הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעח

בזה אסיקנא דמעביר על דבריו הוי ולפ"ז דבמתני' אף דהרביעי מכרו בטל לא הוי כמעביר משום דס"ל שהיתומים יכולים לכוף האשה שתקבל מנה הרביעי' מן הקרקע שמכרה לרביעי אע"ג דהמקח בטל דמי למ"ש ברישא דמתני' במכרה שוה מאתים במנה דאע"ג דהמקח בטל כמ"ש התו' בשם הירושלמי אפ"ה כבר קנאתו ויכולים היתומים לומר שכבר נתקבלה כתובתה א"כ נראה דה"ה הכא אע"ג דהמקח בטל לגבי רביעי אבל אם היתומים רוצים יכולים לכוף את האלמנה שהחזיק' הקרקע של הרביעי במנה כפי שוויה וא"כ לא שייך לומר דהוי כמעביר דמה לי שמכרה לאחר או שתחזיק לעצמה ולפ"ז י"ל דהא דאמר בש"ס ה"נ בקטינא אע"ג דלענין האיבעיא בזבין ליתכא איכא לתרוצי כנ"ל דקנאתו אבל כיון דהאי שינויא דירושלמי אינו אלא לר' יוחנן אבל לר"ל שם משמע דל"ל הך סברא לכך משני אליבא דכ"ע והיינו דקאמר דאיכא לשנויי בדקטיני כדמשני רב שישא למ"ד לאחד ולא לשנים אבל לשיטת הטו' דמוקי לה בשטר א' קשה לכאורה דאפי' אם נימא דיכולים היורשים לומר שתחזיק עצמה מנה הרביעית ע"כ יצטרכו ליתן לה שטר ראי' כשתחזיר להם כתובתה ואפשר כיון דאיהי הוא דאפסדה לאפושי שטרא צריכה להחזיק הקרקע בלא שטר מהיתומים וצ"ע

ועיין לעול סוף סי' צ"ה שכתבנו דמשמע הכא בנתייקרו הנכסי' אשה גובה כתובת' מהם וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' קט"ו ס"ד ולא חשוב שבח היתומים דהא משמע דהיא גבתה כתובתה מזה אף כשאין נכסים אחרים אע"ג דאינו שוה אלא ק' וה"ל כמו נתייקרו אך לדברי הרשב"ם שנתבאר לעיל בסי' ל"ג דשבח שהשביח האשה עצמה שפיר גובה מהם י"ל דהכא ה"ל כהשביאה בעצמה ועמ"ש בסי' ק' מזה

סי' קד

א (סעיף א' ב"ד שמכרו להגבות לאלמנה וכו'). ובגרושה מבואר בחושן משפע סי' ק"ג סעיף א' דפליגי בה הרמב"ם והטור ועיין בחידושינו דף ק' שכתבנו דלפירש"י בקידושין דף מ"ב משמע דמתני' דשום הדיינים שפחתו וכו' מיירי בחיי הלוה ששמו נכסיו לבע"ח שלו ועמ"ש שם טעמו. וכן משמע מהא דמוקי למתני' בדברים שאין מכריזין דהיינו מטלטלים דקי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וע"כ מיירי בחיי הלוה וע"ש בתוס' ד"ה אלו דברים שנדחקו בזה ומדקאמר הש"ס שם דבלא אכריז המכר בטל ומוקי מתני' בדברים שאין מכריזין א"כ מוכח דאפילו מן הלוה עצמו צריך הכרזה כדין יתומים: ב (סעיף ג' אבל אם לא בדקו בשומא) פי' הכ"מ שהכריזו אלא שלא עשו אגרת בקורת וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דבעיא דוקא שהפליגו בדקדוק וחקירה בשומא. והקשה הב"ש דא"כ מאי מקשה הש"ס והא מדסיפא באכריז וכו' ה"ל לאוקמי רישא בדאכריז ולא עשו אגרת בקור' שהוא דקדוק השומא ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דודאי צריכים ב"ד לעשות אגרת בקורת דהיינו לדקדק בשומא מאוד מכל מקום בדיעבד משמע מדברי אמימר דאינו טעות בדבר משנה אלא בלא הכרזה כלל דהוא מפור' בפ' שום היתומים א"כ י"ל דלפי הס"ד דאמרי' מדסיפא בדאכריז וכו' היינו משום דמפרש מתני' כן דסיפא היינו שעשו כדין שראוי לב"ד לדקדק ורישא היינו שעשו שלא כדין א"כ אין לפרש מתני' בהכריזו דלא נרמז זה במתני' דכיון דע"כ לא עשו כדין משמע נמי אפילו לא הכריזו כלל וע"ז משני לעולם רישא וסיפא בדאכריז ר"ל אפילו אכרוז מקחן בטל אם טעו בשתו' והיינו דכול' מתני' מיירי שעשו כדין אלא דמיירי בדברים שאין מכריזין כפירש"י א"כ אין חילוק בין אכריז או לא אכריז להכי נקט במתני' סתם ואף שעשו כדין כיון שלא עשו אגרת בקורת מכרן בטל ולפ"ז בעשו אגרת בקורת אפי' במקו' שאין מכריזין מהני דלא כמ"ש הב"ש לדעת הרמב"ם: ג (שם הותירו שתות או פיחתו שתות וכו') הנה מבואר בח"מ סי' רכ"ז גבי אונאת מוכר ולוקח דאזלי' בתר מקח היכא דהוו פחות משתות לגבי מקח ויותר משתות לגבי מעות וכן להיפך לעולם אזלי' בתר מקח שום דלעולם אדם נותן דעתו במקח. וכאן לענין מכירת ב"ד לא פירשו הפוסקים בכה"ג כגון שמכרה שוה ס' בנ"א. ולכאורה הי' נראה דמדסתמו מסתמא הדין כמו התם אלא דחזינן במכרה שוה ק' בר' או ר' בק' בהכריזו המקח קיים. משמע דאזלי' בחר מעות ג"כ דאל"ה קשה דהא במכרו שוה מאה במאה וששים המקח קיים אע"ג דהוי יותר מפלגא של שיווי החפץ ובמכרה שוה ר' בק' המקח בטל אע"ג דלא הוי אלא פלגא דחפץ א"כ י"ל דלענין ב"ד אין חילוק וה"נ י"ל לענין שתות אך דבח"מ סי' קכ"ו לדעת הפוסקים דבפלגא הוי ביטול מקח בקרקעות לא חילקו ג"כ הפוסקים בין חצי דמי הקרקע או חצי שיווי הקרקע ועיין בחידושינו שכתבנו דמלשון הירושלמי משמע דאזלי' בתר הקרקע דוקא

ד (שם וכן אם לוו וכו') נראה לדעת הרמב"ם ורמב"ן דס"ל דהא דפיחתו שתות או הותירו אף ע"ג דמתאנה לוקח היינו דוקא שהורידו הב"ד את הבע"ח לשומא וכן משמע מפירש"י בקידושין אם כן קשה למאי דמשני, מתני' דשום הדיינים כגון שמכרו לצורך כרגא ומזוני וקבור' דאין שייך לומר באלו ששמו למלך קרקע ולבנות הקרקע שיזונו ממנה וכן לקבורה אע"כ צ"ל לפי דעתם דמיירי ג"כ שלוו לצורך אחד מאלו ואח"כ שמו הב"ד לאותן התלוי' בחובם ואפ"ה א"צ הכרזה כמ"ש התוס'

ה (סעיף ו' ואם הטע' הלוקח עד שתו' וכו') עיין בהרא"ש שתמה ע"ז דבשתות עצמו למה יהא מקחו בטל יותר מאדם אחר ועמ"ש בחידושינו דכיון דאסור לטעות שתות ממילא בטל השליחות משום דאין שליח לדבר עבירה ולפ"ז משמע בפחו' משתות אין בו עבירה אבל הרא"ש נסתפק בזה כמבואר בח"מ סי' רכ"ו

סי' קה

א (סעיף ב' אם מתה קודם שנשבעה וכו'). הקשה הח"מ דמ"ש משאר מוכר שט"ח דפסק בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו דאם קנה בחיי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה גובה שטרו ותירץ הח"מ דכתובה שאני דמכירה גרוע' היא דשמא לא תבא לידי גבי' ואפילו אם תבא אין גבייתה אלא בשבועה ונלענ"ד להסביר דבריו דהא קי"ל דבעל לוקח הוי אפילו בנכסי מלוג ולדעת הרא"ש לעיל סי' צ' סעיף ט' דאפילו גוף הקרקע מוציא בחיי' מיד הלוקח ואפילו לדעת הרמב"ם דהגוף מכור היינו בנ"ח אבל בנצ"ב מודה ואם בנצ"ב כן כ"ש בגוף עיקר הכתובה דקיימא טפי בחזקת הבעל (תדע דאין הבעל מקרי יורש כתובתה כלל משום דלא נתחייב לה אלא לכשתנשא לאחר כדאיתא בכתובות דף נ"ג) נמצא בחיי הבעל הוא מכירה גרועה מאוד כמו שתמה הב"ש לעיל סי' ב' ס"ק ל"ט דאפי' במכירת נ"מ הוי כמוכר דלשב"ל אלא שכתבנו שם דאפי' הכי יש לה קצת זכיה בחיי הבעל שיחול המכירה אי נמי דה"ל כמוכר שדה זו דמהני לדעת הר"ת עכ"פ עיקר המכירה אינו אלא לאחר מיתה ושפיר ה"ל כמוכר ממון שא"י לגבותו אלא בשבועה אך לענ"ד נראה דא"ב לזה דודאי כיון דחיישינן בכתובה להתפסת צררי בחיי הבעל אע"ג דהוי תוך זמנו וספק אם תמות בחייו היינו כמ"ש התוס' דחיישי' לזה מטעם דהוי תנאי ב"ד א"כ פשוט הוא דכשהוא מתפיס צררי אינו מתפיס אלא לאשה עצמה דאם תמות בחייו יורש ממנה הצררי עצמו אבל היאך שייך שיתפוס צררי להלוקח כיון שהוא ספק אם יתחייב ליתן לו דשמא תמות בחייו א"כ אם רוצים להסתלק מחיוב תנאי ב"ד הוא מתפיס לאשה עצמה משא"כ בשאר ב"ח שפיר כת' הרמב"ן והרא"ש דעיקר השבועה הוא גבי לוקח דאם משלם ללוקח משלם דלמה ישלם למוכר בדבר שאינו שלו ולא אמרי' בזה א"א מוריש שבועה לבניו ומיירי שם דאין חשש פירעון לפני המכירה שידע הלוה במכירה ולא מיחה או שהמכירה היה בתוך זמנו והנה לפמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דהשבועה היא שמא תפסה בעצמה פשיטא דעיקר שבועה לגבי עצמה אלא דכבר כתבנו בסי' צ"ו דבשבועה זו לא אמרי' אא"מ שבועה לבניו ועיין לעיל סימן צ"ח ס"א דהבאתי ראיה לדין זה מקושי' הש"ס בשבועות דף מ"ח ממתני' דבאי' ברשותו משביעי' את הבאים ברשותה דע"כ דאף בלקוחות שייך בכתובה דאא"מ שבועה ע"ש ונראה היכ' דהיורש יורש ג"כ מהאשה שהיא אמו נ"מ שלה אזי היה גובה ממנו ממ"נ דאם התפיסה צררי או שתפסה בעצמה מחויבת היא לשלם להלוקח כיון שמכרה ואח"כ גבתה וכשמתה צריכי' יורשים לשלם ואין להסתפק דכיון דקי"ל כהרמב"ם לעיל סי' צ"ו דצריכ' לישבע ג"כ שלא מחלה א"כ אי מחלה אין על היורשים לשלם בעבורה אף שיורשים ממנה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ק"ד דדינא דגרמי קנסא ולא קנסו בנו אחריו ואף לדעת המחייבי' את היורשים מ"מ א"צ לשלם אלא מה שהי' שוה בעת שמחלה כדין מזיק שאינו חייב אלא כפי מה שהי' שוה בשעת היזק ומכ"ש לדעת הפוסקים דכל מוחל אינו חייב לשלם אלא דמים שלקח אך לענ"ד ז"א דאפילו לדע' הרמב"ם דצריכה לישבע שלא מחל' אינו אלא מצד גלגול שבועה ולא שייך בזה אא"מ שבועה לבניו וכה"ג מצינו מחלוקת הפוסקים בח"מ סי' ע"ה סעיף ט"ו אי אמרי' בשבועה ע"י גלגול מחויב שבועה וא"י לישבע משלם ונראה דהכא לגבי אא"מ שבועה לבניו כ"ע מודו דלא אמרי' כן בגלגול דהבו דלא לוסיף עלה וכ"ש לפמ"ש בסי' צ"ו דטענ' מחילה הוא, טענה גרועה דלא שכיחא ואף שאמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה היינו דוקא בשגובי' ממנה ע"י כפיית ב"ד הוא טרחא בכדי דודאי תמחול כמו שיבואר לקמן בסי' זה

ב (שם ואם אמרה שנפרעה וכו') הנה בש"ך ח"מ סי' ס"ו ובב"ש סי' זה ס"ק ז' הקשה דברי הרא"ש אהדדי דבספ"ק דמציעא כתב להדיא דנאמנת לומר שנפרעה מקודם במיגו דמחילה ולא אמרי' דסבר' שמא תצטרך לשלם הכל ולענ"ד נראה פשוט דאין לפרש שאין נאמנת לומר שנפרעה מקודם והלוקח גובה מהבעל אע"פ שטוען פרעתי קודם דהא כתב הרא"ש בתחלה דאם היא בחיי' צריכה לישבע שלא נפרעה ואם אינה רוצה לישבע יפסיד הלקוחות וא"כ כ"ש כשאמרה שנפרעה הרי אינה נשבעת ודוחק לומר דמ"ש בתחלה ואם אינה רוצה לישבע היינו דוקא כשטוען שפר' אחר המכיר' אבל אם טוען שפר' בתחלה אפילו היא מודה לדבריו גובה לוקח דמה"ת כיון שיכול להשביע על שטר שלא נפרע למה יגרע בשביל שמכר אח"כ ועוד דהא איתא שם בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו דאם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח"כ מת מלוה אינו גובה אפילו בשבועה הרי דמטעם זה דחיישי' שפרע לו ומכר אחר הפירעון מפסיד הלוקח אלא נלענ"ד דמ"ש הרא"ש שם ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו וכו' היינו שהבעל אינו יודע אם פרע רק שהיא אומרת שתפסה צררי. דהא לכמה פוסקי' עיקר שבועת אלמנה הוא מטעם חשש תפיסת צררי בעצמה א"כ בכה"ג דמיירי הרא"ש שם שהבעל חי א"כ כשטוען א"י אם פרעתי ממילא השטר הוא בתקפו דהא קי"ל בח"מ סי' פ"ב דאפילו במלוה ולוה כששניהם אינם יודעים השטר בחזקתו וכ"ש כשהלוקח לא ה"ל למידע א"כ פשיטא דחיוב לשלם א"כ כשהיא אומרת שתפסה צררי בעצמה אחר שמכרה היא נאמנת במיגו דאי בעי מחלה אבל כשאומרת שנפרעה קודם כיון דאיכא קצת נגיעה בדבר הא כתב הרמב"ם וכן הוא בש"ע ס"ס ל"ז סעיף כ"א אם ימצא להעד צד הנאה בדבר זה שמעיד אפילו בדרך רחוקה ונפלא' ה"ז לא יעיד לו א"כ שפיר כתב הרא"ש כיון שיש לומר דיש חשש נגיעה מטעם שסוברת שתצטרך לשלם הכל אינה נאמנת להעיד במיגו כיון שהבעל עצמו אינו יודע משא"כ בב"מ דף כ' שהבעל טוען ברי שפרע רק דהפירעון מועיל להאשה משום דיש בידה כח למחול שפיר אמרינן דאפילו אמרה שנפר' מקודם כיון שעכ"פ א"י לישבע והבעל טוען ברי אינה יכולה לגבות כן נלע"ד ליישב דברי הרא"ש אך מלשון הש"ע בכאן משמע דמיירי אפילו בבא לגבות מיתומים צ"ל בדוחק בענין שא"צ שבועה כגון שהודה שלא פרע לה או כיוצא בו שנתבאר בסי' ס"ו רק מטעם נאמנות שלה דאומרת שנפרעת בעצמה בעינן דוקא שלא תהי' נוגעת בדבר:

ג (סעיף ג' מי שמת וכו') כתב הח"מ דאם לא הגבוה אע"פ שנשבעה נוטל פי שני' והב"ש כתב בתחלה דאם לא הגבוה יכולים הפשוטי' לומר שגמרו להקנות לאמם ולפ"ז עדיין יש לבכור חלק בכורה משני חלקים שמגיעו' לחלק בכור' שאין יכולים להקנות אך באמת יפה כתב הב"ש בסוף דבריו דאין נ"מ דכיון דהפשוט יורש חצי החוב של אמו הוא גובה מן הבכור לפי ערך שני חלקים שנטל ודומה לאם יש לו אח מאם אחרת דיורש האח כתוב' אמו וגובה מהם חלקו. מיהו יש נפקותא לפמ"ש לעיל סי' צ"ו דלגבי שני בע"ח לא אמרי' אא"מ שבועה לבניו ואם מח לוה בחיי מלוה הראשון ואחר כך מת מלוה הראשון ולא נשבע אפ"ה היורשים של מלוה ראשון קודמים לגבי' ליורשי הלוה ממלוה השני כיון דאין בזה הפסד ליתומים שלא הניח אלא כדי חוב אחד לא עשו תקנה זו אלא בשביל היורשים ולא משום בע"ח שנו א"כ אם יש בע"ח מוקדם לכתובה ובכה"ג שמת לוה בחיי מלוה וע"כ צריכי' האחים הפשוטי' לדחות את הבע"ח בטענה שהם באי' בכח ירושת אביהם א"כ ממילא הבכור נוטל פי שנים וצ"ע אם יכולים לומר לגבי בע"ח שבאים מטעם ירושה ולגבי בכור שבאי' מטעם כתובה וכן להיפך בלא נשבעה ואיכא בע"ח