה אם כן ע"כ הא דשייר כל שהוא לא עשאה אפוטרפוס צריך לומר באמת דהוי שיור אף שיצטרכו לשלם לה כתובה או חוב אחר נמצא דפלוגתת הפוסקים בס"ס זה תליא בפלוגת הרא"ש והרמב"ם מיהו יש לומר דלפי דעת הרשב"ם לקמן סי' ק"ט סעיף ג' דאם אמר תנו מנה לאשתי סתם ידה על העליונה ואינו גובה הכתובה חוץ מהמתנה אם כן ה"נ הוי שיור לפי שאינה יכולה לגבות הכתובה חוץ מהמתנה וכן משמע בתשובת הרשב"א לקמן סעיף ז' ובתשובת רבינו האי סס"י זה שלא כתבו דהאשה גובה ממתנות הבן והבנות. לכתובתה אך הרא"ש דפליג על הרשב"ם שם פ"כ ב"ל דאינו גובה מן השיור

ו (אבל אם כתב חציו וכו') כתב הח"מ דה"ה אם אמר ב' שלישי' לראשונה ושליש לשני' ח"מ לראשונה נתן לשם מתנה דלא שייך באפטרופסת לחלק על שלישי' ולענ"ד מוכח כן דאין שייך כלל באפטרופסת לחלק דאל"כ בחצי חצי נמי נימ' דשניהם לאפטרופסת נתכוין ומה שלא כלל יחד היינו משום שרוצה שלא תהי' כל אחד אפטרופוס אלא על החצי שאם כללם היו שתיהן אפטרופסי' על כל הנכסים ביחד ומה שהוצרך הש"ע לכתוב הטעם דהראשונה קנתה שהרי שייר היינו משום דלא נימא כיון דלא שייך חלוקה באפטרופסי' א"כ על שניה' נתכוין למתנה לכך אחר דחלקינהו ממילא אמרי' דכוונתו הי' רק במתנה לראשונה שהרי שייר:

ז (הי' לו כן ואשה וכו') הוא מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בח"מ סי' רמ"ו וז"ל שם שכ"מ שאמר שאני נותן לבני כך וכך ושאר נכסים לאשתי וכו' ובזה מיושב מה שהקשה הח"מ דלמה לא נימא שמקצ' מעות יהיה ביד הכן והמותר תהי' אפוטרופוס ונראה דעיקר הוכחה מדקאמר אני נותן לבני משמע שהוא נותן לו בתורה מחנה ואם דעתו שיהי' הכל לבנו אלא על השאר תהי' אפטרופס א"כ למה חלק זה המקצת שיהי' במתנה מכל הנכסים שהם בתור ירושה וכך הוה לו לומר כך וכך יהי' ביד בני והשאר תהי' אפטרופסת ועי' בסמוך:

ח (אם אמר תטול בתי וכו') בח"מ הקשה דברי הגה"ה אהדדי דלמה ליה למימר לעיל הטעם משום הוכחה תיפוק ליה דכבר העמיד ירושה דאורייתא וכן הקשה מחצי נכסי לבני וכו' והב"ש הוסיף להקשות דכל כותב נכסיו לבניו ה"ל כהעמיד ירושה דאורייתא ונדחק מאוד ליישבו ונלענ"ד דלק"מ דס"ל לרב האי דודאי כשהניח מקצת נכסיו לבניו ופירש שהוא נותן להם משום ירושה עדיף טפי משייר כל שהוא דאמרי' שלא עשאה אפוטרופס וס"ל דהטעם הוא משום דקיום ירושה דאורייתא בזה השיור כ"ש כשאמר בפירוש משום ירושה ולא משכחת הך דחצי נכסי לבני וכו' אלא כשנתן לו בלשון מתנה בפירוש וכ"ש דמיושב מה שהקשה הב"ש מכל כותב נכסיו לבנו לא עשאה אלא אפטרופיא דהתם ודאי מיירי שנתן בפירוש בתורת מתנה כמ"ש הרא"ש ומבואר בב"י סי' רמ"ו וז"ל הרשב"ם תירץ דבלשון ירושה ודאי קנה וכו' הרי דהוא לא עשאו אלא אפטרופיא מיירי שכתב בפירוש בלשון מתנה א"כ אין כאן מקום קושיא וה"ה בההוא דחצי נכסי לבני מיירי הכל שנתן בלשון מתנה וממילא מתורץ דמ"ש כאן מתשובת רב האי דאם אמר תטול בתי נ' זהו' מהני היינו משום דאמרי' שנתן לה. בתורת ירושה כמ"ש הרא"ש בנכסי לך דתלינן בי' משום ירושה וה"ה בל' תטול אין הוכחה דעשאה אפטרופיא והיינו דכתב דאע"ג דלא נתן לאחת ח"מ התורה נתנה רשות להנחיל ולא מיקרי עקירת ירושת דאורייתא וממילא הוי כשייר ונכון נמי מה שהקשה הח"מ מתשובת הרשב"א דלעיל דכבר כתבנו דלשון תשובת הרשב"א שאמר אני נותן לבני הרי שפי' לשון מתנה בודאי לא הוי שיור אם לא מחמת הוכחה כנ"ל נמצא דממ"נ אם נתן להבנות בלשון מתנה ע"כ דלא עשאה לאשתו אפטרופסי' דא"כ ממילא הכל לבנות ולא שייר לשון מתנה כמ"ש לעיל דה"ל כך וכך ביד בנותי ואם לא נתן בלשון מתנה ממילא דהוי ירושה דאורייתא א"כ א"ש דברי רב האי דבתחלה כתב דכיון שנתן לבנותיו מה שחפץ מוכח ממ"נ דלאו אפטרופי' ואח"כ כתב דכיון שלאחת לא נתן אין זה ראוי אם היה בלשון מתנה אבל באמת כיון דלא אמר בלשון מתנה נתכוין לירושה וזה ברור לענ"ד. (מיהו משמע מתשובת אלו דלא אמרינן דבמקום בנות האשה כאחר דמי כדקי"ל גבי בן ואשה ואפשר דס"ל כדעת הרמב"ם דבת בין הבנות לא עשאה אפטרופיא ואפילו לדעת הרא"ש שם י"ל דבהא דאשה כאחר דחיא אינו אלא במקום בן). ונלע"ד דיש להביא ראי' לדבריהם ז"ל דהא אמרינן בב"ב דף קל"ב ההוא דאמר תלתא לברת ותלתא לברת ותלתא לאיתת וכו' ועוד איתא שם בההיא דאמר תלתא לאיתת בפירי וכו' וקשה דנימא דבההיא תלתא לאיתת דאמר באחרונה כיון שכבר נתן לבנותי' ה"ל בכל נכסיו ולא עשאה אלא אפטרופס ע"כ צ"ל משום דהניח ירושה דאוריית' או דלא הל"ל לבנות בלשון מתנה כנ"ל בדברי רב האי והרשב"א ז"ל

ט (צוה לתת מנכסיו וכו') עמ"ש לעיל דפלוגתא זו הוא אפילו בשאר חוב או כתובה ותליא בפלוגתת הרא"ש והרמב"ם אך נראה דלפי הטעם שכתבתי לעיל דמשמע מדבריו רב האי בשיור דקנתה משום דבעינן דלא מיעקרא ירושה דאורייתא א"כ הדין נותן דאף על גב דנכסים משועבדים לחוב מיקרי שיור כדאשכחן בריש פ' מי שהיה נשוי דכתובה וחוב הוי חותר לחברתה ולא מיעקרא ביה ירושה דאורייתא אך הטעם השואל במרדכי שם דלא חשוב שיור היינו משום דס"ל דלא דמי לנדר אחר לצדקה דיכול לשנותו כ"ז שלא בא ליד גבאי דהכא שאני דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט דקנה במתנה שכ"מ דכמסורים דמו וא"י לשנות. וצ"ע

בסי' קח

א (כא' מן הבנים וכו') היינו כאחד מן הבנים פשוטים כדאיתא במרדכי פרק יש נוחלין נמצא אם אין לו אלא בן אחד נוטלת מחצה דהיינו מי"ב זהובי' נוטלת ששה ואם נולד עוד בן נראה דנוטל הבכור בתחלה חלק בכורה מכל הירושה דהיינו ד' זהובים שלא היה דעתו על חלק בכורה והמותר יתחלק לשלשה חלקים נמצא הבכור משתכר בלידת אחיו שני שלישי זהב דא"ל שיחולק לארבעה חלקים ויטול הבכור שני חלקים דא"כ מפסיד מחלק בכורה והוא לא אמר בלשון מתנה לבניו הפשוטים שיעבירו אותו מחלק בכורתו וצ"ע

ב (הי' ספק וכו') כן הוא בנ"י בשם הריטב"א. ולכאורה הוא סותר למ"ש הש"ע בח"מ ס"ס ר"ץ בנותן מטלטלין סתם לאחד מעכשיו וכו' דמסתמא כאן נמצא וכאן הי' והנה הסמ"ע שם כתב לחלק בין טוען הנתבע ברי שלא היה לו אז על המקבל להביא ראיה כדאי' בסימן ס' אבל הכא משמע אפי' אין היורשים טוענין ברי. וראיתי בנ"י שכתב שם הלשון שהיורשים מחולקים אם היו הנכסים אז משמע דמיירי בטוען ברי אבל מלשון הרמ"א שסתם משמע דאפילו כאין טוענין ברי ודוחק לומר דהכא מיירי דוקא בקרקעות דלא אמרי' בהו כאן נמצא כאן הי' ע"ש ולכאורה נראה לחלק בין מתנת ברי דמיירי שם בח"ח סי' ר"ץ למתנת שכ"ח דודאי איכא למימר דחזקת מרא קמא עדיף מחזקת כאן נמצא וכאן הי' כדאי' בכתובות דף ע"ה ע"ש בתוס' ד"ה חדא וכו' וכיון דבמתנת שכ"מ אינה מתחלת אלא בשעת גמר מיתה נמצא דקודם מיתה הי' בחזקת המת ואמרינן אוקמא אחזקתי' אבל במתנת ברי שהוא מעכשיו ולאח"מ וקונה למפרע הגוף מיום המחנה נמצא דא"א לומר דאוקמי אחזקת דמרא קמא דהיינו החזקה שהוחזקה מאז קודם המתנה דא"כ הרי אתה צ"ל שקנה בשפת המתנה וזכה המקבל ואין לנו זכות ליורשים אלא אי נימא שקנה אח"כ נמצא אין כאן חזקת מרא קמא שפיר אמרינן כאן נמצא כאן הי' אפי' להוציא מן היורשי' א"כ י"ל דהכא מיירי במתנת שכ"מ אך בד"מ מביא בשם המרדכי פ' יש נוחלין ועיינתי שם שכ' שם ודוקא בנכסים ידועים כגון קרקעות וספרים ושאר חפצים המסוימי' וידועי' בעדים שהי' בשעת המתנה ולא בנכסים דאיכא לספוקי בי' וכו' הרי דמיירי במתנת ברי ובמטלטלי' ומשמע אפי' אין היורשים טוענים ברי ואפ"ה פסק דעל המקבל להביא ראי' ע"כ צ"ל דפליג אהך דינא דס"ס ר"ב וכן כתב הש"ך בח"מ סימן סמ"ך דאיכא פלוגתת הפוסקים בזה. עיין בח"מ סי' רכ"ד שני הדיעות שם גבי כל מי שנולד ספק ברשותו אי מוציאין ממון מחמת חזקה דכאן נמצא וכאן הי' ועמ"ש לעיל סי' ס"ח וצ"פ שלא הביאן האחרונים כלל חזה: ג (סעיף ג' אם מתו כל הכנים) יש להסתפק אם