הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעה

זו ויותר תמוה דהא לרמב"ם ס"ל באומר' גרשתני נאמנ' לענין עיקר כתוב' א"כ ע"כ מפני' דאמר לא יפרעו היינו משום דאיכא ריעות' שאין הגט בידה חיישי' לפרעון ולכאורה הי' נראה דהרמב"ם מיירי במקום שכותבין כתובה וס"ל דליכא ריעותא במה שאין הגט בידה רק במקום שאין כותבין דמיירי בי' מתני' כיון שגובין בגט לחוד אבל במקום שכותבין אין ריעות' מחמת הגט אך זה דוחק דהא הרמב"ם כתב סתם דגובה עיקר בלא גט ותו דלמה ישמיט הרמב"ם דין מפורש דמתני' דכתובה ואין עמה גט אינה גובה ונראה עיקר בזה דהרמב"ם ס"ל דכיון דאמר רשב"ג מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט היינו מה שהי' תקנה בתחלה שתגבה בגט זה הי' קודם הסכנה אבל מן הסכנה ואילך אע"פ שעבר הסכנה ואפי' במקום שאין כותבין היא גובה שלא בגט ועיקר כתובה היא גובה אפי' בעידי גירושין במקום שאין כותבין ועיין בחידושי' שכתבנו דע"כ מוכרח לומר כן בדברי התוס' ושיטת הטור נ"ל דס"ל כיון דמסי' אביי בב"מ דף י"ח אטו גט מנה ומאתים כתיבא בי' וכ"ת כיון דתקנו וכו' אטו כל מאן דמגבי וכו' ר"ל כיון דאין סברא לומר שתיקנו רבנן משום דבעיא לאנסובי בי' א"כ אין ראי' מן הגט כלל וע"כ הא דקתני הוציאה גט היינו עידי הגט וממילא דצ"ל בסיפא בהוציאה כתובה ואין עמה גט דאין ריעותא משום הגט אלא דמיירי באין עידי גירושין ודעת רש"י הוא להיפך מדעת הטור דפי' במתני' דהוציאה גט דלר' יוחנן דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו דוקא לענין שא"צ להוציא הכתוב' אבל הגט צריכה להוציא וכאשר בארתי בחידושי' באריכות: כח (סעי' י"ד גובה ראשונה מזמן ראשון וכו') עיין בחידושי' בדף מ"א ע"א שכתבנו דלכאורה לא משכחת להך דינא שתגבה ראשונה מזמן ראשון דהא יכולין הלקוחות ראשונים לומר הנחתי על אלו הנכסי' שהיא גובה מהם התוספת ולא משכחת אלא כשקנה הנכסים השניים אחר זמן כתובה ראשונה וה"ל לגבי כתובה ראשונה דאקני קנה ומכר אך לדעת מהרש"א והפוסקים שהביא הש"ך בח"מ סי' קט"ו דס"ל דאפי' בדאקני יכול לומר הנחתי צ"ל בדוחק שהתנה בפי' בכתובה ראשונה שלא תגבה מדאקני מיהו אכתי קשה דנהי דלא משעבדא נכסי' שקנה אח"כ לכתובה ראשונה מ"מ משתעבדא לסך הראשון נמי מחמת כתובה שני' ואכתי יכול לומר הנחתי וצ"ל כשכתב בכתובה שני' ואוסיפת אין חיוב השטר אלא על התוספת לבד ועיין בחידושינו באריכות שתרצתי בזה דברי הרא"ש בס"ד

סי' קא

א (סעיף א' כל זמן ששטר כתובה בידה) כבר כתבתי בחידושינו דאין הטעם משום דלא מהני מחילה כשיש שטר בידה כדעת קצת פוסקים בח"מ סי' י"ב דהא הכא אמרי' בגמרא ר' ישמעאל בד' יוסי משום אביו. ור' יוסי סבר בכתובות דף נ"ו ע"ב דמחילה בע"פ מהני בכתובה אף היכא דכתב לה כתובה. ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ס"ו ליישב הפוסקים הנ"ל ועיין לקמן סי' ק"ה מ"ש שם וצריך לומר הטעם משום דכשהכתובה בידה איכא הוכחה דלא מחלה מדלא החזירה הכתובה וכמ"ש הב"ש ס"ק ז' ועיין בסמוך ולפ"ז יש לומר דהיכא דיש לה שטר כתובה על העיקר ושטר התוספ' אין לפנינו והיורשים מודים שלא פרעו אפ"ה גובה גם התוספת לעולם דהא בע"ח אחר גובה לעולם אפי' שלא בהזכרה. אלא משום דכתובה ותוספת לא דמי לשאר חוב עכ"פ תוספת עדיפא ודמי לשאר חוב טפי מכתובה כמו שכתב הר"ן והביאו הב"י אם כן כיון דשטר הכתובה בידה דחזינן דלא מחלה העיקר מכ"ש שלא מחלה התוספת ובזה מתורצי' דברי הרי"ף כמ"ש בחידושינו ריש פ' אע"פ וס"פ הנושא:

ב (שם אא"כ פגמה). הטור כתב הטעם משום דה"ל מעשה ב"ד וכתב הב"י דהיינו כפירש"י דלפי' התוס' הטעם הוא משום דהוי כהקפת חנות ובאמת מדברי רש"י אין ראי' דיש לומר דרש"י פי' כן בהשולח אליבא דרב דסביר' לי' שם משתפגום ותזקוף. ולרב ע"כ צריך לומר משום תנאי ב"ד דודאי לא פליג רב אמתני' להדיא בשבועות בהקפת חנות דאם עשתה מלו' משמט הרי דזקפה לחוד מהני בריך לומר דהכא שאני משום דהוא מעשה ב"ד. מיהו יותר נר' דס"ל לרש"י ז"ל דאפי' לשמואל צ"ל דהטעם הוא משום תנאי ב"ד מדלא נקט במתניתין גבי הקפת חנות דפגימה מועיל. וכן משמעו' הפוסקי' דפגימה לא מהני בהקפת חנות אלא דהכ' לא הוי כהקפת חנות אלא כמחייב עצמו מנה בשטר וע"כ עיקר הטעם משום דהוי תנאי ב"ד ועיין שם בחידושינו:

ג (שם גובה לעולם) כתב הב"ש דכאן איירי דהניח הבעל קרקעות דאז א"א לומר דכלה הקרן אבל בלא"ה יש לומר דכלה הקרן ולענ"ד זה אינו דא"כ אפי' אכלה הפירות הא קי"ל דהזן חבירו בסתם דצריך לשלם לו כמבואר לעיל סי' ע' סעיף ח' א"כ הכי נמי תצטרך לשלם להיורשי' וכ"ש שהם מוחזקים בנכסים ומחויבים לה ולא דמי להא דאי' בכתובות דף צ"א ע"ב ובח"מ סי' ק"ז דאם סילקו היורשים במעות יכולים לומר הני קמאי מצוה עבדותו וטורף פעם שנית דהתם מטלטלי דיתמי אע"פ שאין משועבדים מצוה על היתומים משא"כ בשבח דאין שום מצוה על היתומים ודמי לסילקו ממעו' שלהם דאינו חוזר וטורף כמבואר בח"מ שם והעיקר נראה דמיירי דיש נכסים הרבה ואפי' אם יש מטלטלים יכול לומר מצוה עבדיתו שהרי אביהם חויב במזונות אלמנותו וצ"ע בזה ועיין מ"ש לעיל סוף פי' צ"ה חילוקי דינים אלו:

ד (שם או שנשאת) עיין בב"ש שכתב דמשמע מדברי המרדכי ס"פ הנושא דבמקום שאין כותבין כתובה נאמנת אפי' אחר שניסת ולענ"ד יש להביא ראי' מדברי המרדכי פרק אלמנה ניזונות דהביא שם דעת רש"י דבכתובה אפי' לא ניסת אין הנכסים בחזקתה וכתב הרב ע"ז תמהתי דמשום דבתוספתא תניא אלמנה שתבעה בחובה ויורשי' אומרי' נתקבל' עד שלא ניסת צריכים להבי' ראי' וכו' משניסת עלי' להביא ראי' וכו' וקשה דלמא מיירי התם במקום שאין כותבי' כתובה דודאי מודה רש"י דבמקום שאין כותבין כתובה נאמנת כסוגיא דכתובות ד' פ"ט אלא ע"כ בריך לומר דא"כ אפי' משניסת נמי והנה במרדכי שם כתב דמוכח דאפי' ניסת מדלא מפליג במתני' דגובה כתובתה לעולם בניסת ולכאורה קשה דהא עיקר דינא דמתני' דקמ"ל בלא תבעה כ"ה שנים מחלה א"כ יש לומר דבניסת לא מהני מחילה דהא קי"ל במכנסת שטר חוב לבעלה דא"י למחול כדאי' בכתובות דף פ"ז ולעיל סי' צ"א א"כ אפילו מחלה לא מהני וא"כ איכא לדיוקא איפכא מדלא מחלק דבניסת לא מהני מחילה וגובה לעולם ש"מ דבניסת בל"ז אינה גובה אך נראה לפמ"ש בחידושינו דהא דאמר שם מודה שמואל במכנסת שט"ח וכו היינו דוקא לאחר תקנת רבותינו שאמרו רב ושמואל בר"פ האשה שנפלו דאפי' בנכסים שנפלו לה קודם אירוסין מכרה ונתנה בטל. אבל במתני' לא נזכר תקנת רבותינו. א"כ ודאי' דמהני' מחילת' אך לפ"ז קשה טובא על רמ"א ז"ל שכתב או שנשאת לאחר דמהני מחילה. ודוחק לומר דס"ל דמדלא תבע הבעל ע"כ גם הוא מחל דלא מצינו זה בשום חוב. ומדברי המרדכי ז"ל אין ראי' כנ"ל ודוחק לומר דמדלא תבעה אמרי' דמחלה קודם נשואים דמנ"ל האי וצ"ל דמיירי שנשאת ונתגרשה א"נ דמיירי שלא הכניסה לבעלה כנכסי' שאינם ידועי' או שסילק עצמו מהם וצע"ג:

ה (ואם תבעה) נסתפקתי אם היא אומרת שתבעה אם נאמנת דהא ודאי פשיטא דא"צ לתבוע בב"ד דא"כ אבדה מזונותי' וכמ"ש לעיל בסי' צ"ג אך צ"ע אם צריכה לתבוע בעדים דמה"ת יהיו היורשים נאמנים להפקיע כתובתה כמו שאין יכולים לטעון בתוך כ"ה שנים מחלת לי ולכאורה הי' נראה לי דע"כ אינה נאמנת דאם לא כן תאומן שלא מחלה במיגו דהיתה אומרת שתבעה דקי"ל דאמרי' מיגו דהעזה מיהו לדעת הפוסקים דלא אמרי' מיגו להוציא י"ל דאדרבא היינו טעמא דבשטר כתובה היוצא מת"י גובה לעולם משום דנאמנת במיגו דתבעה דהיכ' דאיכא שטרא מעלי' אמרי' מיגו להוציא כדאיתא בח"מ סי' פ"ב אך לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' הנ"ל דהיכא דאיכא ברי ושמא אמרי' מיגו להוציא א"כ ה"נ כיון דהיא טוענת ברי שלא מחלה הי' ראוי להאמינה במיגו מיהו י"ל דה"ל מיגו במקום חזקה דחזקה שמחלה אע"ג דאיבעיא דלא איפשטא הוא במיגו במקום חזקה הא כתבו הפוסקים דאין לדמות החזקות ועיין בחידושינו דף ק"ד

סי' קב

א (סעיף א' מי שמת ואלמנתו וכו') נראה הא דנקט באלמנה יותר מגרוש' דטובא קמ"ל דאע"ג דקי"ל דנכסי בחזקת אלמנ' קיימי ויכולה למכור שלא בב"ד משא"כ בבע"ח אפ"ה לבע"ח יהבינן עמ"ש התוס' בדף פ"ו ע"א לתירוץ קמא דדוקא בגרושה מיירי אמימר ולא באלמנה וכתבו שם הטעם משו' דלא שייך נעילת דלת באלמנה דלא שכיחא נראה דהוצרכו לזה הטעם ולא פי' כנ"ל משום דקושייתם שם מהא דאמר בדף פ"ד דלכתובה יהבינן משום חינא והתם לא שייך דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כיון דמיירי שם במטלטלין אבל הרמב"ם לית לי' הך סברא וס"ל דמיירי באלמנה ואע"ג שהנכסים בחזקתה מוציאין ממנה מ"מ נראה די"ל דדוקא לפסידא דידה לא חיישי' אבל אם כבר מכרה אלמנה שלא בב"ד אין יכול בע"ח להוציא מיד לוקח דלא שייך בי' יותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו' ולפ"ז י"ל דהיינו דקאמר לאשה לא יהבינן אבל אם כבר חכרה אין יכול הבע"ח להוציא מיד לוקח ומ"מ צ"ע בדין זה דלא חילקו הפוסקים ואפשר דס"ל דעכ"פ לא שייך נעילת דלת בלוקח אך לענ"ד נראה דלא אלימא סברא. זו להוציא מיד הלקוחות וכ"ש לדעת הרא"ש דס"ל דמהני תפיסה דידה נראה יותר דמה שמכרה ע"פ רשות חז"ל ה"ל כתפיסה כמ"ש לעיל סי' צ"ג מיהו נראה פשוט דבמלוה ע"פ אף לדעת מהר"ם לקמן בהג"ה דכתבנו שם דלרב האי גאון מע"פ קודם אפי' ביוצאי' ביום א' וכ"ש אם מע"פ קודמת מ"מ אם מכרה האשה אפי' המלוה בע"פ מוקדמ' א"י לטרוף מן הלוקח ויש להוכיח זה מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש בר"פ אלמנה גבי מתני' דמכרה כתובתה או מקצתה אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי ואם באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי (ועיין מ"ש בסי' צ"ג סעיף כ"ב) מ"מ משמע מירושלמי דמלו' ע"פ אפי' מוקדמת עכ"פ אינה יכולה לטרוף אם מכרה האלמנה כבר כיון דמלוה ע"פ ל"ל קלא כדקאמר אם באת בעדים אומרת למזונות מכרתי אע"ג דבע"ח קודם למזונות אפ"ה אם מכרה כבר אין יכול מלוה ע"פ להוציא מיד הלוקח כ"ש הכא דמכרה לכתובה. ומזה יש ללמוד דאפי' במלוה בשטר ה"ל כתפיסה

ב (סעיף ב' ותדחה האשה מלגבות העיקר והתוספת) כתב הב"ש אבל לא נדוניא ונסתפק בהוספת שליש ולפי מאי דקי"ל בח"מ סי' ק"ד דבע"ח חולקי' לפי השטרות א"כ הכא אין נ"מ במה שנדחית מעיקר ותוספת אלא בשהנכסים מספיקין כדי שיעור חלוקת בע"ח נגד הנדוניא והמותר יהבינן לבע"ח: ג (שם מיהו אם תפסה וכו') הרא"ש הוכיח דמטלטלים מהני תפוסה אפי' שלא בבית דין ממתני' דקתני זכתה האשה יותר על כתובתה ולכאורה קשה דמשמע אפי' לדע' מהר"ם שהוא הי"א שכתב הרמ"א דאפי' אם תפס' מוציאין מידה היינו דוקא בכתובה משום דאשה רובה לינשא. אבל בשאר בעלי חובות השווי' לענין מטלטלין ס"ל ג"כ דבמטלטלי מועיל תפיסה אפי' שלא ברשות ב"ד ומנ"ל הך דינא דהא ע"כ ס"ל למהר"ם דהא דמהני תפיסה גבי זכתה האשה כמ"ש התוס' בכתובות דף פ"ו ד"ה אשה וכו' ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום דאין דינו של בע"ח לגבות וכו' א"כ מנ"ל בשאר בע"ח דמועיל תפיסה במטלטלים שלא ברשות ב"ד דהא הרא"ש יליף הך דינא דבמטלטלין מהני תפיסה בכל בע"ח השוין מהך מתני' מיהו נראה דמוכרח הוא ממ"ש הסמ"ע בחשן המשפט סי' קט"ו סעיף א' ס"ק ח' הטעם דלא גבי' בע"ח מלוקח פירות גמורים משום דה"ל כאילו קדם וגבה וקי"ל בלוה ולוה ואח"כ קנה דמה שגב' גבה אע"ג דהתו' לא גבה ע"י ב"ד דמזה הוכיח הרא"ש בשם הר"ר יונה הכא בקרקע דלא מהני תפיסה בלא ב"ד מהא דלוקח אינו נוטל רק חצי השבח משום דבקרקעות לא מהני תפיסת עצמו ואף שהש"ך שם בס"ק י"ז השיג על הסמ"ע וכתב דאין דבריו נכונים דאין ענין קדם וגבה כאן דהא אפי' מונחים עדיין שם אין הבע"ח גובה כל שאינם מחוברי' וכו' ואפי' מחוברי' אי לא צריכי לארעא לא גבה מיני' ואי כהסמ"ע הא לא קדם וגבה כלל עכ"ל נראה כוונתו דלא דמי לשבח דחשיב תפיסה כמ"ש הר"ר יונה היינו משום דתפיסה יש לו דין קנין כמ"ש הריב"ש והביאו הב"י לעיל סי' צ"ג דתפיסת כל דבר הוא כפי קנינו וכיון דהשבח הוא בגוף הקרקע א"כ קנינו בתיקון השדה כדתנן נעל וגדר כל שהוא ה"נ הוי תפיסה במה שתיקן השדה והשביח אבל לענין תפיסת הפירות בתורת מטלטלים אינו אלא במשיכה כמו קנינים וכיון שלא משכם לא ה"ל תפיסה אך באמת דברי הסמ"ע נכונים דנהי דלא משכם מכל מקום הוי תפיסה מטעם קנין חצירו דכל זמן שלא נטרף ממנו השדה הוא ברשותו לענין מציאה וכיוצא בו א"כ כיון שנגמרו הפירות ה"ל כתפיסה ומה שכתב הש"ך דהטעם הוא משום דה"ל כמטלטלים שמכרו דקי"ל דאין טורפין מטלטלים ממשועבדים צ"ע דנראה די"ל דכיון שהי' מחוברים בתחלה ה"ל כאילו מכרם לו באותו שעה ואף דאח"כ נעשו אצלו מטלטלין אין זה דומה למטלטלים שמכרו (ותו דא"כ בכתב לב"ח