הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעג

אמרי' כיון שלא נשבעה ה"ל כאילו לא הגיע לה מעולם ולא הוי ראוי וצ"ל דאפ"ה יכולי' היתומים לומר שמא היתה נשבעת ואע"ג דאחז"ל דהפסידה כתובתה משום דא"א מוריש שבועה לבניו מ"מ היינו שאינה יכולה להוציא אבל ח"מ ראוי היתה לישבע אע"ג דגבי בכור לקמן סי' ק"ה כשמתה קודם שנשבעה נוטל הבכור פי שנים היינו משום דלגבי בכור כיון דשיעבוד כחובה לא מיקרי ראוי ה"נ לא מיקרי ראוי ומ"מ ב"ע דמנ"ל הך סברא די"ל כל זמן שלא נשבעה לא הוי חוב כלל ונהי דלענין מזונות דא"ב שבועה לא קי"ל כתשובת ש"י שהביא הב"ש בס"ק י"ד מ"מ לענין כתובה כ"ז שלא נשבעה לא הוי חוב כלל ומ"מ נראה דמשכחת להך דינא אף בלא מתה האלמנה כגון שכלו כ"ה שנים דאבדה כתובתה ומזונותיה ואם כלו הכ"ה שנים לאחר מות הבן אין אשתו גובה כתובתה מנכסי חמיה ובזה שפיר יש לחלק דלאנשי יהודא לא הוי ראוי אלא כשיעור כחובה ומ"ש הב"ש ונראה דאיירי הכא כשלא בא ליד הבעל כבר כתבתי בסי' צ' דצ"ע בזה

יג (שם בהג"ה דינו כשאר חוב וכו') ובח"מ סי' ק"ד כתב הרמ"א דאין הבע"ח נוטל בראוי וכבר האריך שם הש"כ ושאר אחרונים דדוקא בראוי שנפלה ירושה אחר מותו דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא אבל בשאר ראוי כגון מלוה שלא היה בידו מעולם כשכר פעולה וכיוצא בו שפיר משתעבד לבע"ח ולענ"ד נראה דמוכח כן דהא מפורש בח"מ רס"י פ"ו ראובן שהיה נושה מנה בשמעון ושמעון בלוי מוציאי' מלוי ונותנים לראובן בין דרך הלאה בין דרך שכירות והוא גמרא מפורשת בקידושין (דף ט"ו) דאיצטריך קרא למעט הענקה דלא משתעבד מדר"נ הרי מפורש דאפילו בחוב שלא היה בידו מעולם גובה בע"ח ולא הוי ראוי ועוד ראי' מכתובות דף ל"ח ע"ב ד"ה אבי נערה וכו' שכתבו דאם היא חייבת לאחרים הם גובי' מן הקנס הרי דאף אין לך ראוי גדול מזה ואפ"ה בע"ח גובה ממנה ועיין מ"ש בחידושינו שם. ועוד ראיי' ממ"ש התו' בהחובל דף ב' והרמב"ן והר"ן הביאם הש"ך בהא דקאמר הש"ס שם כל לגבי בעלה ודאי מחלה הא כיון דמשועבד הבעל מדר"נ האיך מצי מחלה ע"ש שהאריכו בתירוץ קושיא זו והרי כתובה לא בא לידה מעולם ואפ"ה משעבדא מדר"נ ועוד ראיה מהא דאמרי' בכתובות דף ס"ט דמגבינין עישור נכסי' אפי' מעמלי דבתי הרי כיון דעישור נכסים אינו מתנאי כתובה אלא כשאר בע"ח גובה משכירות הבתים אע"ג שלא בא ליד האחים מעולם ואע"ג שכתב הרא"ש דעישר נכסי' גובה מראוי היינו בדבר שבא להם אחר מיתת אביהם מחעם שכתב הרא"ש דהוי בע"ח דאחים והם בחיים עיין ב"ש סי' קי"ג ס"ק ז' אבל אם נימא דשכירות בתים הוי ראוי אפי' בשאר בע"ח ה"נ הוי ראוי לגבי אחים ואין לחלק בין שכר פעולה לשכר בתים כמ"ש הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ועוד ראי' מדמקשה בפסחים דף ל"א על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה מהא דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע וכו' ומשני משום דמשתעבד עבד מדר"נ ואי ס"ד דבע"ח אינו גובה בראוי הא כתבו התוס' והרא"ש בכתובו' דף פ"ד דהא דמלוה לא הוי ראוי לגבי כתוב' היינו משום דמשתעבד מדר"נ א"כ המקשן דלא ידע מדר"נ קשה גם על אביי דהא בכור אינו נוטל במלוה אע"ג דלמפרע הוא גובה ור"נ עצמו ס"ל בב"ב דף קכ"ד דגבו קרקע אין לו אע"כ מוכח דבע"ח נוטל בראוי מיהו לשיטת התוס' שם בב"ב ר"נ לטעמייהו דבני מערבא אבל איהו עצמו ס"ל גבו קרקע יש לו אבל לפי' הרשב"ם קשה דהוא עצמו כתב שם דבע"ח אינו נוטל בראוי ע"ש ועוד ראיה ממ"ש בב"ק דף מ"ג גבי כופר ונזקי' דלמ"ד מלוה לא הוי ראוי לגבי בעל הי' הבעל זוכה בנזקי' לאחר מותה הרי דאע"ג דנזקי' לא בא לידה מעולם לא חשוב ראוי כמלוה אחרת ולפ"ז יש לדון על מ"ש הב"ש בשם תשובת מהר"ם לובלין דאם הרג כותי וכו' אין לבע"ח שום זכי' בדמי הכופר ולפמ"ש דבע"ח גובה מראוי שלא בא לידו מעולם י"ל בכופר נמי כדמשמע בב"ק שם כנ"ל וא"ל דכופר שאני שאינו משתלם אלא לאחר מיתה כדאמר שם לר"ע ז"א דהא ר"ע יליף חילוק זה מקרא והמית איש או אשה וכבר כתבנו בסי' ב' דע"כ לדידן דקי"ל ירושת בעל דרבנן וקי"ל נמי דמלוה הוי ראוי לגבי בעל ע"כ קרא אתי לדרשא אחרינא וצ"ע מיהו נראה דיש לחלק דמכל הני ראיות יש לומר דדוקא כשעדיין לא גבו אע"ג דהוי ראוי מ"מ כיון שהוא ביד אחרים משתעבד אבל כשכב' גבו היתומים ובא לידם שאני אבל בלוה עצמו כב' כתבתי דכשב' לידו פשיטא דגוב' וכן נר' מדברי הרא"ש עצמו בפ' יש נוחלין הביאו הב"י רס"י זה דאפילו בראוי גמו' י"ל כשהו' ביד אחרים עדיף טפי ויש להסתפ' בכתוב' דגוב' ממלוה אפי' על הכותי כמ"ש המחבר אי גובה מן הריבית די"ל דאפי' ריבית שעלה בחיי האב אע"ג דגובה ממלוה י"ל דריבית כיון שלא בא ליד האב מעולם ה"ל כשכר פעולה וחילוק זה מוזכר בב"ב דף קכ"ד ע"ב גבי שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא בריבית ופי' רשב"ם דאין לך ראוי כזה דבר שלא הי' שלו מעולם שוב מצאתי בתשובת. מהר"י סג"ל סי' ע"ד שנחלקו בו כמה גדולי עולם

והנה בהג"א פ' מי שמת כתב וז"ל והיכא שנפלו לו נכסי' לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב א"י לירש אם לא מכחו בע"ח גובה ממנו אי בע"ח גובה בראוי לכאורה דבריו אינם מובנים כלל דהא קי"ל דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב שוב מצאתי בתשובת ראנ"ח סי' ק"א שנתקשה בזה והי' נלע"ד לפרש דבריו דלאו דוקא לאח' מותה אלא דמיירי שנפל בית עליו ועל אבי אמו דקי"ל דיחלקו יורשי האב עם יורשי אם כדאי' בח"מ סי' ר"פ סעיף י"א וקי"ל בבע"ח כשנפל הבית עליו ועל מורישיו הנכסי' בחזקת יורשי האב כמפורש בברייתא דף קנ"ח ועל ברייתא זו כ' שם בהג"א הגה"ה זו א"כ שפיר קאמר דבכה"ג דמיירי ברייתא שם אם הי' המוריש אבי אמו אף דאין הבע"ח בעצמו יכול להוציא מיורשי האם משום דהנכסי' בחזקת יורשי' מ"מ לאחר שהוציאו האחים וחלקו עם יורשי האם יכול הבע"ח לגבות ממ"נ כיון דאין האחים באים אלא מכח אחיה' יכול הבע"ח לגבות מהם אלא דעכ"פ הוי ראוי כיון דאין זכות לבע"ח אלא לאחר שהוציאו האחים מיד יורשי האם א"כ ה"ל גבי בע"ח ראוי אלא כיון דבע"ח נוטל בראוי שפיר גובה מהם ואין לומר דלאח' שגבו הבע"ח מן האחי' יחזרו יורשי האם ויוציאו ממנו ז"א חדא דעכ"פ נ"מ שיחזור חליצ' עד שיעשו פשר' ביניהם מיהו יותר נראה כיון דכבר תפס הבע"ח וגבה ע"פ ב"ד א"י יורשי האם להוציא ממנו מספיקא ובזה מדוקד' היטב מ"ש הג"א שנפלו לו נכסי' מאבי אמו ולא כתב מאמו עצמה משום דבאמת קי"ל בח"מ סי' ר"פ ס"י דבנפל הבית עליו ועל אמו הנכסי' בחזקת יורשי האם א"כ לא משכחת להאי דינא אלא באבי אמו כמו שכתב הרמב"ם ופי' הרא"ש דבריו ע"ש ונלע"ד דנ"מ עוד לדינא בשטר חצי זכר דאי' בח"מ סי' רפ"א ס"ז בהג"ה דאינו אלא כירושה בעלמא לכל מילי ואע"ג שכתוב בו בתורת חוב היינו אם לא יתנו לו חצי זכר אז חל החוב ונ"ל דזהו נמי טעם המרדכי פ' יש נוחלין שהביא הב"ש לעיל ס"ק ז' בהכותב מתנה מהיום ולאח' מיתה כאחד מן הבנים אע"ג דמהיום ולאחר מיתה הוא מתנת ברי מ"מ דינו כירושה וכן הוא בח"מ שם משום דמ"ש מהיום אינו אלא לבטחון שיתנו לו בתורת ירושה שאם לא יתנו לו כאחד מן הבנים יחול החוב למפרע נמצא בהני גווני צריכי' יורשים דהיינו אחי האם לאחר מיתת אבי האם ליתן חצי זכר או כאחד מן הבנים בתורת ירושה אפי' לאחיו מן האב אף שאין יורשים בקבר שאם לא יתנו יחול החוב למפרע ויצטרך לשלם כל החוב ועמ"ש רס"י צ' ואם היה חייב לאחרים ניטלין הבע"ח כיון דעכ"פ אין זכיה לאחיו מן האב כ"א מכוחו הב"ח קודמים למאי דקי"ל בע"ח נוטל בראוי אבל אם הניח הבן זרע יכול אותו זרע לומר שהוא נוטל בתורת ירושה מכח אבוה דאבא

והנה זה לשון הרשב"א שהביא הב"י לענין הפירות אם קדם היורש ותלש ואכל אינו חייב מחמתו לאלמנה כלום ולא עוד אלא אפילו לא תלשן אם מכרם המוריש אם הם מבושלים כ"כ שא"צ להקרקע אין הב"ח גובה מהם משום דקי"ל בפ"ק דמציעא דאין בע"ח גובה פירות עכ"ל ויש לפרש דבריו דס"ל דאפילו אם הפירות לא נגמרו כל צרכם כשמת האב ונשתעבדו עבדו כבר לאלמנה מ"מ כשנגמרים יש להם דין מטלטלי דיתמי ומדינא דש"ס אונה גובה מהם ומ"ש וחלש ואכל משום דאם לא אכל הי' גובה מהם מתקנת הגאונים משא"כ כשאכלם אפילו אי נימא דס"ל לרשב"א כסברת הטור עי' לעיל סי' צ"ג דכשמכרו היתומי' ה"ל כמזיק שיעבודו מ"מ במטלטלין דאינ' משועבדי אלא מתקנת הגאונים מודה הטור כדאי' לעיל סי' צ"ג ע"ש בב"ש ס"ק נ"ט ולפ"ז מ"ש אח"כ אם מכרם המוריש אם הם מבושלים וכו' היינו אפי' אם מכרם כשעדיין לא נגמרו ואח"כ נגמרו אין גובה מהם אך יש לפרש דס"ל דאפילו לגבי יורש כשלא נגמרו בחיי האב כבר נשתעבדו והם בחוקת הבע"ח אפילו אם נגמרו ואח"כ תלשן היורש גובה מהם מדינא דש"ס ומ"ש הרשב"א דאם אכלם א"צ לשלם היינו משום דלא ס"ל כדעת הטור דהוי כמזיק שיעבודו ולפ"ז מ"ש אח"כ דאם מכרם המוריש אם הם מבושלים כו' היינו דוקא כשכבר היו מבושלים לגמרו דאז ה"ל כמטלטלים שמכר אבל אם מכרם כשלא נתבשלו עדיין ואח"כ נתבשלו הוא גובה מהם אע"ג דבבע"ח קי"ל דאינו גובה מפירי אפילו נגמרו ברשות הלוקח היינו משום דה"ל כלוה ולוה וקנה ותפס דכיון שקנה גם הקרקע והפירות עומדים בקרקע שלו הוי כתפס משא"כ הכא שלא מכר אלא הפירות ולא ה"ל כתפס שפיר גובה מהם ובספק זה נחלקו בו הסמ"ע והש"ך ברס"י קט"ו בטעם שאין הבע"ח גובה פירי דהסמ"ע ס"ל דהוי כתפס והש"ך ס"ל דהוי כמטלטלין שמכר ועיין לקמן סי' ק"כ שם הארכתי בזה דמשמע כדברי הסמ"ע יותר ועיין בחידושינו דף נ"א דמשמע חן הש"ס שם בעובד' דתמרי דעל בודיא כדעת הסמ"ע

יד (שם בהג"ה וי"ח דאפ"ה אינם נגבי' אלא מן הזבורי') במ"מ הביא ב' דעות בזה ולכאורה משמע מן הש"ס ר"פ שום היתומים דף כ"ב דקאמר שם ולר' יוחנן מי ניחא אי כתובה מאי איריא מיתמי אפילו מדידי' נמי מן הזבורית וכו' ומאי קושיא דילמא מיירי בנדוניא לא מבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה דאוכל' נמי מזונות בשביל הנדוניא דא"כ פשיט' דשייך טעמא דמזוני בנדוניא אלא אפי' לדעת הפוסקים דאם גבתה הכתוב אינה אוכלת בשביל הנדוניא מ"מ יש לומר דשייך בי' טעמא דמזוני דאם לא יתן לה נדוניא לא תרצה לקבל גם עיקר כתובה דלא תפסיד מזונותי' בשביל מנה ומאתים דנדוניא הוא בבינונית מאי קושיא לר' יוחנן: טו (סעיף ד' חוזרים חלילה וכו') עיין בח"מ סי' קי"ח שהקשה הסמ"ע דנימא לוקח ראשון לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינא ללוקח שני שסלקת שיעבודך ממנו וכן קשה כאן דנימא שני' לראשונה וע"ש בט"ז מה שתירץ דלא שייך זה אלא לגבי לוקח ולא במחמת טירפא מיהו קשה לי דהא גם הלוקח שני יכול לומר ללוקח ראשון או כאן לשני' מהדרינא לבעל או ללוה שלקחתי ממנו ותגבה ראשונה ועיין בחידושי' שכתבנו לתרץ באמת דהיינו דפירש"י ד"ה השני' מוציאה כשימות בעלה והיינו דביתמי לא שייך מהדרינא כדאיתא בב"ק דף ח' ע"ב א"כ הי' נ"מ לדינא דלא שייך דין זה אלא כשמת הבעל או הלוה ועיין עוד בחידושי' שכתבנו דלדעת הפוסקים והתוס' החולקי' על רש"י בסעיף ג' וס"ל דאפי' אם שניה' מספיק א"י לומר הנחתי ואת אפסדת אנפשך בכתובה לק"מ הכא דמשכחת כששד' שניה מספיק לשני הכתובות ועיין עוד בחידושי' שכתבנו ישובי' על קושי' הסמ"ע

טז (שם עד שיעשו פשרה) כתב הח"מ דאם רוצים לעשות פשרה דהיינו השני' עם הלוקח ולא תטרוף ממנו או אבדה ראשונה זכותה ואינו מוכרח דהא כתבו התו' בכתובות דף ב"ה ע"ב גבי אחריך דאע"ג דקתני הבעל מוציא מיד אחריך היינו שמתוך אם הי' מוציא הבעל מיד הלוקח וכו' והיינו משום דאית ליה ללוקח לבד פסידא א"כ י"ל ה"נ היכא דאיכ' פסידא לכולהו עשו תקנה בשביל כולם דהוי כאילו חוזר חלילה וא"י להתפשר אך מלשון התוס' בב"ב דף קל"ד ע"ב ד"ה התם וכו' ואומר ר"י דהתם לא תפסיד אנפשיה משום דסבר שיעשה פשרה עם אחריך וכו' משמע קצת דיכולין לעשות פשרה ויש לדחות דהתם ליכא פסידא לבעל לא עשו תקנה מיהו מפשטא לישנא דמתני' משמע שיעשו פשרה שניהם דאי לכולם לא שייך פשרה אלא יחלוקו משמע דהא גופא קמ"ל שיוכלו כל שניהם לעשות פשרה מיהו מ"ש הח"מ באופן דהשניה לא תטרוף מיד הלוקח נראה דה"ה להיפך דאם השניה טורפת הקרקע ונותנת ללוקח מעות אין הראשונה יכולה להוציא מידה דה"ל כאילו קנתה מלוקח כל זכות' כמ"ש הראב"ד דמה מכר ראשין לשני כל זכות שתבא לידו וכן אם ראשונה מתפשרת עם לוקח שתהי' הקרקע ביד הלוקח אין השניה יכולה להוציא מידו דהוי כאילו קנה מראשונה ויש לה זכותה כמו אם מכרה ראשונה לאחר וזהו ענין תשובת הרא"ש שהביא הטור וכן אם ראשונה מתפשרת עם שני' שתהי' הקרקע ביד הראשונה אין הלוקח יכול להוציא מיד הראשונה משום שכתבה לו ד"וד אין לי עמך דלא כתבה לו אלא מטעם גביית כתובה אבל לא ממה שקנתה פעם שנית מן השני' והשתא א"ש מה שאמר במתני' עד שיעשו פשרה דבכל ענין שתשאר הקרקע ביד איזה מהן מועיל הפשרה ועיין בחדושי דף צ"ה מ"ש לפרש לשון הירושלמי דאיכא פלוגת' אי אמרי' בתוס' כתובה שנתן במתנה לה ג"כ חוזר חלילה ומסתימת הפוסקי' משמע דאין חילוק: יז (סעיף ה' בהג"ה אבל שלח לה גט] כתב הח"מ דכשמחויבת לקבל הגט הוי היא התובעת וצריכה לילך אחריו ואינו משלם אלא כפי מקומו והב"ש כ' דעיקר מילתא תליא במקום נתינת הגט משמע דס"ל דאפי' אם הלכו שניהם לדור בעיר אחרת אחר הנשואין והיא הלכה ממנו וחזרה למקום