הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעו

מטלטלין אגב קרקע יגבה פירי ומסתימת הפוסקים משמע דלא גבי לעולם לקל משמע מסוגיא דב"מ דף ט"ו ע"א משא"כ לטעם הסמ"ע אפי' לא כתב ללוקח מטלטלין אג"ק מ"מ כיון דהוא בידו סמיכתו עליו ומהני תפיסתו) ועמ"ש לעיל סי' ק' סעיף ב' בלשון הרשב"א ובחידושי' דף נ"א ע"א:

ד (שם בהג"ה וי"א אפי' אם תפסה וכו') מהר"ם הביאו המרדכי דקדק כן מלשון הרי"ף שכתב גבי מטלטלין לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן ולא קאמר דבע"ח קודם לאשה מכלל דאפי' קדמה ותפסה מוציאין מודה וכתב הב"ש כיון דאין אלא מיתור לשון י"ל הרי"ף אתי להורות תפיסה שלא בב"ד לא מהני ומנ"ל לרבו' אם תפסה בב"ד אך המעיין במרדכי שם יראה דלא מיתורא לחוד נפקא לי' אלא מלשון הש"ס דר"פ מי שהי' נשוי מדקתני הראשונה קודמת לשני' ולא קתני הראשונה יש לה ושני' אין לה מכלל דאי קדמה שני' ותפסה וכו' אלמא אי הוי קתני הראשונה יש לה ושניה אין לה משמע אם קדמה שני' ותפסה מוציאין מידה עכ"ל והתם מיירי ע"פ ב"ד כדקאמר שם ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה וכו' דמיירי בקרקעות שגבה ע"פ ב"ד ואפ"ה משמע מלשון אין לה דמוציאין מידה מיהו נראה דדעת הרא"ש דס"ל דתפיסה בב"ד מהני בקרקעות ובמטלטלים אפי' שלא ברשות ב"ד משום דאי הוי אמר בש"ס דבע"ח אית לי' ואשה לית לה הוי משמע באמת כדברי מהר"ם כסוגיא דר"פ מי שהי' נשוי אבל לשון לאשה לא יהבינן משמע איפכא כמ"ש בחידושי' דאנן לא יהבי' לאשה משום דכשתגבה ע"פ ב"ד לא יוכל הבע"ח אח"כ להוציא ממנה כדאית' בח"מ סי' ק"ד דאין מגבי' לבע"ח מאוחר כשלא יוכל המוקד' להוציא ממנה אח"כ. והנה נסתפקתי לדעת מהר"ם ואחרונים דאפי' תפסה מפקינן מינה אי דוקא בתפסה לאחר מיתה דגם אבלה אינו מועיל אלא משום תקנת הגאונים אבל בתפסה מחיים דמהני מדינא דש"ס אצלה לא נימא דמשום תקנת הגאונים שתקנו דבע"ח גובה מהם מוציאין ממנה ונותנים לבע"ח ואין ראיה מתשובת מהרי"ו סי' ל' דשם לא תפסה מחיים אף שהיה ברשותה דהא בעינן דוקא כשתבעתו מחיים כדאיתא בכתובות דף פ"ה בעובדא דמלוגא דשטרא מכ"ש דהתם אמרה בחיי הבעל שהיא רובה לפרוע להב"ח ע"ש וכה"ג יש להסתפק בכתב לה בכתובה מטלטלין בלא אג"ק אף דכתב הח"מ בס"ק ב' דמשמע מל' הפוסקים דאף דשיעבודו מדינא דגמרא אפ"ה בע"ח קודם מ"מ יש להסתפק בתפסה אי אלים תקנת הגאונים כ"כ להוציא מידה ועוד נלע"ד די"ל דלפמ"ש הר"ן בר"פ אלמנה ניזונות דאף דקי"ל דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום היינו דוקא בתפסה מטלטלים אבל בתפסה מעות מועיל והביאו הבית שמואל לעיל סימן ב"ג אם כן אפילו בתפיסה לאחר מיתה היכי דתפסה מעות יש לומר דאין מוציאין ממנה ואין ראיה ממה שדקדק מהר"ם מלשון הרי"ף דמבואר בדבריו דמיירי במטלטלין ואם כן קשה על מהרי"ו בעובדא דידי' דמיירי במעות כמבואר שם מנ"ל דלא מהני תפיסה מיהו למ"ש לעיל סי' צ"ג דבעי' דוקא תפיסה מרשות הרבים או מסימטא אבל הכא דהוי ברשות היתומים י"ל דלא מהני תפיסה מדינא דש"ס אבל לפמ"ש הב"ש בס"ס צ"ג ס"ק מ"ג די"ל דבמעות מהני תפיסה אפי' מרשות היתומים קשה ועוד נלע"ד די"ל לפ"ז דאפי' במטלטלים יכול' לתפוס לצורך מזונותי' כיון דקי"ל לעיל סי' צ"ג ס' כ"ג דמהני תפיסה לאחר מיתה מדינא דש"ס י"ל דלא אלים תקנת הגאונים להוציא ממנה ואף שכתב בהג"ה דא"י לומר שתהי' נזוני' מ"מ צריך ליתן לה כתובתה או מזונו' ואין ראיה מלשון הפוסקי' דהרי"ף ז"ל מיירי בחיי הבעל וכ"ש לפמ"ש דבלשון הפוסקי' משמע שתפסה לכתובה ע"פ ב"ד א"כ י"ל דמיירי דכבר אבדה מזונותיה כדין התובעת כתובתה בב"ד מ"מ נראה דלא שייך בזה תפיסה מטעם שכתב מהרי"ו דא"כ נעלת דלת וכו' דהאשה תחזיק וכו' וצ"ע וע' בב"ש ס"ק ה' דכ' דאין ראי' מלשון הרמב"ם ר"פ י"ז מהל' אישות שכתב לעולם כל שזכה במטלטלים כדי חובו או כדי כתובה אין מוציאין וכו' ואין דבריו מובני' לי כלל אבל העיקר דמלשון הרמב"ם אין ראי' דמ"ש כדי כתובה היינו בשתי כתובות שתפסה אחת מהם תדע דהא כתב ברישא שם דכשלא תפסה חולקין והיינו ע"כ בשתי כתובות דבכתובה ובע"ח הא כתב אח"כ דאשה נדחות מפני בע"ח:

ה (שם או מע"פ ידועה וכו') נראה דהיינו במטלטלין אבל בקרקע כששניהם יוצאי' ביום א' תליא בפלוגתת הרי"ף ורבינו האי בח"מ סי' ק"ד סעיף י"ג דלרבי' האי דמע"פ לגבי הלוה עצמו חשובה כמו מצוה בשטר י"ל דה"נ ביוצאי' ביו' א' עם כתובה הבע"ח קודם אבל לדעת הרי"ף נ"ל דס"ל דכתוב' אפי' מאוחרת קודמת למע"פ בקרקעות וצ"ע:

ו (שם ולכ"ע אם תפסה פקדון וכו') כ' הח"מ דין זה פשוט דמה"ת שתתפוס פקדון של אחרים ועיין בח"מ סי' מ"ז כ' הש"ך דבמעות פקדון ה"ל כמלוה כיון שיכול להוציאה כשאין צרורי' וחתומים וצ"ע בתשו' מהרי"ו שם מפורש דמיירי במעות ואפ"ה פשיטא לי' דפקדון צריכה להחזיר ע"ש:

ז (סעיף ג' בהג"ה אין שומעין להם) כתבו הח"מ והב"ש דמזה ראי' דס"ל להרמ"ה דאם גבתה ע"פ ב"ד אין מוציאין ממנה דאל"כ היתה צריכה ליתן להם ערבות ולדעתי ז"א דהא לפי דבריהם יותר קשה דהא כתב הרמ"א בח"מ סי' ק"ד ס"א דכשבא בע"ח מאוחר לגבות מטלטלין יוכל בע"ח ראשון לטעון שלא לגבותם פן יבריחום או יפסדם ועוד שאם יגבה המאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציא ממנו הרי דסותר כאן למ"ש הריב"ש דמטעם דכיון שגבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה אין מעכבין את הפירעון וצ"ל דהתם שהבע"ח עומד בפנינו ומוחה כדקאמר יכול הבע"ח ראשון לטעון וכו' טענתו טענה אבל אנן אין טוענים בשבילו כ"ז שאינו טוען א"כ מ"ש הרמ"א שם פן יבריח' או יפסידה דהיינו במקום שיוכל לטרוף ממנו המטלטלין אגב קרקע אפיה חושש שמא יפסידם והיינו דוקא כשטוען אבל אנן לא טענינן וכ"ש במקו' שאין ידוע אם יש חובות מוקדמים כמ"ש הריב"ש שם דאל"כ חי שאין לו ערבות לא יגבה חובו וח"ש הריב"ש שם ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה אין זה טעם הדין אלא דס"ל דהדין כן דמה שגבה גבה:

ח (סעיף המוקדם נותני' לו המעות) הנה הטור מדייק כן מלשון הרי"ף והרא"ש דכתבן בהאי דינא דאמימר באי' לי' זוזי ואית לי' ארעא פי' וליכא דקדים ועמ"ש האחרוני' לחלק ע"ז דהא קי"ל דאין קדימה במטלטלים ולע"ד נרא' הא דפי' הרי"ף והרא"ש כן משום דקשיא להו במלתא דאמימר דהוא מלתא דפשיט' סובא כיון דקי"ל דאין כתוב' ניגבת ממטלטלי' ובפ"ח דינו במעו' לכך פירשו דמיירי שהלוה רוצה לסלק להב"ח בקרקע כדי שלא תוכל הכתובה להוציא ממנו המטלטלין ואפשר שהי' הבע"ח רובה בכך ליקח קרקע וא"כ עכ"פ הי' יכול ליקח חצי בקרקע שהרי נשתעבד הקרקע לשניהם ואפשר עוד לומר כמ"ש בחידושי' דה"א דאפי' אין הבע"ח רוצ' בקרקע ת"מ הא כתבו התוס' בכתובות דף צ"ב גבי אי פקח הוא מגבי להו קרקע דבמקום פסידא יכול להגבות קרקע אפי' יש לו מעות וה"נ כיון שע"י זה יפטור מלשלם לכתובת אשה ה"א דיכול לסלק בקרקע קמ"ל אמימר דאדרבא כיון דזמן שניהם ביום א' והבע"ח דינו במעות אינו יכול להפסיד לאשה אפי' ברצון הבע"ח ליקח קרקע אלא יהבינן לי' האי כדיני' והאי כדיני' וזה כסברת הרמ"ה דאין הב"ח יכול ליקח הקרקע אפי' אם רוצה בזה היינו דוקא כששניהם ביום א' דאם האשה קודמת הוא מילתא דפשיטא דהרי אפי' אם גבה הב"ח יכול להוציא ממנו ואם הב"ח קודם י"ל דבאמת אם הוא רוצה ליקח קרקע ושטרו מוקדם לשיעבוד האשה א"י למחות בידו להפסיד זכותו שמשועבד לו מוקדם אבל במעות כ"ע מודו דלא שייך בהם דין קדימה וצ"ע לדינא

ט (שם ואם קדמו וכו') כתב הב"ש ס"ק ט"ו מיהו בש"ג פסק דאם תפסה אין מוציאין לא נתפרש שם טעמו ואפשר דדוקא בתפסה מעות דה"ל כתשלומין כבר כמ"ש לעיל בשם הר"ן אבל בתפסה מטלטלים י"ל דמודה הש"ג דמוציאין ממנה ונותנים לבע"ח כדינו במטלטלין אם אין לו מעות :

י (סעיף ו' הערב לאשה וכו') הטעם משום דעבד מצוה ולא מידי חסרה משמע דתרי טעמי בעי' ונ"מ לדינא אם ערב לה אחר הנשואין דלא שייך מצוה עביד כיון דכבר נשאת לא מהני אלא דז"א אלא לדעת הרמב"ם דאפי' בקנין אינו משתעבד אבל לדעת הראב"ד דבקנין משתעבד א"כ אין נ"מ כיון דקי"ל דבערב שלא בשעת מתן מעות לא משתעבד אלא בקנין ובקנין אפי' בשעת נשואין דעביד מצוה משתעבד ולפ"ז ח"ש הה"מ דמשמע כדברי הרמב"ם ז"ל דלא מהני קנין מדלא משני הש"ס בשקנו מידו ולפמ"ש דלאחר הנשואין מהני אלא שצריך קנין ע"כ אף לדעת הרמב"ם ב"ל דלא ניח' לי' לאוקמי בשקנו מידו כמו שצ"ל לדעת הראב"ד דהא ה"מ לשנויי דמיירי שנעשה ערב אחר הנשואין ויש נ"מ להיפך כגון במחזיר גרושתו דקי"ל דעל דעת כתובה הראשונה מחזירה א"כ הערב בכתובה שני' בשעת נשואין שני' מצוה קעביד ומידי חסרה דאם לא הי' נשאת לי' הי' בריך לשלם לה כתובתה הראשונה יא (סעיף ז' הערב לאשה וכו') המ"מ נסתפק אי דוקא בכתובה ותוס' משום דעשה מצוה ולא מידי חסרה אבל בנדוניא גובה בלא הדיר' ולדעתי נראה ממשמעו' הסוגיא כן מדמשני אטו כל דמגרש בבי דינ' מגרש ונדחקו התו' בזה דצ"ל דהעצה הי' על הספק דשמא יפרע בלא ב"ד ובלא הדרה ובאמת הוא דוחק דנהי דיכול לגרש בלא ב"ד אבל מה"ח לא יחוש הערב לזה ואפשר לומר דכוונת אביי הי' שתוכל לגבות הנדוניא שלה אלא דהב"ד מתחלה אין מגרשין בלא הדרה משום הערמת עיקר הכתובה (ואם תאמר שמוחלת הכתובה יהי' הערמתו נכרת) לכך קאמר אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש וכיון שיגרש כבר אפי' אם משה בר עצרי יבחין הדבר עכ"פ יצטרך ליתן הנדוניא ובזה י"ל קושיית התוס' שם דה"ל להקשות והא ערב דכתובה לא משתעבד אמתני' משום דאמתני' המ"ל דהא דבריך להדירה היינו משום הנדוניא אבל הכא דמוכח מדאביי דבנדוניא לא חיישי' לזה וא"צ הדרה והא דקאמר הא ידיר הנאה תנן היינו בעיקר הכתובה שפיר פריך:

יב (שם עד שידירנה בעלה וכו') בתוס' בערכין ד כ"ג הקשו דלמה קנסו אותו ה"ל לקנוס אותה שלא תגבה עד שתדור, הנאה ע"ש משמע מדבריהם דבאמת מועיל גם אם היא נודרת הנאה כשאין הבעל רובה לידור אלא שלא קנסו' וצריך להבין מהו הקנס יותר כשהוא נודרת וצ"ל דס"ל דמדיר את חבירו ומהנהו הוא עובר ונודרת האיסור עלי' אבל לדעת הפוסקים דאפי' במדיר היא עוברת אין חילוק. ועיין בסמוך דלולי דבריהם ז"ל נראה דאם היא נודרת אין בזה תועלת:

יג (שם ע"ד רבים) הרמב"ם לא כתב ע"ד רבים. ונראה דס"ל דלמסקנא הפי' הוא שלא יגרשנ' עד שידור הנא' ויאמר בשעת גירושין שבשביל הנדר הוא מגרשה וקי"ל לעיל סי' יו"ד ס"ו ע"ש בב"ש ס"ק י"א דבין לתירוץ הדרישה בין לתירוץ הט"ז שם המגרש משום נדר א"י להחזירה אם כן ליכא חשש שאלה דאפי' אם ישאל אסור להחזירה וע"כ לפי הס"ד דמוקי פלוגת' דר"י ור"א ביש לו הפרה היינו למ"ד בהשולח דלא חיישי' לקלקולא אבל למסקנא א"ב לדור ע"ד רבים אלא שמדירה כשמגרש' והא דלא תיקנו שתדור היא קודם גירושין דהמגרש משום נדר שלה פשיטא טפי שלא יחזיר ז"א דכבר כתבו התוס' שלא קנסוה ותו דקודם גירושין י"ל דאין תקנה בהדרתה דשמא יפר ואחר כך יגרש כנ"ל. ותו דא"א לתקן שלא יגרש עד שתדור אם ירצה לגרש בע"כ והוא לא תרבה לדור מה יעשה עוד נלע"ד דיש לפרש לפי הס"ד דמוקי ע"ד רבים היינו משום דקי"ל במוציא משום נדר אם כנס אינו מוציא אם כן י"ל לפי הס"ד דפליגי ר"א ור"י במדיר ע"ד רבים ע"כ הטעם משום דחיישינן שמא יעבור ויחזירנה ובהא מתרצא קושיות התוס' דלא מדרינן לה משום דקי"ל בנדר ע"ד רבים במקום מצוה נשאלין עליו ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף כ"א בהג"ה דבמקום שלום איש ואשתו מותר לשאול אם כן כיון דבמחזיר גרושתו נמי מצוה קעביד אם כן יש לחוש שישאל וישא אותה אבל כיון דמגרש משום נדר לא יחזור לכתחלה תו ליכא מצוה ומהני על דעת רבים שאין יכול לישאל אבל בנדרה היא א"א קודם גירושין דאם כן לא תרבה לידור לא יוכל לגרש בע"כ כנ"ל ואחר גירושין קודם גביית הכתובה אפי על דעת רבים לא מועיל דיש לו התרה לדבר מצוה וכל זה לפי הס"ד אבל למסקנא א"ב זה דלא חיישינן שמא יעבור ותו דיכול להתרות בו דקי"ל לעיל דלאחר התראה אם כנס מוציא וע' בסמוך:

וכן אם הקדיש כבר הקשה הש"ך בסי' רנ"ה על הכ"מ דנדחק מאוד ליישב דברי הרמב"ם דכ' וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה וכו' דהוא דלא כמסקנא דש"ס בערכין דף כ"ג דלר"י וב"ה א"צ ומ"ש הכ"מ דס"ל כרב הונא מ"מ הוא נגד המסקנא ע"ש בש"ך שהאריך למעניתו ולענ"ד נראה ליישב והוא דיש לדקדק לשון הרמב"ם ז"ל דברישא גבי ערב כתב המגרש את אשתו ידירנה הנאה וכו' ובסיפא כתב המקדש נכסיו וגירש את אשתו ולא כתב לשון ומגרש כמו ברישא וכן בפ"ז מהלכות ערכין דף י"ז כתב המקדיש נכסיו ואחר כך גירש אח אשתו וכו' אינו גובה פד שידירנה ונראה דס"ל להרמב"ם דבאמת עיקר פלוגתא דר"א ור"י במתני' היינו דר"א אמר כשיגרשנה ידור הנאה היינו דמוטל על הב"ד שלא יגרשו אלא אם כן נדר תחלה וכדאי' גבי משה בר עצרי אטו כל דמגר' בבי דינא מגר' אלמא דהדבר מוטל על הב"ד והטעם בזה דדוקא קודם גירושין מוטל על הב"ד ולא הטילו הדבר על שעת הגביה וכ"ש בערב שיחוש לעצמו עד שידור כבר כתבתי דעיקר התקנה שידור קודם גירושין משום דאז אסור להחזירה משא"כ בנדר אפי' על דעת רבים יש לו התרה לדבר מצוה והחזרה בעצמו הוא דבר מצוה ובזה מיושב מה שהקשו התו' דמאי עצה דאביי הא לא ישלם עד שידור הנאה דבאמת לעולם יש לו