הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעב

דשטרות בני גוביינא נינהו א"כ יכולה לגבות השט"ח עצמו וא"צ לדר"נ וכן משמע מדברי הסמ"ע בח"מ סי' ק"ז ולפ"ז אין נ"מ בין הראב"ד להרא"ש אלא במלוה ע"פ של היורש עצמו:

ד (שם בהג"ה רשות ביד היורשים וכו') כתב הח"מ בשם הר"ן דאם הקרקע שוה עשרה והיא רוצה לקבל בעשרי' והיורשים רוצים לסלקה בעשרה כדמי הקרקע הדין עמה עכ"ל והנה בח"מ סי' ק"ט ס"א מפורש בש"ע בזה דשומעין להיורש והוא מדברי הרא"ש ולכאורה נראה דהרא"ש לשיטתיה אזיל דס"ל דאין בע"ח גובה משבח יתומים אפי' נתייקרה כדאי' בח"מ סי' קט"ו סעיף א' וס"ד א"כ לא עדיף מה שהיא מעלה בשומא ואמר לדידי שוה לי מאילו נתייקרה לכל העולם דהשבח ליתומים ואינו גובה מהם וכ"ש בזה שאינו שוה לכל העולם רק שהוא מעלה הקרקע והר"ן לשיטתיה דס"ל דהשבח דממילא גובה מיתומים כמ"ש הש"ך בשמו בסי' קט"ו ע"ש ועיין בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי דף צ"ח ע"ב ד"ה והלכתא דמדמו הא מילתא לשבח ע"ש ולפ"ז לפמ"ש לקמן הח"מ ס"ק י"ב דאינה גובה (כתובתה משבח שהשביחו היתומים לאחר מיתתו כגון אם נתייקרו הנכסים וכו' א"כ כ"ש דאינה יכולה להעלות בדמים ודוחק לומר דמה שהיא מעלת בדמים ה"ל כשבח שהשביחה האלמנה עצמה דגובה מהם כדאיתא לעיל סי' צ"ה ויבואר עוד לקמן:

ה (שם אבל אם מנרם הבעל) עיין ב"ו בשם תשובת הרשב"א בראובן שהודה בכת"י וכו' ואח"כ הביא עוד תשובת הרשב"א דאף אם הודה ובשעת פטירתו שיש פקדון בידו אינו נאמן וכתב הב"ש דהטעם בתשובה הראשונה כיון דנכתב בו הזמן קודם הנשואין ואז לא היה מחויב לשום אדם היה נאמן וצריך לפרש דבריו דאף ע"ג שהיא אומרת שנכתב אחר הנשואין מ"מ אין זה מיגו במקום חזקה שהרי לא הוחזקה שיעבודה בודאי קודם ושפיר נאמן במיגו שנכתב קודם ואז היה נאמן על שלו ולא הוחזק שעבודה מעולם אך קשה לי לפמ"ש לעיל סי' צ"ח ובכמה דוכתי דהיכא דהמיגו היא בעיקר החזקה אמרינן מיגו לבטל החזקה א"כ ה"נ אי ס"ד דהוא נאמן לומר שהיה של אחר קודם שנשא אותה אפילו אם הוא מודה לאחר הנשואין כיון שלא נתחזק אלא על פיו הוא נאמן במיגו וצ"ל דתשו' שני' מיירי בענין שלא היה יכול להקדים זמן הפקדון קודם הנשואין ויותר הי' נראה דבחיי הבעל כיון דקי"ל דלא נתנה כתובה לגבות מחיים הוא נאמן בהודאתו שהרי אם היה תובע אותו בכתב הודאתו היה בריך ליתן לו ולא היתה יכולה לעכב א"כ כיון שהוא נאמן בשעת הודאה אף ע"ג דבשעת הודאה כבר היה שיעבוד שלה מ"מ לא שייך בשיעבוד חזקה דהרי קי"ל דהלוקח יכול לסלק למלוה בדמים א"כ אין לה שיעבוד בגוף המטלטלין ולא הוי במקום חזקה אבל בתשובה שניה שהודה בשעת פטירתו דאילו מחמת הכתב הי' יכולים לומר שהחזיר הפקדון א"כ ה"ל בשעת הודאה כאילו כבר הגיע זמן פרעון כמ"ש הפוסקי' בסי' נ"ו דהא דחיישי' לצררי בכתובה משום דבשעת מיתה הוי כהגיע זמן גבייתה ובאמת המעיין בח"מ סי' צ"ט בדברי הפוסקים שם דאינו נאמן לומר של אחרים הכל מיירי שם לאחר שעבר זמן פרעון וצ"ע לדינא והש"ך בסי' צ"ט ס"ו כתב לתרץ דבתשובה הראשונה מיירי שהמטלטלין ביד אותו שמודה לו רק שהיו ידועים לראובן בעדים וראו דלא היה נאמן בלא הודאת ראובן ועכשיו הוא נאמן ע"ש ואין להקשות ע"ז דאכתי ה"ל מיגו במקום חזקה דכיון דאיכא עדים וראה הוא בחזקת מרא קמא משום דאין לדמות החזקות זו לזו תדע דבודאי אע"ג דאיכא עדים שבא לידו פקדון נאמן לומר לקוח הוא בידי אח"כ במיגו דהחזרתי כדאית' בח"מ סי' קל"ג סעיף ב' ולא אמרי' דה"ל מיגו במקום חזקת מרא קמא. והנה לכאורה קשה על הרשב"א שכתב דנאמן במיגו דהיה מוכרם או נותנם דהא כתבו התוס' בפ"ב דכתובות גבי שטר אמנה דאינו נאמן במיגו דאי בעי מחל ליה דשמא אין בדעתו למחול לו ולהפסיד חובו אבל כשאומר אמנה יודע הוא שאין הלוה גזלן א"כ ה"נ למה נאמן במיגו דמכרם או נתנם דילמא אינו רוצה להפסיד ויודע שחברו אינו רוצה לגזול ממנו כיון דיודע שאינו משותף משא"כ אם ימכור או יתן לו וצ"ל כמ"ש הש"ך שם דדוקא כשהוא לפני ב"ד שייך זה הכא אבל אם היה רוצה להבריח היה מתנה עם חבירו שאינו נותן לו במתנה גמורה מיהו העיקר נ"ל דכוונת הרשב"א אינו שהיה מוכרם או נתנם לו ע"י חשיכה דודאי י"ל דאינו מאמין לחבירו ומתיר' שמא יחזיק בו ורוצה שיהא בידו כדי שיהי' נאמן לומר שלהבריח נתכוין או שחזר ולקח ממנו במיגו דהחזרתי תי או נאנסו אלא כוונת הרשב"א שהיה יכול למכור לו המטלטלי' ע"י ק"ס או אגב קרקע ויהיה אצלו ולפ"ז אינו מוכרח מ"ש הב"ש דהרשב"א פליג על הרא"ש ולית לי' תקנת השוק בשעבוד מטלטלין אגב קרקע ולפמ"ש דהכא מיירי שהמטלטלין תח"י ואינו נאמן אלא במיגו שהיה מוכרם או נותנם לו והיה מחזיקים בידו א"כ לא שייך הכא תקנת השוק כמ"ש בס"ק ט"ז ועיין בסמוך:

ו (שם ומ"מ אין נוהגין וכו') ואם המטלטלין עדיין ביד המוכר כתב הב"ש בס"ק ט' בפשיטו' דל"ש בי' תקנת השוק ולענ"ד נראה דתלי' בפלוגתת מהר"ם אלשך והש"ך בח"מ ס"ס קכ"ו וס"ל להש"ך שם דכיון שאם הי' בידו של לוקח לא הי' בע"ח יכול לטרוף מה בכך שהם בידו של ראובן כיון שעשו תקנ"ה השיעבוד מטלטלין אגב קרקע שכ' בשטרות כמאן דלא כתב דמי לענין מטלטלים ע"ש:

ז (סעיף ב' ואינם נגבים מהשבח וכו') כתב הח"מ כלומר דאפי' שבח דממיל' כגון אם נתייקרו הנכסים וכו' וכ"כ הב"ח ולא ידעתי למה כתבו ק בפשיטות והוא מילתא תלי' באשלי רברבי בח"מ סי' קט"ז סעיף ד' אם שבחא דממילא כגון אם נתייקרו טורף מן המקבל מתנה ויתומים והרא"ש ס"ל התם דאינו גובה אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דגובה משבחא דממילא כגון אם נתייקרו ואין לומר דכתובה שאני מדקתני במתני' דבכורות שאינה נוטלת משבת ז"א דהא גבי בכור קי"ל דשבתא דממילא כגון נתייקרו לא הוי ראוי וקתני ג"כ בהדיא כתובת אשה שם וכבר האריך הש"ך שם בס"ק ה' וגם בס"ק ל"ב וסיים שם וז"ל והא ודאי ליתא דאפילו בכור וכתובת אשה גובה משבחא דממילא אם נתייקר לכ"ע ע"ש ונ"ל דטעמא דרא"ש דאע"ג דלענין בכור קי"ל דנתייקרו נוטל פי שנים דלא גרע מדיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון מ"מ היינו דוקא בבכור דקי"ל דיש לו לבכור קודם חלוקה נמצא דמשעת מיתה עומד בחזקתו ומה שנתייקרו נתייקרו לו אבל גבי בע"ח וכתובה דקי"ל מכאן ולהבא גובה לא חשיב כמוחזק וכמו שחלקו האחרונים לענין שיעבוד אלמנת אביו כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק י"ד בשם מהרי"ו ונלענ"ד דצ"ל כן לשיטתי' דהא גבי כתובת בנין דכרין בכתובות (דף צ"א) ולקמן סי' ק"א במועטין ונתרבו מספקא ליה להש"ס ולרב נחמן ס"ל שם הטעם דזכו כבר בני כתובה קטנה ואי ס"ד דנתייקר ה"ל ראוי א"כ הרי מפורש כמתני' שם בהי' שם בראוי אינו כבמוחזק ועיין בהרא"ש שם ולפמ"ש א"ש דהתם שאני כיון דירתון תנן בכתובת בנין דכרין הוא בחזקתן משעת מיתת אביהם נמצא אי לאו טעמא דכבר זכו היה יכולין לומר דאין זה ראוי אלא שגוף השדה שלהן נתרבה ועמ"ש בזה לקמן סי' קי"ב סעיף י"ב ועמ"ש בזה לעיל ס"ס צ"ה דמשמע ממהרי"ו ז"ל דס"ל כהרא"ש:

ח (שם לא שנא השביחו לקוחות וכו') משמע דהיינו שהשביחו לקוחות אחר שקנו אבל אם השביח הבעל לאחר שנשא אותה ואח"כ מכר ה"ל השבח דאקני קנה ומכר וכיון שכתב לה דאקני ודאי כל תנאי שבממון קיים וגובה כל השבח והנה הש"כ בח"מ בסי' קט"ו ס"ק ל"ב כתב בפשיטו' דבכתובה אפילו כתב דאקני אינו מועיל לענין לקוחות ומדמה ליה לשבח שהשביח הלוקח וצ"ע דהא בשבח דמתני' נכלל נמי שבח שהשביחו יתומים ובזה בוודאי דוקא שבח שהשביחו אחר מות אביהם אבל אם השביח ואח"כ מת משתעבד אפילו לכתובה כמפורש בב"ב דף קנ"ה גבי נפל הבית עליו ועל אביו וכו' והיתה עליו כתובת אשה ודייקה מיני' דאקני קנה והוריש משתעבד וה"ה לגבי לקוחות ולא אמרינן מקולי כתובה אלא בשבח שהשביח הלוקח תדע דהא בתחלה הוי סבר הש"ס שם למיפשט מהך דנפל הבית דאפי' דאקני קנה ומכר משתעבד אע"ג דקתני בהך מתני' כתובת אשה וכי לא ידע מתני' דבכורות ש"מ דאקני קנה ומכר משתעבד לכתובה וכן משמע מהא דקאמרי' בכתובות (דף פ"ב ע"ב) אבל הכא דכתב לה דאקני ודקנינא סמכה דעתה משמע דיכולה לטרוף אם ימכור דאל"ה אמאי סמכה דעתה על וקנינא כיון שיכול למכו' ותו דלא על חנם התקינו חז"ל לכתוב בכתוב' דקנינא דמיני' או מיורשיו א"צ לכתוב דאקני כמ"ש בח"מ סי' קי"א ס"כ וע"כ בשביל לקוחות וכן משמע מדברי הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסי' זה לענין פירות אם מכרם המוריש אם הם מבושלים כ"כ שא"צ לקרקע אין הבע"ח גובה מהם וכו' משמע דאם צריכים לקרקע היתה האלמנה גובה מהם אע"ג דהם דאקני קנה ומכר:

ט (שם ולא מהראוי) כתב הט"ז כגון שמת יעקב בחיי אביו יצחק אינה גובה כתובת' במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת אביו עכ"ל ולפ"ז משמע דבנדוני' שכתב הרמ"א דגובה מן הראוי היינו אפילו בכה"ג ובאמת ז"א שהרי מפורש בח"מ סי' ק"ד סי"ו דבכה"ג אפילו בשאר בע"ח לא גבה ואפילו נדוניא אינה גובה דיכולין יורשים של יעקב לומר מכח אבוה דאבא קאתינא כדאי' בב"ב (דף קנ"ד) וצ"ל דהכא מיירי בראוי כגון שכר פעולה וכיוצא בו א"נ כמ"ש בהג"א פ' מי שמת כגון היכא שנפלו לו נכסים אחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב א"י לירש אלא מכוחו ואפ"ה כתובה אינה גובה משום דה"ל ראוי ועי' בסמוך שכתבנו פי' דבריו:

י (שם בהג"ה האב שצוה וכו') כתב הח"מ דלאחר ב' או ג' שנים לאו דוקא אלא אפילו אם בזה ליתן מיד ה"ל כשכר פעולה והוי ראוי ולא דמי למלוה שהיה בידו המעות קודם הלואה וחל עליו שיעבודא דאתתא קודם שהלוה המעות וכן הוא שם בתשוב' מהרי"ו ואין הלשון מדוקדק דמשמע לכאורה דכשהמלוה היה קודם הנשואין שלא נשתעבד לה מעולם המעות ה"ל ראוי אבל באמת אינו כן כמ"ש מהרש"ל בתשוב' סי' מ"ט ע"ש וכן הוא בתשוב' רמ"א ודוקא שכר פעולה או במתנה שלא היה ת"י מעולם ה"ל ראוי ועמ"ש לקמן בזה והנה הב"ש כתב ליישב דדוקא לאחר ב' שנים דדוקא כשהתחייב האב ה"ל ראוי אפי' בשהגיע הזמן כבר אבל במתנת שכ"מ איזה סך הוי כמסורים לידו ע"ש ולענ"ד יש לחלק דודאי אם צוה ליתן איזה חפץ או אפילו מנה צרור פשיטא שזוכה המקבל מיד ולא ה"ל ראוי אבל אם צוה ליתן מנכסיו איזה סך ולא ממון בעין נמצא דאותו מתנה הוא עדיין בהלואה ביד היורשי' כדאי' בח"מ סי' רנ"ג סי"ג דהאחריות על היורשים נמצא דה"ל ראוי כמו בהתחייב האב א"ע ועוד נראה דבצוה ליתן חפץ מיוחד י"ל דאינו ראוי אפי' היכא שלא צוה ליתן מיד אלא לאחר זמן דדמי לקרקע שכתב הט"ז דאע"ג שצוה ליתן לו אחר איזה שנים אפ"ה הוי מוחזק ובאמת הט"ו לא ביאר טעמו ונראה דטעמו דאע"ג שאמר שיתן לאחר ב' שנים ח"מ המתנה מתחלת מיד וכן משמע מדהוצרך מהרי"ו ז"ל ליתן טעם דה"ל ראוי ואי ס"ד דלא נתן אלא לאחר ב' שנים א"כ כיון שמת הבן תוך ב' שנים לא זכה בירושה כלל יכולין היורשים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא אלא על כרחך שהמתנה מתחלת מיד וא"כ אינו ראוי אלא מטעם שלא זכה בגוף הממון אלא בדרך התחייבו' משא"כ בחפץ ומעות מיוחד אפילו לאחר זמן אינו ראוי וע"כ הא דנקט ב' שנים לאו דוקא כמ"ש הח"מ כנלענ"ד והנה כמהרי"ו שם סי' מ' כתב דהא דאין אשה גובה כתובתה מן הראוי לאו דווקא מן היורשים אלא אפי' מיני' דידיה דומיא דשבח דאין אשה נוטלת אפילו בחיי בעלה והנה בודאי פשוט דמיני' לא שייך ראוי כיון דכבר בא לידו בחייו כמ"ש התוס' ר"פ אע"פ ובודאי אין לחלק בין נכסים שקנה הבעל קודם גירושין או אחר גירושין ואין ראיה משבח שכתב הרא"ש בפ"ק דב"מ דאפילו בחיי הבעל אינה גובה דהיינו משבח ששבחו לקוחות אבל מיני' דידי' פשיטא דגובה כיון שכתב דקנאי ודקנינא והיה נראה דכוונתו דכל זמן שלא בא ליד הבעל אינם משועב' לה מדר"נ והיינו בנדון דידי' שהתחיי' האב ליתן ועדיין לא נתן וכיוצא בדברים אלו שלא הי' מעול' ביד הבעל ועדיין לא בא לידו כגון מלוה של מורישו הוי ראוי כל זמן שלא גבה כמ"ש הב"ש בס"ק י"ז אף דהתם מיירו שמת הבעל ומ"מ הא דהוי ראוי ולא אמרי' דנשתעבד כבר בחיי הבעל מדר"נ כמו מלוה של הבעל עצמו משום דאף בחיי הבעל לא היה משועבד משום דה"ל ראוי אך מ"ש שם בתשובה הנ"ל ומותבינן אשמעתין ממיימוני וכו' ונדחק ביותר ליישב דברי הרמב"ם באיש עני שכופין אותו להוציא והכתובה חוב עליו עד שתמצא ידו ליתן וקשה לי' דה"ל ראוי עיי"ש אינו מן המובן כלל דכשבא לידו פשיט' דצריך לשלם וצע"ג:

יא (שם בהג"ה וי"א דאם מת יעקב וכו') כבר כתבתי לעיל רס"ו נ' דמוכח מן הש"ס להדיא בכתובות (דף מ"ט) שלח רבין באגרתי' וכו' דלענין ירושת הבעל לא הוי ראוי אע"ג שהוא משועבד לאלמנה ובכור דינו כבעל ונראה דאין לדחות ראיה זו דילמא התם לאנשי יהודא דוקא דהא כתב הרא"ש בס"פ נערה דר"מ גאון הביא ראיי' מזה דהלכה כאנשי גליל ע"ש ואף למאי דדחי הרא"ש שם די"ל דהיה כתובתה מרובה מ"מ מוכח דאי ס"ד דמה שמשועבד לכתובה אין הבעל יורש א"כ למה יזון אותה אחר מיתת אשתו יסלק לה כתובתה כיון שאינו יורש את המשועבד לכתובתה ודוחק לומר שיורשי הבת מצד אבי' יכולים לעכב הנכסים המשועבדים לשיעור כתובת האלמנה והבעל חיוב לזונה אם כן ממ"נ מוכח דאי כאנשי גליל הרי משועבד למזונות ואם כאנשי יהודא מוכח שיורש אף שמשועבד לכתובתה

יב (שם ודוקא במקום שאין רשות וכו') כתב הח"מ דשיעור סך כתובה אפילו לאנשי יהודא הוי ראוי והנה במזונו' כשמת' האשה פקעה מזונותי' אבל בכתובה צ"ל דמיירי שלא נשבעה על כתובתה ומתה דאבדה כתובתה ולפ"ז צ"ל הא דחשיב קע ראוי ולא