הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעט

מאוחר לכתובה אין הבכור נוטל פי שני' דהא ע"כ צריכי' לבא מטעם ירושת כתובת אמם ולמחול לאמם השבועה כמ"ש בתשובת ש"י וממילא אין נוטל פי שנים ועמ"ש הש"ג והביאו הב"ש לקמן סי' קי"א ס"ק ח' כיוצא בזה וצ"ע אם יש לדמות להדדי ונראה מ"ש בתשובת הרא"ש כ"ז שלא הגבו' ב"ד היינו לאפוקי דאם הגבו' ב"ד מקצת כתובתה קודם שבועה ברשות היתומים או לטובת היתומים לא רצו להשביע' מיד על כל כתובתה דכ"ז שלא נשבעה ומת' פטורי' מלשלם ליורשים מותר הכתובה או כיוצא בו מטעם אחר דלא ניחא להו עתה בשבועתה ונתנו לה מקצת מיד שלאח"ז אם תגבה מותר כל הכתובה תשבע על הכל מ"מ לא שייך במה שגבת' אא"מ שבועה לבניו כיון שהוא תחת ידה דלא גרע ממשכון תחת ידה כמבואר בח"מ סי' ע"ב ולעיל סי' צ"ו אם כן אינו נוטל פי שנים במה שגבתה. והיינו דקאמר דדוקא שלא נשבעה וגם לא הגבו' אז נוטל פי שנים:

ד (שם בהג"ה ואפילו נדונייתה וכו') כ' הח"מ הא דלא אמרינן נ"ר עשיתי לבעלי דהא יכולה להעיז ולומר למה לך המחילה וכי עינך נתת בגירושין והקשה עליו הב"ש אם כן הא דהוצרכו הרמב"ן והרשב"א לתרץ דהא דלא אמרינן בכתובה כשמחל' נ"ר עשיתי לבעלי משום דכל הנשים יש להן כתובה ה"ל לשנויי נמי מהך טעמ' דיש לומר דעינך נתת בגירושין ובאמת הה"מ הביא שני הסברות שהאי כל הנשים יש להן כתובה וכו' ואדרבא היא יכולה לומר לו עינך נתת וכו' ונראה דלפמ"ש הרא"ה והמרדכי והביאו הב"ש לעיל סי' צ"ו דהא דשייך מחילה בעיקר כתובה עצמה אף דקי"ל דאסור לדור היינו דמוחל' על תנאי אם ימות אבל אם יגרש יצטרך ליתן כתובתה ושוב אין קלה בעיניו ולהוציאה אם כן בכה"ג לא שייך לומר עיניך נתת בגירושין דהא אם יגרש אותה באמת יצטרך ליתן כתובתה ובודאי לא שייך לומר לבעל שנתן עיניו במיתה שלו משא"כ בנדוניא דהמחילה קאי על הכל שפיר שייך שתאמר לו אדרבא אתה נתת עינך בגירושין ע"כ הוצרכו בעיקר כתובה מטעם דכל הנשים יש להן עיקר כתובה אך כבר כתבתי בסי' צ"ו דהתוס' מן ל"ט ע"ב פליגי על הרא"ה ומרדכי וס"ל דבכל ענין אסור לדור בלא כתובה דלא פלוג רבנן ובזה יש להבין דבריה' ז"ל שכתבו משום דכל הנשים יש להן כתובה ר"ל משום דאסור לדור בלא כתובה ואף אם יאמר שתמחול לו אם תתאלמן ולא אם יגרשה אפ"ה יכולה לומר דכל הנשים וכו' דלא פלוג באיסור לדור בלא כתובה כנ"ל מיהו לפמ"ש לעיל סי' צ"ו משכחת מחילה בהיתר בכתובה סמוך למיתה ובזה יש לומר נמי דאינה יכולה לומ' לו אתה נתת עיניך בגירושין כיון דהוא סמוך למיתה מכל מקום היא יכולה לומר לו דאינה מוחלת משום דכל הנשים ולא משום שנתנה עיני' במיתתו דאם יחי' אסור לדור בלא כתובה מיהו לפ"ז היכא דמוחלת הנדוניא כה"ג אם תתאלמן או סמוך למיתתו דלא שייך טעמי' הנ"ל שתאמר לו אתה נתת עיני בגירושין או כל הנשים יש להן וכו' משמע דלא מהני מחילה משום שיכולה לומר ו נ"ר וכו' אך מלשון הש"ע דמוחלת סתם הכל בכלל ומשמע דאפילו מוחלת בהיתר ולא משכחת בכתובה עצמה אלא סמוך למיתתו ואפ"ה מועיל מחילתה אפילו בנדוניא וצ"ל כמו שכתב הב"ש כיון דכוללת ביחד עיקר כתובה ונדוניא כי היכי דלא שייך בזה נ"ר כן לא שייך באידך. מיהו צ"ע דמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע לעיל ס"ס צ' משמע דלא מהני שום מכורה כי אם בנ"מ לבד אפילו אם מכרה נ"מ ונצ"ב ביחד וכן משמ' מדלא משני הש"ס הכי בדף צ"ה ודחו' לשנויי בדכ' לאחר וצ"ע ולפמ"ש הח"מ לקמן בסי' ק"ו דבשכ"מ לא שייך כלל לומר נחת רוח וכו' וכמו שיבואר שם א"ש טפי דסמוך למיתה מהני מחילה אפילו בנדוניא ועמ"ש שם

ה (סעיף ה' המוחלת כתובתה וכו') כ' הח"מ מכאן ראי' דמהני מחילה אפילו כששטר כתובה בידה דלא כהפוסקים בח"מ סי' רמ"א וסמ"ע סי' י"ב. וכן משמע מכתובות דף ק"ד דפליגי בשהתה כ"ה שנים אם אמרי' דמסתמא מחלה היכא ששטר כתובה יוצא מת"י (וכן כתב המרדכי והביאו הח"מ סימן ס"ו) וצ"ל דס"ל להפוסקים הנ"ל דבאמת בהא פליגי וקי"ל הכי מהאי טעמא דבשטר כתובה ת"י גובה לעולם ועמ"ש לעיל סי' ק"א. וכן מ"ש ממוכר שט"ח וממה שצריכה לישבע שלא מחלה יש לומר דבאמת היינו שמחל בקנין או ע"י שובר. (דבל"ז בכתובה לרוב הפוסקים אין מועיל אא"כ כותבת התקבלתי) ועיין לעיל סי' ס"ו מ"ש ליישב דלא תקשה מדף נ"ז דס"ל לר' יוסי שם דמהני מחילה בעל פה מיהו לכאורה קשה מהא דסי' דלקמן דקי"ל כר' יוסי דקיבלה עלי' מהני למחול השיעבוד משמ' דמועיל מחילה בע"פ אע"ג דשטר כתובה ת"י ויותר נראה מכל הני קושיות דס"ל להפוסקים הנ"ל דבכתובה שאני דמקולי כתובה הוא דמהני מחילה בע"פ כדאי' בסי' דלקמן דהקילו במחילה בשתיקה וכתב לה קרקע כדאי' בב"ב דף קל"ב מקולי כתוב' שנו כאן

ו (סעיף ו' לפיכך מכרה כתובתה וכו') עיין תוס' בהחובל דף פ"ט דכיון דאמרינן שם דלגבי בעלה ודאי מחלה אין שייך כלל מכירת כתובה דמי יקנה אותה כיון דבודאי מחלה ותירצו כגון שנתנה ערבון או נשבעה שלא תמחול ולפ"ז קשה הא דאמרי' בב"מ דף כ' בזמן שהאשה מודה יחזור השובר לבעל מיגו דאי בעי הוי מחלה מאי זה מיגו כיון שדרך הוא שתתן עירבון או לישבע שלא למחול ולולי דבריהם הי' נראה דדוקא התם באשה שחבלה באחרים שפגיעתה רעה שפיר קאמר דא"א להוציא ממנה בב"ד בכפי' ע"י שתמכור כתובתה לנחבל דהא יכולה למחול ומסתמא תעשה כן כיון דלא ניחא לה לשלם מסתמא תמחול לגבי בעלה ויכתוב לה כתובה אחרת אבל באשה שמכרה מרצונה מה"ת למיחש שתעשה שלא כדין ותמחול ותזיק אותו ותהי' לוה רשע ולא ישלם הדמים שלקחה ממנו: ז (שם יכול למחול לעצמו) הקשו האחרוני' לדע' הפוסקי' דהמוחל צריך לשלם כל החוב כדין מזיק ואם כן מאו נ"מ במחילה וכן הקשו התו' בכתובות דף פ"ו בקריבתי' דר' נחמן ולענ"ד נראה דנ"מ לענין לטרוף ממשעבדי לא מבעי' מלקוחות שקנו מאביו דא"י לגבות כיון שמחל הכתובה אלא אפילו מלקוחות שלו דאין החוב מתחיל אלא משעה שמחל והזיק ואפילו מלקוחות שקנו אחר שמחל דלא הוי אלא כמלוה בע"פ כמ"ש השיך בח"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ב. ובזה יש לתרץ קושית החו' בקריבתי' דר"נ דיש לומר שהיתה נשואה לבעל וקי"ל דבעל לוקח הוי נמצא א"י לגבות מנכסי אבי' שהם משועבדים לבעל לפירות ואפילו אחר מיתתה הבעל הוי כלוקח כדין האשה שחבלה באחרים ועיין בח"מ סי' שפ"ח באשה שמסרה דאינו גובה מן הבעל ועמ"ש לעיל סי' צ"א מיהו מ"ש בטוש"ע לבטל המקח ויירש הכתובה נראה דנ"מ נמי לגבי עצמה דלפמ"ש דהוו כמלוה בע"פ נאמן לטעון פרעתי וממילא אם טען שפרע לאמו כולה או מקצתה או שפרע ללוקח אף דכתובה ביד הלוקח נאמן במיגו דכיון שאמר בפני עדים שהוא מוחל לעצמו אם כן ממילא נאמן שפרע כולה או מקצתה במיגו שהי' אומר שפרע מה שהזיק ולפ"ז יש לתרץ נמי קושית התוס' בקריבתי' דר"נ דמיירי שהיא אומרת שאמה נפרעה. ומתורץ בזה קושיות התוס' שם דאיך נסיב ר' נחמן עצה להזיק את הלוקח שלא כדין. ולפמ"ש דמיירי שטענה שפרעה אין זה קושיא אם נסבה עצה כדי שתאומן בטענתה ובזה מתורץ גם כן קושיית התו' והרא"ש בב"מ דף כ' דנאמן להחזיר השוב' במיגו דאי בעי מחיל אפילו למ"ד דצריך לשלם להלוקח כל דמי השטר משום דנאמנת במיגו דאי בעי תמחול ואח"כ תטעון פרעתי אחר מחילה: ה (סעיף ז' מי שמכר וכו' שאם ימות אביו וכו') עיין בחידושים שכתבנו דלא שייך כאן שימחול לעצמו מיהו לכאורה צ"ל כאן דמיירי שנשבעה ומתה דלא להוי בי' דין אאמ"ש לבניו ועיין בחידושינו לשיטת הר"ר משה בר חנוך שהביא הב"י בח"מ סי' רי"א שכתב בהדיא דמיירי שלא נשבעה מיהו יש לומר דהמכירה היה על תנאי זה שהתנה דאם תערער אמו יפסיד הלוקח מעותיו אבל אם נפרעה כתובתה צריך הוא להחזיר לו מעותיו אם כן אין כאן מקום שבועה

סי' קו

א (סעיף א' הכותב כל נכסיו) כתבו האחרוני' דמלשון הרשב"ם והטור משמע דאפי' באמירה בעלמא ונראה דס"ל דהא דנקט הכותב משו' דאם אין עדים ע"ז שחילק הנכסי' לבניו אלא שהיא מודה בדבר י"ל דנאמנת לומר שלא מחלה במיגו דהיתה מכחשה ולא הוי כמיגו במקום עדים דלא הוי חזקה זו דמחלה בעדים ותו דה"ל מיגו בעיקר החזקה וכה"ג כתבנו לעיל בסי' צ"ח בהא דנקט במתני' כתב לה נדר ושבועה אין י עליך וכן יש לפרש בר"פ הכותב דתני ר' חייא מאי כותב אומר דקמ"ל דידה על התחתונה כדאי' שם ואפילו בכותב דאין לבעל מיגו דהי' מכחיש אפ"ה נאמן לומר שלא מחל אלא הפחות שבלשונות: ב (שם כל נכסיו) משמע דבעי' דוקא שיכתוב לשון כל הא לאו הכי אע"ג שחילק כל נכסיו הא קי"ל בח"מ סי' ר"נ סעיף יו"ד בשכ"מ שחולק כל נכסיו דחיישי' שמא יש לו נכסים במד"ה ואם קנו ממנה אינו יכול להוציא מיד המקבל מיהו י"ל דהכא שאני כיון דאפילו אם שייר אינו אלא משום מיגו דנחתא להך נחתא לכולהו אפשר דזה אינו סברא אלא בשיור בודאי וצ"ע. עיין בסמוך: ג (שם בין בריא וכו') והרי"ף והג"א כתבו דלא הפסידו מספיקא ונראה טעמייהו כיון דבבריא ע"כ צ"ל שהקנה להם בקנין א"כ אין באים מטעם ירושה אלא מטעם מקבל מתנה א"כ ממילא דעל המקבל להביא ראי' להוציא מחזקתה ולא שייך חוקת יורשים בזה כיון דאין להם זכות מחמת ירושה אך לפמ"ש בהג"ה לעיל סי' ק' סעיף א' דכל הנותן לבניו אפילו מתנת ברי ה"ל כירושה א"כ י"ל דה"ל חזקה כמוחלת ליורשים מיהו מדברי הרמב"ם וש"ע שם לא משמע כן וכ"כ הב"ש בסי' זה ס"ק ו' דס"ל להרמב"ם במתנ' בריא לבניו ה"ל כמו לאחרים וצ"ל דאפ"ה ס"ל להרמב"ם כיון דהנכסים בחזקת היורשי' הם כמ"ש בסי' ק"ג דלענין כתובה נכסי בחזקת יתמי קיימי אף דספיקא לאו מצד ירושה הוא אפ"ה חשיבי כמוחזקים. עוד הי' נ"ל ממשמעות דבריו דלאו מטעם ספיקא הוא משום די"ל דרבא אדברי ר"נ קאי דאמר כיון שעשאה שותף בין הבנים וכו' דבאמת קשה דמנ"ל דמיירי מתניתין בשכ"מ דהא מתני' סתמא קתני הכותב ומשמע טפי בבריא ועמ"ש לקמן בזה ואפשר לומר דמשמע לי' מדתנן כל נכסיו ולפי טעמא דר"נ כיון שעשאה שותף אפילו שייר נמי וכ"ש לפמ"ש בסמוך דמלשון כל משמע דאפילו חילק כל נכסיו הידועים לנו חיישי' שמא יש לו נכסים במדה"י כדס"ל לר"נ עצמו גבי שכ"מ. ומטעם כבוד שעשאה לה אין שייך לחוש לזה ע"כ ב"ל דמיירי במתנת שכ"מ דבעינן כל נכסיו דוק' לכך בעי בבריא מאי. אבל לפי מאי דמסיק טעמא דמיגו דנחית לשיורא וכו' א"כ אפילו במתנת בריא בעי' כל וי"ל דמזה עצמו נפקא לן משום דמתני' מיירי אפילו במתנת בריא. עוד כתבנו לקמן אופן אחר בדרך זה. ויותר נראה כמ"ש לעיל

ד (ושתקה כשנודע לה וכו') הנה במתני' ס"ל לת"ק בכותב דהיינו מחלק איבדה כתובתה. ובברייתא מפרש ר' יהודא דברי ח"ק דבעי' עוד שני דברים דהיינו שהיתה שם ושקיבלה אבל היתה בלא קיבלה או קיבלה ולא היתה לא מהני ור' יוסי פליג במתני' דקיבל' מהני בלא כתב ור"נ אמר שם כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ונחלקו בזה דרש"י ורשב"ם ז"ל ס"ל דר"נ פסק כר' יוסי וס"ל דלר' יוסי קבלה בלא כתב וכתב בלא קיבלה שוין ובחדא סגי (ועיין במס' ביצה דף ל"א ע"א גבי אם יש לה פותחת כתבו התוס' שם דמשמע מלשון אם יש לה פותחת אפי' בסוף תחום שבת דאם הוא סמוך לא בעי פותחת וה"ה הכא משמע מלשון אם דבכתב לא בעי' קיבלה) אלא כיון דלא בעינן פי' ר' יוסי דלא שהיתה שם משמע להו דבעינן בכתב גם שהיתה שם כפשט' דלישנא דש"ס דקאמר לעיל משום דכתב לה אבדה כתובתה וכו' ומשני שמואל במחלק לפני' והיינו שהיתה שם ולא נתפרש בדבריה' ז"ל בקיבלה לבד אי בעי' שהיתה שם ולכאורה י"ל דס"ל דגם בקיבלה בעינן שהיתה שם דהא משמ' מדברי ר' יהודא דמעלה דהיתה שם שוה למעלה דקיבלה עלי' מדנקט דזה בלא זה לא מהני בתרווייהו ולא נקט דקיבלה בלא היתה שם לא מהני ונילף אידך מיני' משמע דקמ"ל דשוי' הן וכן כתבו התוס' שם דיוק זה בד"ה מכלל דת"ק וכו' וקשה דאי קבלה עדיפא וכו' ע"ש א"כ כיון דמשמע להו דמעלה דכתב בעי נמי מעלה דהיתה שם הרי דהיתה לחוד לא מהני וה"ה דקיבלה לחוד לא מהני וע"כ צ"ל דקיבלה והיתה בעי' לר' יוסי. ומה דלא נקט היתה סמך על הת"ק דמיירי נמי בהיתה. מיהו י"ל דס"ל דקיבלה לחוד עדיפא כמו כתב והיתה שם חדא דמשמעות דברי ר' יוסי כן דאי סמך על הת"ק לא הוי צריך לומר אם קיבלה עלי' דהא ח"ק מיירי בקבלה עלי' והיתה שם כדמפרש ר' יהודא ולא הל"ל אלא אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה וכדמפרש ר' יוסי קבלה ולא פי' היתה שם משמע דקיבלה מהני אפי' בלא היתה שם ועוד נראה דמוכח כן דהא כתבו התוס' דהא דמקשה מכלל דתנא קמא כתיבה וקבלה בעי' היינו משום דקאמר ר"י אף על פי משמע דאתי להקל ופשיטא ליה דקבלה עדיפא כמו כתובה. וכיון דקאמר תיובתא דכולהו תיובתא קאי נמי על שמואל דמפרש לתנא קמא בהיתה שם ושתקה על כרחך צריך לומר דפשיטא ליה דקבלה עדיפא כמו כתב והיתה שם. מכל מקום נראה דאין