הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעז

התרה ואע"פ כן א"א למנוע פריעת כתובה מטעם זה כדמשמע לפי הס"ד בערכין דאם א"א צריך לשלם אבל הב"ד יש להם תקנה דהמוציא משום נדר לא יחזיר בשום אופן לכך אמר אטו כל דמגרש וכיון שגירש אפי' אם יצטרך להדירה יש לו התרה כיון דהוי דבר מצוה כנ"ל ובזה פליגי במקדיש דר"א ס"ל שלא הטילו על הב"ד בשעת גירושין דאם תבא לגבות ידירה אז או היא תדור ואין לחוש שמא ישאלו דאם רוצה לשאול יכול לשאול על ההקדש אבל עכ"פ כשתבא לגבות בריך להדירה דלא שייך לומר דאי בעיא שאיל דשמא אינו רובה להטריח כדס"ל לר' הונא בבריא דחיישינן דעושה קנוניא משום דמי יימר דמזדקק ליה חכם וחושש לטירחא כמ"ש התוס' הכא והיינו דדקדק הרמב"ם בערב וכתב כשמגרש והוא כלישנא דמתני' דמיירי הכל בשעת גירושין אבל במקדיש כ' כשכבר גירש ובאת לגבות והיינו כר' יהושע וכדר' הונא כנלע"ד נכון

סי' קג

א (סעיף א' מוכרת מנכסי בעלה וכו') בש"ס פליגי בה אמוראי ופסקו הרמב"ם והרא"ש כמ"ד לפי שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולהכי פסקו בגרושה דלא תמכור אלא בפני ב"ד והקשה הה"מ דהא בפי"ב מהל' מלוה פסק דנזקקין לנכסי יתומים קטנים לכתובה משום חינא ומחלק שם והר"ן תמה ע"ז דמנ"ל לחלק ע' בב"י והנה לפי הגירסא שלפנינו בכתובות ר' יוחנן אומר שלא תתבזה ור"י עצמו ס"ל בערכין משום חינא ע"כ בריך לחלק ביניהם ועוד נראה דהוכיח זה דגרושה אינה מוכרת אלא בב"ד מהא דאיתא בב"מ דף כ' בזמן שהאשה מודה יחזיר השובר לאיש ולא חיישינן שמא זבינתה לכתובתה משום דשמואל דאמר המוכר שט"ח וכו' וע"ש ברא"ש דע"כ מיירי שם בגרושה. (ועמ"ש לעיל רס"י צ"א ובסי' ב"ג ס"ט) א"כ אי נימא דמוכרת גרושה שדה של הבעל לצורך כתובת' ומכירתה קיים ניחוש שמא מכרה שדה של הבעל לצורך כתובת' דאז ודאי אין מועיל מחילתה כיון שכבר גבתה וכשיוציא הבעל שובר המוקדם יטרוף השדה מן הלוקח אע"כ דאינה מוכר' אלא בב"ד והב"ד אין גובין מנכסיו אלא כשמודיעי' את הבעל א"כ לא יוכל לטרוף עם השובר כיון שידע מן המכירה ושתק כדאיתא בסעיף ב' בהג"ה בכה"ג ממש דאינו יכול לטרוף מן הלוקח וצ"ל דהא דאמר בש"ס דלמ"ד משום חינא דגרושה מוכרח שלא בב"ד דצריך לשנויי הך ברייתא דב"מ כדמשני אביי התם דשובר בזמנו טורף וכיון דהרמב"ם פסק שם דלא כאביי כדאי' בח"מ סי' ל"ט סי"ג ממילא מוכח דגרושה אינה מוכרח אלא בב"ד

ב (לגבות כתובתה הנה הטור כתב דבניסת לא תמכור שלא בב"ד וכתב הדרישה דמוכח דבניסת לא שייך נמי טעמ' שלא תתבזה דאל"כ ה"ל להש"ס לומר דאיכא בינייהו ניסת אך לפ"ז מ"ש הש"ג והביאו הב"ש דאם ניסת על סמך המעות שייך בי' משום חינא והנה הש"ג באמת כתב כן לענין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ע"ש בהגהת אלפסי ולכאורה הכא דפסקו כמ"ד שלא תתבזה וכיון דבניסת לא מקפיד על בזיזין אין מועיל אפי' אם תנשא על סמך זה ואינה מוכרת אלא בב"ד אך קשה לפ"ז דהל"ל א"ב איפכא בניסת על סמך זה דמשום חינא איכא וצ"ע ועוד נראה דאם מכנסת אות' קרקע עצמה לבעלה כיון דקי"ל בעל לוקח הוי ה"ל כמכרה לאחר ומהני אפי' בלא ב"ד דבזה שייך יותר משום חינא וא"ל דבמקום פסידא לא ה"ל בעל כלוקח ז"א דלא מבעי' בנצ"ב דה"ל כלוקח גמור כמ"ש לעיל סי' צ"א אלא אפילו בנ"מ נראה דלא הוי פסידא כמ"ש התוס' ונתבאר לעיל סי' צ"א לענין שומא הדרא כיון דליכא פסידא במעות לא מקרי זה פסידא אבל לפי טעם שלא תתבזה ודאי דלא שייך בזה בהכניסה לבעל אחר וקשה דה"ל נ"מ זו בהכניסה לבעל ואפשר דכיון דבהכניסה לבעל לאחר מיתה או גירושין נוטלת אותו קרקע שהכניסה ה"ל כמו שמה לעצמה א"נ דמשום ריווח ביתה ה"ל כשמה לעצמה וצ"ע:

ג (שלא בב"ד וכו') עיין בטור שכתב דעצה טובה כשתמכור למזונות תפרש למזונות מכרתי ותוכל לטרוף לכתובתה מלקוחות של בעלה והוא מדברי התוס' דא"י הלקוחות לומר הנחתי משום דה"ל כאשתדף ובחידושינו כתבנו דמן התוס' אין ראי' שלא הוכרחו לזה אלא לפי הס"ד. אבל למסקנא יש לפרש בע"א אבל במקום שיכולים לאמר הנחתי י"ל דלא דמי לאשתדף כיון דאפסדה אנפשה ע"ש ותו דהתו' כתב שם שינויא אחרינא בלקוחות שלקחו אחר שמכרה א"כ מה שכתב הטור שיכולה לגבות מלקוחות שלקחו מבעלה ב"ע ותו נראה דע"כ צ"ל כן בדברי התוס' דהא בדף צ"ה פ"ב מיבעי' בש"ס באשתדף ולא פשט מהכא ולפמ"ש א"ש דלמסקנ' אינו מוכרח עוד כתב הטור דנ"מ שאם בא בע"ח בשטר תאחר לכתובה מכרתי ולא יוכל לטרוף וכבר כתבנו בחידושינו דבירושלמי מוקי שם בשהוקיר המקח דאל"ה אין נ"מ שאף אם תאמר למזונות מכרתי ויטרוף הבע"ח תבא בשטר כתוב' שבידה ותטרוף ממנו ולא נ"מ אלא בשהוקיר ביד הלוקח ושוה כדי הכתובה והחוב דאם למזונות מכרה הרי יש כדי שניהם ויוכל לטרוף ואם לכתובה המוקדמת מכרה כיון שיש לו ללוקח שלה כח הכתובה כשהשביח אחר שמכרה ה"ל כהשביח' היא דודאי השבח יש לה דאין בע"ח יוכל לטרוף מלוקח המוקדם לו אף שהשביח הלוקח אחר הלוואת הבע"ח ה"נ אם לכתובה מכרה שיעבודה קודם וממילא השבח שלה לאחר שגבתה והטור שלא הזכור זה היינו דאזיל לשיטתי' דפסק לעיל ס' ק"ב בכתובה ובע"ח ביום א' דאף דכתובה נדחי' מפני הבע"ח מ"מ מהני תפיסה א"כ מכירה דידה ה"ל כתפיסה דאף דגבתה קרקע שלא ברשות ב"ד לא מהני כמ"ש הטור שם מ"מ במכרה מהני כמ"ש שם. ומזה ראי' לדברינו שם ומיירי כגון שהקרקע זו הוי דאקני לגבי שניהם כגון שקנה אחר שנשא ולוה ועיין עוד מ"ש בחידושינו בשם הר"ן דאף דכתובה מוקדמת אם מכרה למזונות יכול הבע"ח לטרוף המעות דה"ל כמטלטלים דמהני בי' תפיסה וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים מכל זה

ד (בהג"ה ודוקא עיקר כתובה ותוספת וכו') כתב הב"ש דפסק בתוספת כן משום מזוני ולא משמע כן דהא קאי על המחבר שכתב שמכרה ג' וד' פעמים ובפעם אחת לא אבדה מזונותיה ואפי' לדעת הרא"ש שיכולים לסלק לה כתובה מ"מ בפעם שני לא שייך זה וכ"ש לפמ"ש לעיל סי' צ"ג די"ל דמודה הרא"ש דבתוספ' מכרה א"י לסלק לה כתובתה והעיקר משמעות הפוסקים דאין חילוק בזה בין עיקר לתוספת וכמשמעות המשנה וכדאי' בסמוך ס"ח היתה כתובתה ד' מאות דמשמע דהיינו שהוסיף לה ומשמע שם דמוכרת ג' וד' פעמים לזה במנה ולזה במנה דלא שייך נמי משום מזוני כנ"ל ואפי' אם נדחק לאוקמי מתני' בב"ד של כהנים כדאי' במתני' דף י"ב ונימא דבהא נמי ה"ל כעיקר כתובה כיון דנהגו כן מ"מ בלשון הפוסקים לא משמע לאוקמי בהכי אלא דיש לדקדק הא דנדחקו לפרש הא דקאמר בר"פ אע"פ בתוספת כתובה דנ"מ למכרה ולא פי' לענין שמוכר' שלא בב"ד ואפשר דרצו לפרש אפי' אליבא דר"ש

ה (סעיף ג' גרושה לא תמכור אלא בפני ב"ד וכו') כתב הב"ש ס"ק ז' וא"ל למה לי טעמים הללו ת"ל דהא הנכסים אלו הוי כמשכון ובח"מ סי' ע"ג מבואר דמכירת משכון מוכרים ע"פ ב"ד הדיוטות וע"ש בש"ך שחולק ע"ז. ואפילו לפמ"ש שם דיכול למכור ע"פ ב"ד הדיוטות אין כאן מקום קושי' דהא דהוי למשכון היינו משום דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי עיין לעיל סי' צ"ג ס"ק כ"ה בב"ש והא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הוא משום דמוכרח שלא בב"ד כמ"ש תוס' בדף צ"ו ע"ב וא"כ הדר צריכי' לטעמים הללו מיהו בעיקר הדבר דס"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לענין כתובה אינו נראה לדינא דנהי דהתוס' כתבו שם בחד תירוצא בר"פ אלמנה ניזונות בד"ה בחזקת אלמנה וכו' דגם לענין כתובה נכסי בחזקת אלמנה קיימי לא קי"ל הכי כמבואר לעיל סי' ק' ועוד יש להוכיח דאי ס"ד דהוי כמשכון לענין הכתובה א"כ הא דאמרינן בשבועות דף מ"ח גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ומקשה שם ממתני' דשני' ויורשיה קודמין וממתני' דיורשיה מזכירין כתובת' ומאי קושי' הא קי"ל בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ז דבמשכון בידה לא אמרינן אא"מ שבועה לבניו א"כ דילמא כתובה שאני דהוי כמשכון ודוחק לומר דגבי יורשים לא הוי כמשכון דהא קי"ל דהיא ויורשיה מוכרים שלא בב"ד וצ"ל בדוחק דהקושיא לעולא דאחר הטעם משום חינא ודוקא יורשים נקיבות והכא סתמא קאמר א"כ לרוב הפוסקים דפסקו הכא דכל היורשים מוכרים שלא בב"ד והרי לא מצינו חולק לענין אא"מ שבועה לבניו גבי כתובה א"א לומר כן אך העיקר בזה דלענין כתובה לא הוי נכסי בחזקת יתמי כמ"ש התוס' בתירוץ שני ועמ"ש לעיל סי' צ"ג סעיף י"ט דלהכי להרמב"ם אף דצריך שבועה למזונות מ"מ בחשודה כההיא דגיטין דף ל"ה יש לה מזונות משום דלמזוני נכסי בחזקת אלמנה קיימי ובאמת ה"ל כמשכון:

ו (סעיף ד' שלא זלזלה וכו') ועיין ב"י שהקשה דלא נקט שתשבע שלא גבתה יותר ולפמ"ש בסי' צ"ו דהוא בכלל שלא תפסה בעצמה לק"מ וע"ש שפי' דברי הרא"ש בזה ובאמת לא הצריכו שבועה זו גבי משכון ופקדון כדאיתא בח"מ סי' ע"ג דמשיאין לו עצה שימכור בעדים ולא יצטרך לישבע שלא מכר ביוקר אבל על זלזול לא שייך עדי' דשמא יכולה למכור ביוקר יותר שאין העדי' יודעי' אבל הכא באלמנה הטילו עלי' שבועה זו משום שהקילו עלי' למכור שלא בב"ד:

ז (סעיף ו' ומכרה שוה ק' וכו') כתב הב"ש בס"ק י"א וז"ל ונשמע מזה אם מכרה שלא בב"ד מ"מ בדאוזיל קיימא ברשותה אף לדעת הפוסקים דהמכר בטל היינו היורשים יכולים לבטל עכ"ל נראה כוונתו דע"כ מיירי הכא במכרה שלא בשומת ב"ד כלל דמסתמא לא טעו השמאי' בפלגא. ותו דאם טעו כ"כ אינם בכלל בקיאים בשומא כלל ולא דמי לסי' ק"ד דהתם הב"ד הם המוכרים וי"ל שטעו אבל הכא דהיא עצמה מכרה אלא דבעי' ב"ד דבקיאי בשומ' לא שייך זה אך ק' לי דא"א להעמיד הסוגיא בזה חדא דהא בסיפא במכרה שוה מנה ודינר דפליגי רשב"ג ורבנן לענין אם יכולים היתומים לבטל המקח ע"כ מיירי בב"ד ותו דא"כ מאי מקשה הש"ס מ"ש מאתים במנה וכו' הא מיירי בדאוקיר כמ"ש התו' וא"כ נימא דמיירי בלא ב"ד פשיטא דהיתומים יכולים לבטל המקח וברשותא דידהו אתיקר ואיך תאמר אנא ארווחנא ואי משום דבסיפא נמי כמ"ש התו' ז"א דהתם היתומים מקיימים המקח ועמ"ש לעיל ס"ס צ"ג דהוכחתי מזה דגם בשמה לעצמה אין הברירה ביד היתומים דאל"כ לא מקשה מידי אלא דכתבנו שם דלהרמב"ם א"ש משום דמועיל אפי' לעצמה כשהוא ע"פ ב"ד א"כ עכ"פ מוכח דמיירי בב"ד ואי משום דלא שייך טעות בב"ד בקיאים בשומא נראה דאין זו קושיא כ"כ ותו די"ל דהב"ד לא טעו ושמו בשוי' אלא שהיא מכרה ביוקר וכן להיפך י"ל כיון שלא מצאת קונה שיקנה כפי השומא סברה שטעו הב"ד בשומא ועיין בחידושינו שכתבנו די"ל בשיטת רש"י שהיא יודעת השומא ע"פ ב"ד ומכרה מדעת אלא שאין זה שיטת הירושלמי והוא שיטת הטור מ"מ י"ל שמכרה בטעו' אפי' אם הי' שומא ולפ"ז י"ל היכא דמכרה בלא שומא כלל לא הפסידה אפי' אם הוזיל והיא בעצמה יכולה לבטל המקח כיון דשלא כדין היה לאו מכירה היא כלל וצ"ע:

ח (שם נתקבלה כתובתה ע' בטור דכ' דמיירי בשהוזיל ואוקיר והוא מדברי הירושלמי וכן הוא דעת התו' והרא"ש דבפלגא המכר בטל ובחידושינו כתבנו דאין הדין שוה דבמכר' שוה ק' בר' צ"ל דאוקיר במאתי' והלוקח רוצ' לקיים המקח אבל אם הוא רוצה לחזו' חוזר השדה ליתומי' ואם לא הוקיר אלא מעט אין האלמנה מפסדת דלא היתה כוונתו אלא לטובת היתומים אבל במכר' שוה מאחים במנה אפי' אם הוא חוזרת אין השדה חוזרת ליתומים ואם הוזל אפי' מעט אין ההפסד ליתומי' דכבר קנתה ולכך בירושלמי שלפנינו הגירס' בדאוקיר לחודא ולא בדאוזיל כמבואר בחידושינו היטב:

ט (סעיף ז' היתה כתובתה מאה וכו') עיין בחידושינו דיש להסתפק בזה אם מכרה שוה ק' במאה ודינר כיון דקי"ל דהריוח ליתומים א"כ מכרה יותר מן הראוי לה דהיתה יכולה למכור בפחות כדי שיעלה עם הריוח בכדי כתובתה ונראה דבזה המותר המכירה בטלה וי"ל עוד דכל המקח בטל ולא דמי למכרה שוה מנה ודינר במנה דקי"ל דמוסיף על דבריו הוי והשוה דינר חוזר משום דהתם אין שינוי בכל המקח אבל הכא כיון דאם חוזר הקרקע בדינר נשתנה המקח בכל הקרקע שהרי כוונתה הי' ליקח לעצמה כל הקרקע במנה שלא כפירש"י במתני' אבל יש לדחות דכיון דבאמת אינה אלא כשליח דהריוח ליתומים א"כ המקח קיים אצל הלוקח במנה דאבל הלוקח אין שינוי במקח ועכ"פ נשמע דצריכה להחזיר הדינר בקרקע כמו במכר' שוה מנה ודינר במנה ודינר וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים ועיין בחידושינו דיש להסתפק היכא דכתובתה בשיעו' מעט פחות מבית כור והיא מכרה בית כור סתם אי נימא כיון דקי"ל שלא אמר מדה בחבל אפי' פחות מעט הגיעו ה"נ אף שנמצא שמכרה יותר מן המגיע לה מ"מ י"ל דה"ל מכירה גמורה בפחות ולוקח מחזיר המותר ע"ש:

י (סעיף ח' של רביעי לבד מכרה בטל וכו') כתב הטו' דלדעת הרי"ף צ"ל שמכרן בשטר אחד וצ"ע דהא אכתי כיון שבטל אצל רביעי א"כ גם אבל הראשונים ה"ל כזבין לי כורא וזבן ליתכא דפסק הרי"ף דמעביר על דבריו הוי צ"ל דס"ל דכיון דרשות ביד היתומים לקיים מקח הרביעי והוא יחזור הדינר בקרקע לכך המקח קיים אבל אכתי ה"ל לפרש דמיירי שהלוקח מתרצה בכך אבל אם הלוקח אינו מתרצה מכר כולם בטל ומשמעות הטור אינו כן וצ"ע שוב ראיתי בדריש' שתירץ כנ"ל ועיין בחידושינו דנראה עיקר בדעת הרי"ף דדוקא במכר לשנים קנו אבל בלא מכר אלא ליתכ' ושייר