הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רפ

מזה קושיא די"ל דקבלה והיתה שם שוין אלא דהקושיא הוא לשמואל משום דמשמע לי' כיון דת"ק לא פי' שהיתה שם אלא דשמואל מפרש דמיירי בזה א"כ ה"ה ר' יוסי מיירי נמי בקבלה עלי' והיתה שם ג"כ וזה בודאי עדיפא כמו כתב והיתה שם. וכיון דמוכח מדברי ר' יהודא דקיבלה והיתה שוין כנ"ל. ממילא נכון דלרש"י ורשב"ם ז"ל אפילו בקיבלה עלי' בעי' נמי שהיתה שם וכן משמעות דברי הב"ש והנה שיטת הרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא דר"נ לא בעי היתה שם וסגי במחלק לבד כדקאמרי' כיון שעשאה שותף והיינו דר"נ מפרש דברי ר' יוסי כן וכבר כתב דמשמעות דברי ר"י כן מדהזכיר קבלה שלא נזכר בדברי ח"ק ולא הזכיר היתה שם ודלא כב"ש שהקשה עליהם מלישנ' דר"י. מיהו הא קשיא לי לפי שיטתם דהא מוכח מקושיית הש"ס מכלל דת"ק כתיבה וקבלה בעי דקבלה לחוד עדיף כמו כתב והיתה שם דאל"כ לא מקשה שמואל מידי וא"כ מנ"ל לר' נחמן דס"ל לר' יוסי דכתיבא לחודא מהני אפילו בלא היתה דזה אינו במשמע דברי ר' יוסי כלל דנהי דנקבלה לחוד מהני אבל כתיבה הוא דוקא כשהיתה שם דאז הוא דהוי כמו קבלה ואין לתרץ כמו שכתבנו לפירש"י ורשב"ם דמשמע דר' יוסי בעי נמי קבלה והיתה שם דא"כ הדרא קושיית הב"ש יותר דמנ"ל באמת דקבלה לחוד מהני. וצ"ל דס"ל דנהי דמוכח מהמקשה כן מ"מ מדמסיק ברייתא דר"י דס"ל בין היתה בין קיבלה דמשמע דהיתה וקיבלה שוין הם כנ"ל וכיון דמשמע להו מדברי ר' יוסי בקיבלה לא בעי' היתה מדלא הזכור כנ"ל ממילא דהיתה לבד מהני נמי וממילא דע"כ צ"ל דכתיבה לחוד מהני מיהו זה דחוק ויותר י"ל דס"ל דהא דקאמר תיובתא דכולהו היינו משום הברייתא דר' יהודא אבל בתחלה אין הקושיא לשמואל. יצא לנו דמוכרח משיטתם דהיתה לבד מהני דמזה הוכיחו דכתיבה לחוד מהני והוא שיטת הראב"ן בהג"ה דשתיקה בהיתה שם מהני והיש חולקים ע"כ ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם וכ"כ הב"ש:

ה (סעיף ב' ולפי מה שתקנו הגאונים וכו') ולענין אם כתב לה מטלטלים כתב בש"ג פ' י"נ דמהני נמי וכתב הח"מ דאפשר אם כתב ליורשים קרקע ולה מטלטלים אינו מועיל ולכאורה נראה דפשוט הוא דיכולה לומר לא ניחא לי בתקנת הגאוני' ודוקא בכתב לכולן מטלטלים דא"א לומר דבהא ניחא לה בתקנת' ובהא לא ניחא לה כמ"ש בסוף פי' ק' וכיון שהיא רוצה לגבות ממטלטלים והוי נמי מחילה מיהו י"ל דהתקנה הי' נמי לטובת יורשים כמ"ש שם ובסי' קי"א. ויש להסתפק לענ"ד לפמ"ש לעיל שמחלה השיעבוד מאלו הנכסים ולא מחלה כתובתה אם יש לקוחות שקנו מהבעל קודם אם טורפת מהם כגון שהוא בענין שא"י לומר הנחתי לך מקום על אלו הנכסים אי נמי כגון שכולם הם נגד כתובתה ואיכא למימר נמי דבכה"ג נימא מיגו דנחתא לטרוף מלקוחות נחתא נמי לכולם גם י"ל בבריא שחילק דאין הלקוחות יכולים לומר הנחתי דה"ל כאשתדף כדאי' לעיל סי' ק' סעיף ג' לדע' ר"ח והרא"ש ולא דמי לההיא דלקמן סי' ק"ז סעיף ג' דהתם מחלה לבעלה שיעבודא עד אותו שעה. אבל הכא לא מחלה אלא שעבודא של אותן נכסים שחילק ה"ל כמו כתבה ללוקח דו"ד אין לי עמך סי' צ'. וכן יש להסתפק אם יש בע"ח בשטר המאוחר לזמן כתובתה ובא וטרף מן היורשים אם יכולה היא להוציא מידו דלא מחלה אלא נגד יורשים וחוזרת חלילה כדאי' לעיל סי' ק' ס"ד ואפשר דכיון דהיא מוציאה מיד הבע"ח אמרי' מיגו דנחתא וכו' ואם נימא דהסברא הוא דכל מה שמכר או שמשעבד לבע"ח לא מיקרי שיור כדאי' לקמן סוף סי' ק"ו יש להסתפק איפכא היכא דשייר קרקע אלא שהוא משועבד לבע"ח המוקדם לכתובה אם זה מקרי שיור הואיל דבאותו שעה הוא בחזקתו דבע"ח מכאן ולהבא גובה:

ו (שם בהג"ה מי שצוה וכו') הקשה הח"מ דתימא נחת רוח עשיתי לבעלי וצ"ל כוונתו דאע"ג דר"י קאמר דקיבלה לבד מהני דילמא ל"ל הך סברת נ"ר עשיתי לבעלי ולא קי"ל כוותי' בהא כסתם מתני' לקח מן האיש וכו' מיהו בס"פ נערה משמע דס"ל לד' יוחנן דקיבלה מהני כר' יוסי ולא אמרי' דתימא נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש ברש"י ז"ל ומ"ש שם והב"ש כתב דהטעם הוא דבכתובה לא אמרי' נ"ר עשיתי לבעלי כדאי' לעיל בסי' הקודם. ולפ"ז אפילו בבריא הדין כן דמהני מחילתה דהא פסק האיבעיא לקולא לענין מעלת מחלק וה"ה לענין קיבלה מיירי נמי בבריא וכתב עוד דבהא פליגי ר' יוסי ות"ק וקי"ל בהא נמי כר' יוסי ולכאורה דבריו אינם מובנים דלא דמי כלל להתם דודאי כשמוחלת הכתובה לא שייך לומר נ"ר כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ה משום דכל הנשים יש להן כתובה. אבל כשמוחלת רק השיעבוד מהנכסים שיש לו באותו שעה ועדיין כתובתה קיימת על הנכסי' שיבואו לידו אח"כ שפיר שייך נ"ר דהא בהא דפליגי בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה לא חילקו אפילו אם מכר כל הנכסים שיש לו באות' שעה אפ"ה כיון דעיקר החוב קיימת שפיר שייך ביה לומר נ"ר א"כ הא הכא לא מחלה רק השיעבוד דגובה מנכסים אחרים אם באו לו אח"כ ונראה כוונת הב"ש דכיון דבשכ"מ לא שכיח שיקנה או יירש נכסים אח"כ קודם מותו ה"ל כמוחלת לגמרי דהא בנכסים שנפלו אחר מיתתו ה"ל ראוי דאינו משועבד לכתובה. ולפ"ז י"ל דס"ל להח"מ דהכא נמי לא שייך סבר' הרמב"ם שכתבנו לעיל בסי' ק"ה משום דכל הנשים יש להן כתובה דהיינו כשמוחלת הכתובה עצמה לגמרי. משא"כ כשמוחלת השיעבוד ואין לה ממה לגבות וכ"ש לפמ"ש לעיל שם דהטעם הוא משום דאומר' לו כל הנשים וכו' היינו משום דאסור לדור בלא כתובה דפשיטא דלא שייך זה במחילת השיעבוד. וכ"ש דא"א לפרש כן לרבי יוסי דלית לי' הא דאסור לדור כדאיתא בפר' אע"פ דף נ"ו ע"ב לכך הוצרך לתרץ דבשכ"מ לא שייך כלל נ"ר משום דהולך למות ולפ"ז אפילו בנדוניא הדין כן אך כבר כתבנו לעיל סי' ק"ה דמשמעות הפוסקים אינו כן ואדרבא סמוך למיתה עדיף טפי דאינה יכולה לומר לבעל עיניך נתת בגירושין כמ"ש הרמב"ן והוא יכול לומר לה עיניך נחת במיתה והיינו דכתב הח"מ דהדבר צריך ראי' ר"ל בכה"ג שאינה מוחלת הכתובה אלא השיעבוד לבד אף שהוא סמוך למיתה דמדברי ר' יוסי אין ראי' די"ל דלית לי' סברת נ"ר ומ"ש הב"ש דכיון דבמקצת לא אמרה אין א"י לומר נ"ר. כוונתו למ"ש בדף צ"ה כתבה לראשון ולא חתמה לו וכו' אך דברי הח"מ באמת נכונים הם דמשמע מדברי מהרא"י להדיא שם דאם היתה אומרת הן על כל הדברים נמי מהני ועכ"פ בין לתירוץ הח"מ בין לפמ"ש בפי' תירוץ הב"ש ל דדוקא בשכ"מ אבל בבריא לא מהני קבלה ונראה דמהא פסיקא ליה להש"ס דמתני' מיירי בשכ"מ ובעי בבריא האיך אע"ג דבמשנה נקט סתמא ולכאורה נ"ל דמוכח כן משום דבבריא לא מהני קיבלה דלא עדיפא ממחלה בפי' דלא מהני כדאי' לעיל בסי' ס"ו משום דעשו חיזוק לדבריהם אם אינה כותבה בלשון התקבלתי וע"כ דמיירי בשכ"מ דסמוך למיתה לא עשו חיזוק כמ"ש הב"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק ט' דכשרוצה לגרשה לא עשו חיזוק דלא עשו חיזוק כ"א כשרוצה לדור עמו עוד. אך ז"א דכבר כתבנו דהכא לא הוי מחילת הכתובה עצמה אלא מחילת השיעבוד ואפילו לפמ"ש בחידושינו דף נ"א דאפילו בשיעבוד עשו חיזוק לתקנת שמעון בן שטח דכל נכסי' אחראי' לכתובתה ולא מהני מחילת השיעבוד בע"פ כמשמעות הברייתא בדף נ"ה כתב לראשון ולא חתמה לו ע"ש מ"מ קשה דהא ר' יוסי דאמר הכא קיבלה מהני איהו ס"ל בדף נ"ו ע"ב דמחילה בע"פ מהני וא"כ קשה אדרבא דילמא מיירי בברי ובאמת לטעמייהו אזלי ר' יהודה דמפרש דברי ת"ק דקיבלה לא מהני ור' יוסי ובדוחק יש לומר דהסוגיא אזלא למ"ד בדף נ"ז דבסוף ביאה מודה ר' יוסי ובאמת מהאי טעמא פסק הרמב"ם דמיירי אפילו בבריא משום דמסקי' בדף נ"ז בלישנא בתרא דר' יוסי פליג אפי' בסוף ביאה וא"כ אין רמז במתני' דמיירי בשכ"מ ואדרבא משמע דבבריא מיירי והעיקר כמ"ש דמוכח דמיירי בשכ"מ מדר' יוסי דלא ניחא להש"ס לומר דר' יוסי ל"ל סברת נ"ר כלל דליכא מאן דפליג בהא וממילא מוכח דבשכ"מ לא שייך טענת נחת רוח ובהא ניחא לענ"ד נמי הא דפליגי רב ושמואל דרב אוקמי במזכה דהיינו בק"ס כמ"ש הרשב"ם ושמואל פליג עלי' דלשיטתיי' אזלי דודאי ידעו סיפא דר' יוסי אלא דהוי סברי כולה ד' יוסי היא וכיון דס"ל לר"י דקיבל' מהני ע"כ מיירי בשכ"ח ושמואל ס"ל מתנת שכ"ח בקנין לא ידענא מאי אידון ביה וע"כ בלא קנין סודר ורב לטעמיה דס"ל ארכבי' אחרי רכשי כנלע"ד

ז (שם י"א שצריכה לקיים) לכאורה נראה דלאו דוקא בשכ"מ אלא ה"ה בבריא דקאי על מ"ש הש"ע בסעיף א' בין בבריא בין בשכ"מ אך ז"א לפמ"ש לעול דהכא במחילת השיעבוד יכולה לומר נ"ר ודוקא בשכ"מ והנה הב"ש כתב בשם הט"ז שהביא מ"ש המרדכי באלמנה שצותה ליתן מנכסים לפלוני והבן שתק ואחר מותה אומר שלא נשבעה על כתובתה והשיב כיון ששחק ה"ל כאילו הודה שבאו לידה בין במציאה בין מעיסתה ופי' הט"ו דהכא מודו היש חולקין דכיון דהנכסים כבר בידה ואין לו רק להכריחו לשבועה סברא הוא כמו ששתק עד עתה כן הוא בדעתו בשעה שבותה משמע דס"ל מטעם מחילה וצע"ג דזה הדין שכתב המרדכי הוא מטעם אחרינא דגבי שכ"מ שתיקה כהודאה והוא מבואר בח"מ סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה ושם הביא הסמ"ע דברי מרדכי אלו ולא דמי להכא משום דמקולי כתובה שנו כאן כמפורש בח"מ רס"י צ"ח משא"כ התם דאדרבא הבן רוצה להפקיע כתובתה אלא העיקר הוא דשתיקה בשכ"מ ה"ל כהודא' ולא כמחילה כמ"ש הש"ך שם והיינו שכת' דתלינן במציאה או מעיסתה דלפי דברי הט"ז ה"ל למימר שמחל על שבועת הכתובה אלא דלגבי מחילה אין חילוק בין שתיקת שכ"מ או בריא וכן משמע בגמרא דבעי רבא בבריא האיך מי אמרי' בשכ"מ הוא דידעה דלית ליה וכו' ולפי שיטת רש"י והפוסקים דמיירי במחלק לפני' והיא שוחקת וכן לאידך פוסקים עכ"פ מיירי בשתקה בשעה ששמעה מצוואתו א"כ ה"ל לחלק כפשטי' דגבי ברי לא אמרינן שתיקה כהודאה אלא כיון דהכא מיירי במחילה אין לחלק בין בריא לשכ"מ. וכוונת המרדכי מטעם, הודאה הוא. ונראה משם עוד דעדיפא הודאה זו טובא דאפילו אין עדים בדבר אין הבן נאמן במיגו כלל כיון דהודה אין לאחר הודאה כלום ע"ש בסמ"ע משא"כ במחיל' כמ"ש ברס"י זה: ח (שם ויש חולקים) כתבו הט"ז והב"ש עיין בח"מ סי' רנ"א דכל היכא דאיכא פלוגתא אם זכה המקבל עליו להביא ראי' וצ"ע דהתם המקבל בא להוציא מיד היורשים והכא היורשים מוחזקים והאשה בא להוציא ונראה דדמי למה דאי' בח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז דאם כ' בשובר שמחל כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא וכה"ג כתב הב"י בסי' זה גבי איבעיא דבבריא היאך דקי"ל מספיקא אין מוציאין מיד היורשים מיהו לפמ"ש בח"מ סי' מ"ב סעיף ח' היינו דוקא כשטען הלוה ברי וח"מ בפלוגתת הפוסקים צ"ע אי דמי להא ועו' מה שכתבתי לעיל סימן צ"ט סעיף א' וצריך לומד דהב"ש קאי על מ"ש או לאחרים

בסי' קז

א (אע"פ שקנו מידו וכו') ובא"ח סי' רמ"ז אי' פלוגתא בזה ועיין שם בב"י ובסמ"ע ח"ש לתרץ הסוגיא אך הא קשיא לי מהא דאיתא בב"ב דף קנ"א אימי' דרמי בר חמא באורת' כתבינהו לנכסים לרב"ח ובצפרא כתבינהו לעוקבא בר חמא וכו' ולשון נכסי משמע הכל כדאמרי' שם דנכסי כולל הכל ותו דהא מתנת שכ"מ בעינן שלא יהא בו שיור ואם שייר בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ואם כן קשה דהא קי"ל דכתב כל נכסיו לבן בין הבנים דלא עשאו אלא אפוטרופו' ודוחק לאוקמא בשיור ובהית' מצוה מחמת מיתה ולדעת הפוסקים דקנין מועיל יש לומר דמיירי התם דהיה בו קנין כדקי"ל במתנת שכ"מ בכולה אע"ג שקנו מידו אם עמד חוזר ובקנין הוי מתנה גמורה אך אכתי קשה דאיתא כהאי עובדא בכתובות דף צ"ד ע"ב וכתב התוס' שם דשני מעשים היו דהך דכתובו' היתה כשהיא בריא' דהקודם זכה והתם ל"ל דמיירי בקנין סודר לבד מן השטר דה' בזה קי"ל דלא אמרי' שודא דדייני כדאי' בח"מ סי' ר"מ סעיף ד' ומדפסק ר' נחמן שם שודא דדייני ש"מ דלא הוי בו קנין והא קי"ל דאף בבריא לא עשאו וא אפטרופיא ודוחק לומ' דלשון נכסי לאו דוקא ומיירי בשהי' בו שיור וצ"ל שהי' כתוב לשון אגב קרקע או שאר דברים דמוכח מתוכן דלמתנה גמורה נתכוין ומזה ראו' לדבריהם ז"ל

ב (או שאר יורשים וכו') והרא"ש חולק ע"ז ולכאורה קשה על הרא"ש ז"ל דאם כן מאי מקשה הש"ס בב"ב דף קל"ב מברייתא דתקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה דילמא מיירי התם בשאר יורשים וצ"ל דס"ל אשה אצל אביו דינו כחו אשה אצל אחר דהא אב קרוב טפי וקודם ליוצאי יריכו ואם כן יש לומר דקושית הש"ס מהא דר' יהודא הנחתום דאמר מעשה בבת אחותו כלה וכו' והוי אשה אבל אב ואפ"ה לא אמרי' דעשאו אפטרופיא (ובזה א"ש דהיינו דמסיק המקשה סויא דבריית' ואמר ר"י הנחתום דהיא מיותר ולשיטת הרא"ש הקושיא מזה דוקא מיהו יש לומר בזה כפשטי' דהוי מצי לאוקמא כגון שאשתו עצמה היא היורש' אותו לבד ומיירי במתנת ברי כסברת המקשה וע"כ למתנה נתכוין כיון דהוא בעצמה היא היורשת ולכך מסיק הך דר' יהודא)