הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעד

נשואים ושלח לה הגט צריך לשלם כפי מקום נתינת הגט וכן אם לא תבעה אותו בשעת הגט ואח"ז הלכו שניהם למקום אח' צריך לשלם שם כפי מקום שהי' בו הנתינת הגט ולענ"ד נראה דהא דאמרו התובע הולך אחר הנתבע היינו כשיש ביניהם איזה תביעה והכחשה אבל אם הלוה לו ואח"כ הלך הלוה למדה"י פשיטא דהדין הוא דבריך לשלוח לו המעות למקומו כדאמרי' בכתובות דף פ"ח שלא יהא כל א' ואחד הולך למד"ה דלכך נפרעין שלא בפניו א"כ ה"נ כיון שהיא מקומה והוא הלך למדה"י צריך לשלוח למקומה והוא נקרא מקום התשלומין אבל אם הלכו וקבעו דירתם במקום אחר אף שהיא הלכה מאתו אינו חייב להוליך לה כתובתה וכן אם הלכו שניהם למקום אחר לאחר הגט משלם לה כפי מקום התשלומין:

יח (סעיף ו' ואפי' עיקר כתובתה אין לה וכו') כן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם דר' יוחנן מיירי במקום שאין כותבין כתובה אבל מקום שכותבין כתוב' כיון דאיכא ריעותא שלא הוציאה הכתובה נאמן לטעון פרעתי ונלע"ד דמוכרח הוא לשיטת הרמב"ם כדמוכח מסיפא דמתני' כתובה ואין עמה גט נאמן לטעון פרעתי אלא דהתוס' פירשו דמיירי שאין עדים על הגירושין ונאמן במיגו דלא גרשתיך אך לפי שיטת הרמב"ם דבאומרת גרשתני אפי' תובעת כתובה נאמנת א"כ קשה דמה זה מיגו כמו שהקשו התוס' וצ"ל לשיטת הרמב"ם דהסוגיא יא דאמר באין עידי גירושין נאמן במיגו דלא גרשתיך היינו משום דהתם קאי אליבא דרב דסבירא לי' גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת ושפיר נאמן במיגו דלא גרשתיך כדס"ל להרמב"ם דבאמרה גרשתני אינה נאמנת על התוספת אבל לר' יוחנן דמיירי בעיקר אין זה מיגו נמצא דשיטת הרמב"ם מוכרח לשיטתו מסיפא דבמקום דאיכא ריעותא נאמן לטעון פרעתי. עוד נראה די"ל לפמ"ש בחידושי' דהא דרשב"ג ס"ל בשעת הסכנה אין הבעל נאמן אפי' אית לי' מיגו דלא גרשתיך הוא משום דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל מודה בשטר שכתבו א"ב לקיימו משום חזקה דשטרא בידי מאי בעי וכיון דלא איתרע חזקה זו של הכתובה שתחת ידה בשעת הסכנה מחמת אבידת הגט לא מהני מיגו כנגדו א"כ ממילא אנן דקי"ל דצריך לקיימו ממילא א"א לפר' מחמת עידי גט אף דהמ"ל דרשב"ג לשיטתי' דס"ל בברייתא בב"מ דף ז' דמודה בשטר שכתבו א"ב לקיימו מ"מ ס"ל דאי אפשר לפרש משנתינו כן דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו וקי"ל דמודה בשטר שכתבו ברוך לקיימו ועיין בב"ש ס"ק כ"ח שכתב דלפי דברי הש"ג דס"ל דבכתובה דלא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה אין כותבין שובר ואפי' מודה אינו חייב לשלם א"ש דברי הרי"ף דהוצרך לאוקמי במקום שאין כותבין דאל"ה אפי' מודה א"צ לשלם משום דאין כותבין שובר וא"א לפרש כן דברי הרמב"ם וש"ע שכתבו דוקא כשטוען הבעל פרעתי משמע דבמודה צריך לשלם מיהו לפמ"ש בחידושי' די"ל דאף דקי"ל כותבין שובר היינו במודה שהוא חיוב אלא שמתיירא שמא יחזור ויוציא השטר אבל במקום שטוען פרעתי אלא שאינו נאמן מחמת תנאי ב"ד מ"מ לא אלים כ"כ תנאי ב"ד שיהי' עבד לוה שלא תוציא פעם א' כתובתה ויבא לו ריעותא לגבי יורשי' במקום שיהיו נאמנים דאין את אשת אבינו כפירש"י ובזה כ"ע ס"ל דאין כותבין שובר ולפ"ז א"ש סיפא דמתני' בהוציא' כתוב' ואין עמה גט דכיון שטען שפרע אינו מחויב לשלם בלא גט דבכה"ג אין כותבין שובר ואלימא טענתו שמחלה הוצרך לפרוע וליקח שובר כיון שהודה אבל עתה טוען כיון דכבר פרע אלא דאינו נאמן משום תנאי ב"ד עכ"פ א"א לכופו לשמור שוברו נמצא בזה א"ש להרי"ף שני הסוגיות ונראה דלשיט' הרמב"ם א"ש טפי דאצ"ל דהחשש הוא באין כתובתה בידה משום רעותא דיורשים כפירש"י אלא אפי' לגבי עצמו נמי יש לו ריעותא כשישאר הכתובה בידה במקום שאין מכירין שזהו אשתו אע"ג דכ' התוס' דאין ק ריעותא דגם פתה יכול לומר שלא גירשה מ"מ לפמ"ש לדעת הרמב"ם דהיא נאמנת ומר גרשתני אפי' תובעת כתובתה א"כ שפיר איכא ריעותא אף דלפ"ז היתה יכולה לגבות התוספות דבזה אינה נאמנת כשאומרת גרשתני ואין ריעותא במה שישאר הכתובה לטעון מ"מ הא בתוספת נאמן לומר פרעתי דלאו תנאי ב"ד הוא ולענין עיקר דאינו נאמן לטעון פרעתי הא עכ"פ בזה שטוען פרעתי אין כותבין שובר דלגבי עיקר איכא ריעותא במה שישאר הכתובה בידה אפי' לגבי עצמו דלא יכול לומר לא גרשתיך כנ"ל. ועיין בסמוך:

יט (שם בהג"ה ואם יש עדים שנאבדה וכו') הנה לפי טעם שנתן הרמב"ן דבמקום שכותבין נאמן לטעון פרעתי הוא משום דאיכא ריעותא ב"ל דאיירי הכא דאיכא עדים שנאבד או נשרף באונס כמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו והט"ז ס"ק ל"ב דאל"ה אכתי כא ריעותא כדקי"ל בח"מ סי' ס"ה ובש"ס ב"מ דף י"ב דאיכא ריעותא מדלא חשש לשומרו אך לפמ"ש דהטעם הוא משום דבכה"ג אין כותבין שובר א"כ אין חילוק אפי' אבד או נשרף בפשיעה יכולה לגבות כיון דעכ"פ אין הכתובה ת"י אך לפ"ז צ"ל דבעי שנשרף הכתובה או שנאבד ע"י אחר דליכא למיחש שתמצא הכתובה כדאי' בח"מ סי' מ"א אבל כשנאבד על ידה אכתי יהיה חשש בכתיבת שובר שמא תמצאנו כדאי' שם וכמ"ש הח"מ:

כ (שם בהג"ה וי"א דאפי' במקום שכותבין וכו') כ' הב"ש דלענין מזונות אפיק לשיטת הפוסקי' דאין לה כתובה מ"מ יש לה מזונות כמ"ש הרא"ש להדיא בפ' שני דייני ונ"ל דא"ש לפמ"ש הטעם של הרי"ף דבמקום שכותבין כתובה אינה גובה את הכתובה הוא מטעם דבכה"ג דאינה גובה אלא מתנאי ב"ד אין כותבין שובר א"כ עכ"פ עדיין לא נפרע כתובתה אלא, שאינו מחויב לשלם מחמת חשש אבידת השובר עכ"פ חייב במזונות:

כא (שם אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקוימת וכו') כתב הח"מ דמשמע מדברי הרמ"א דלענין עיקר כתובה לדעת הרי"ף וסייעתו אינה יכולה לגבות בלא קיום וקצת משמע כן מדברי הרא"ש דלא כתב דנ"מ מדר' יוחנן אפי' במקום שכותבין באין הכתובה מקויימת והוא טוען מזויף דאפ"ה צריך לשלם מחמת תנאי ב"ד משמע דס"ל דבאמת בכה"ג אין צריך לשלם מיהו לפי הטעם שכתב הרמב"ן דנאמן לומר פרעתי משום דאיכא ריעותא אמת קשה דהא הכא ליכא ריעותא כיון שהכתוב' לפנינו אלא דאינה יכולה לקיים אך לפי הטעם שכתבנו דבכה"ג חיישי' לאבידת שובר א"כ אף באינו מקוים יכול לומר כן שבתחלה הוצרך לפרוע אף בלא כתובה כיון שהודה ואף דאינו נאמן מחמת מעשה ב"ד מ"מ כיון שהוא טוען שהכתובה שהיא מוציאה היום היא מזויפת ועדיין הכתובה תח"י שפיר איכא חששא באבידת השובר:

כב (שם בהג"ה ועיין לעיל סי' ס"ו) הנה שם כתב דאם לא כתב לה מגבינן לה בתנאי ב"ד נראה דהיינו כשיש עדי' שלא כתב לה כדאמר שמואל עלי' להביא ראי' שלא כתב לה והוי כמקום שאין כותבים עוד כתב שם באשה שאבד' כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותי' כפי שנהגו כותבין לה נראה דהיינו כשהיא תחתיו דליכא למיחש לפרעון תוך זמנו והח"מ והב"ש כתבו דהתם מיירי כשידוע שלא פרע וא"צ כמ"ש גם המ"ל כשהוא מודה שלא פרע ואפ"ה אינו נאמן לומר שהתנה בפירוש שלא כמנהג דה"ל מיגו במקום מנהג כיון דמיירי ע"כ במנהג פשוט בקרובותי' כיון דהדין הוא דאפי' לא נכתב ככתוב דמי כדאי' לעיל סי' צ"ו גבי עידי הינומא:

כג (שם בהג"ה וי"א דאם כבר נשאה וכו') מדברי התוס' משמע דאין חילוק דאפי' נשאת גובה בתנאי ב"ד שכתבו ד"ה הוציאה גט וכו' אבל למ"ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה וכו' יכול לבא לידי הפסד וכו' יהא נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה נשאתיך וכו' ולא כתבו דיכול לבא לידי הפסד אחר שתנשא דאז לא תוכל לתבוע מחמת תנאי ב"ד משמע דס"ל דאפי' במקום שכותבין נאמנת אפי' אחר שתנשא ועיין לקמן סי' ק"א מ"ש שם בזה ועיין בח"מ וב"ש שכתבו דאם קודם שנשאת מצעת דברים לפני ב"ד שלא נפרעה מהני תנאי זה ולפ"ז גם במזונות בסי' צ"ג סעיף ט"ו הדין כן ולא ידעתי מנ"ל הא דלא מבעי' אם טוענת שפרעה אחר שנשאת דכיון שנשאת אזלא כח מעשה ב"ד ויכול לטעון פרעתי אלא אפי' אם טוען שפרעה קודם הוא נאמן במיגו דפרע אח"כ ואפשר דמיירי שאמרה לו לפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים:

כד (סעיף ט' ויש חי שאומר שגובה בלא כתובה וכו') כן כתב הרא"ש פ"ק דב"מ ומשמע שם דהוכחתו דאל"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן פשיט' דאינו נאמן דאל"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן נרא' כוונתו דמה הועילו חכמי' בתקנ' כתובת אלמנה דאם ניח' דיכול לטעון פרעתי הא בכל א' ממילא נטעון ליורשי' שמא פרע בשעת מיתה דהוי בזמנו דכי היכי דתקנו חכמי' שבועה לאלמנה מהאי טעמא ה"נ לא היה אלמנה אפשר לגבות כלל אלא ודאי דקמ"ל ר' יוחנן אפי' הוא כתב לה אפ"ה אינו נאמן ובזה לא שייך מ"ש הרא"ש שם תחלה דמצי לאתרויי בי' בשעת גירושין אל תפרעני אלא בעדים דז"א אלא לגבי עצמו דאין הקושיא אלא דמה הועילו חכמי' בתקנתן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שיכול לומר פרעתי אין בזה תקנה כ"כ כיון שיכול להכחיש ע"ז שייך שפיר לומר דאכתי לא תהא קלה בעיניו להוציא' שהרי תוכל לומר אל תפרעני אלא בעדים אבל לומר שכל אלמנה תצטרך לומר קודם שעת מיתה אל תפרעני אלא בעדים ואם לאו לא תגבה מן היורשים זה לא שייך כלל שיהא תקנת חכמים כן ותו דא"כ שבועת האלמנה איך משכחת לה כן נ"ל הוכח' הרא"ש מדקמ"ל ר' יוחנן דאפי' הוא כתב לה אבל אין לומר דהרא"ש כתב כן מצד הסברא דהא מדברי שמואל בכתובו' דף פ"ט משמע להדיא איפכא דאמר שם במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' משמע דאם הביא ראי' א"י לגבות ומה"ת נימא דר' יוחנן פליג אם לא מצד הכרח כנ"ל ולכאורה הי' נראה לומר דטעמא דשמואל התם משום דס"ל דאין כותבין שובר וע"ז מועיל ראי' שכתב לה אבל לר' יוחנן דס"ל כותבין שובר אלא לענין פרעתי אמרי' איהו אפסיד אנפשיה אבל באמת הסברא הוא איפכא דלענין פרעתי דהטעם הוא משום דאיכא ריעות' שלא הוציאה הכתובה ה"נ בכתב לה איכא ריעותא וכ"ש לפי דעת הש"ג או כפי מ"ש לעיל דטעמא דהרי"ף דאוקמי לר' יוחנן במקום שאין כותבין הוא נמי משום דאין כותבין שובר כה"ג ע"כ צ"ל דפליג ר' יוחנן בהא על שמואל ואין להקשות על שמואל דמאי קמ"ל מתני' דהוציאה גט כיון שהוא מקום שאין כותבין וכמו שהקשה הרא"ש על ר' יוחנן דנלע"ד לפרש הא דאמר שמואל דמתני' מיירי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' ר"ל דודאי מתני' מיירי שכתב לה כדקאמר בסיפ' כתובה ואין עמה גט כמ"ש התוס' אליבא דאביי אלא דמוקי שמואל דמיירי במקום שאין כותבין והוא מודה וקמ"ל חתני' דהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה שלא כתב לה וזה דקאמר עליו להביא ראי' משום דאל"כ נאמנת במיגו ולפ"ז י"ל דטובא קמ"ל מתני' אליבא דשמואל דמיירי במודה שלא פרע אלא שטוען שאינו רוצה לפרוע מחמת חשש דאין כותבין שובר וקמ"ל דנאמנת לומר שאבדה במיגו דלא כת' לה אע"ג דהוי מיגו דהעזה אפ"ה אמרי' מיגו משא"כ לר' יוחנן דס"ל כותבין שובר וע"כ צ"ל דמתני' בטוען פרעתי ואפי לפמ"ש דטעמ' דהרי"ף הוא ג"כ משום שובר מ"מ היינו משום שטוען נמי פרעתי א"כ אי ס"ד דמיירי בדליכא עדים שכתב לה אלא שהיא מודה דא"כ פשיטא דהיא נאמנת במיגו דלא כתב לה שהרי גם עתה היא מעיזה שלא נפרעה ע"כ צ"ל דאיכא עדים שכתב לה ואפ"ה נאמנת כמ"ש הרא"ש:

כה (סעיף י' אשה שהוציא' שטר כתובה וכו') משמע דאם לא הוציאה שטר כחובה הבעל נאמן לומר לא גרשתיך במיגו דפרעתי אע"ג דהוי מיגו במקום חזקה דאין אשה מעיז' מ"מ כיון דהוא בעי' דלא אפשט' בריש ב"ב לא הית' יכול' להוציא' כתובתה ולפ"ז הי' נראה דיכול להשביעה שגירשה במיגו דהי' טוען פרעתי דהי' יכול להשביעה אפי' בשטר כתובה בידה אך לפמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו סוף ס"א דאין אומרים מיגו להשביע א"כ ה"נ א"י להשביעה וכמ"ש הב"ש כאן מיהו כבר כתבתי שם דיכול להשביעה במיגו ומדברי הש"ע בכאן אין ראי' שלא כתב דיכול להשביעה די"ל דסמך אסיפא דהא ע"כ צ"ל כן מאי דלא כתב דהבעל צריך לישבע על התוספ' ועיין בב"ש ס"ק ל"ח שכתב דנשמע מזה דאפי' אם היא התחיל' לומר גרשתני אינה נאמנת והיינו מדצריכה שבועה בסעיף שאח"ז ולפמ"ש דגם כאן צריכה עכ"פ במיגו א"כ י"ל דאפי' היכא דשייך חזקה דאין אשה מעיזה אפ"ה צריכה שבועה מיהו בל"ו דבריו אינם מובנים דמאי שייך התם אין אשה מעיזה לגבי פירעון דנהי דנאמנת שגרשה מ"מ כיון דכבר גירשה ואינו אשתו כלל שפיר מעיזה לענין פרעון כתובה גם קשה על דבריו שם דמהיכא נפקא לי' מהכא דלא חיישינן לענין איסורא דשמא גירש בגט פסול דאפי' אי חיישינן מ"מ לענין כתובה כיון דהוא מודה שגרשה בגט כשר צריך לשלם לה:

כו (סעיף י"א מתוך שיכול לומר לא גרשתיך וכו') בתוס' הקשו דהא יתחייב בשאר וכסות ועונה ותירצו דהוי כטענו חיטין והודה לו בשעורין משמע דס"ל דבכה"ג אף שהיא מעוכבת מלהנשא כיון שהבעל מכחישה אפ"ה אינו חיוב במזונות ולא דמי למגורשת ואינה מגורשת אבל להרמב"ם דס"ל דהיא נאמנת נגדו להנשא אפי' תובעת כתובתה אין צריך לדחוק כן והב"ש כ' דלהרמב"ם לק"מ משמע דס"ל דא"צ לשיטת התו' דהוי טענו חיטין והודה לו בשעורין ואינו נכון דהא היא יכולה לתבוע אותו ממ"נ או תן לי תוספת או חן לי שאר וכסות מיהו לכאורה תירוץ התוס' אינו אלא לשיטת הפוסקים דטעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משום מחילה. אבל לדעת הפוסקים דטעמא הוא משום דיכול לומר משטה אנו בך וכ"כ הש"ך בח"מ סי' פ"ח לדעת הרמב"ם א"כ הכא לא שייך זה ועמ"ש בחידושינו בזה:

כז (שם ונותן לה עיקר כתובה וכו') כתב הב"ש דקשה להרמב"ם דמשמע דכשיש עידי הגט אינו נאמן לומר פרעתי ואפי' במקום שאין כותבין דלא אמרו בגמרא זה אלא לרב אבל לשמואל א"צ לאוקימתא