הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רעא

דלפי הטעם שכתבנו דכשמת ה"ל כחלקו השותפים דהא קי"ל בח"מ סי' צ"ג דאף דחלקו השותפות אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר יכול לגלגל ועיין בחידושינו שכתבנו דאין הכרח לדעת הרי"ף ממתני' דיש לפרש דמאי דקאמר אין משביעין אותו על לשעבר היינו אם אין חושדין אותה על להבא ומה שהקשה הרא"ש דהא כבר תני לה הלכה מקבר בעלה וכו' אין קושיא לדעת הרי"ף דמפרש בלא נאמנות ומשום דה"ל כחלקו שפיר הוצרך לאשמועי' דאפי' נעשה אפטרופוס אח"כ ה"ל כחלקו לגבי אפטרופסת שבחיי בעלה ולא אמרי' דהוי כחד אפטרופס וכתבנו עוד שם דהרמב"ן דס"ל דיכול להשביע ע"י גלגול אף בנאמנות ע"כ צ"ל דלא קשה על מתני' דיש לפרש כפי' הרי"ף אך העיקר נלפענ"ד דטעם הרי"ף ז"ל במ"ש לעיל בסי' צ"ו משום דקי"ל כחנן דתשבע בסוף כמבואר שם בתשובת הרי"ף: יב (סעי' ה' אפי' ע"י גלגול וכו') כ"כ הטור וצ"ל דנפק' לי' מדקאמ' אפי' בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה משמע דהוא כמו הדין של אפטרופס בחיי בעלה דאין משביעים אותה אפי' ע"י גלגול לדעת הרא"ש דמיירי בנאמנות ולפ"ז לפמ"ש דלדעת הרי"ף מיירי מתני' בלא גלגול י"ל דאף בין מיתה לקבורה יכולים להשביעה ע"ו גלגול מיהו נראה דלדעת הרשב"א בח"מ סי' צ"ג סעיף ד' דהמשלח ביד חבירו חפץ למוכרו ואין לו חלק ולא הנאה בשליחו' זה א"י להשביע השליח א"כ אף לרב יהודא דס"ל בין מיתה לקבורה משביעים אותה היינו ע"כ ע"י גלגול אם כן מוכח דלר' מתנא דקי"ל כוותיה דאפי' על ידי גלגול אין משביעין אותה ולפ"ז צ"ל לדעת הרי"ף שכתבנו דמיירי בלא גלגול ס"ל כדעת הרמב"ם בח"מ שם דשליח נשבע ואפשר דיש לחלק בין שליח אחר לאלמנה ודע דבח"מ ר"ס צ"ג כתב הסמ"ע דבשבועת השותפות ואפטרופסים בעינן הודאה במקצת וכ"כ בש"ע שם סי' ר"ב סעיף י"ט ולכאורה קשה דאם כן הא דאמרו חכמים באפטרופסת דמשביע לה כל זמן שירצה ולא על פילכה ועיסתה משום שלום בית ואם נימא דבעינן הודאה במקצת לא שייך שלום בית דהא אם לא תתפס משלו לא תצטרך לישבע וצ"ל דהך הודאה לאו שתפס משלו אלא דמודה ביש בידו עדיין דבר משותפו' אבל אם לא נשאר ת"י כלו' אע"ג שעדיין לא חלקו לגמרי מ"מ כיון שאינה מודה שיש ת"י א"י להשביעו אבל אכתי קשה בהא דקאמ' הלכ' מקבר בעלה וכו' דא"י היורשי' להשביעה תיפוק ליה כיון דאינה עוסקת באפטרופסת ליכא הודאה במקצת וכן הא דקאמר ר"ש דאם תובעת כתובתה משביעי' אותה על אפטרופס' וכי נימא דמיירי דוקא שמודה במקצת ולהמפרשים דתירצו דוקא ע"י גילגול קאמר א"ש דע"י גלגול לא בעי' הודאה במקצת. וצ"ע

יג (סעיף ו' אפי' אמר מנכסי אילין וכו') הב"ש האריך בכאן בביאור השיטות ועיין בחידושינו שכתבנו דשיטת הרי"ף נוטה כשיטת הר"ח ואכתוב בכאן שורש הדין לדעת הרי"ף ז"ל כפי הנלע"ד שיטתו דלשון מנכסי משמע פיטור אפוטרופסים דאף דמקשה לעיל מי מסקה אדעתיה היינו כשפטרה סתם דמסתמא היינו לכתובה אבל כשאמר מנכסי בפירוש תלינן באפטרופסי' וממילא דלגבי יתומים כשתובעת הכתובה יכול לגלגל עליה אף שבועת אפטרופסים והיינו דקאמר אבל מה אעשה וכו' ואביי דמוקי לדר"ש כאבא שאול באח' הוי ס"ל דאפי' בל' פטור סתם תלינן באפטרופסי' לבד כדס"ל להש"ס בתחלה שם לעיל דמתני' מיירי בשבועת אפטרופסים ופליגי ר"ש ורבנן אם גם פטור יתומים בכלל או דפליגי בגלגול לאחר הפטור ור"ש ס"ל דיכולי' לגלגל כסברת הרמב"ן כנ"ל והשיב ר"פ לאביי מסיפא דאם אינה תובעתו ע"ז קאמ' אלא לאפוקי מדר"א ומחלוקתו ולפ"ז כיון דס"ל לר"ש דבל"ז א"י להשביעה על אפטרופסי' כי אם על ידי גלגול אם כן ע"כ אי אפשר לפרש דמתני' מיירי מאפטרופסי' לר"ש דלמה הוצרך לפטרה משבועת אפטרופסים וע"כ דפטרה אפי' ע"י גלגול אם כן אי אפשר לפרש לענין אפטרופסים וע"כ דס"ל לר"ש דאין שום פיטור בפירוש מועיל לגבי יתומים ואינו ענין לדאבא שאול כלל והיינו דקאמר לשון אלא ושפיר פסק הרי"ף כמסקנא דלעיל ודהכא ומתורץ כל תמיהות שהקשו על הרי"ף ואין להקשות ע"ז דהא ס"ל להרי"ף בתשובה דיורשים א"י להשביעה על אפטרופסים של אביהם א"כ לפי הס"ד דאביי דמתני' בשבועת אפטרופסים למה הוצרך לפטרה ליתן לה נאמנות כנגד יורשיו הא בל"ז אין יורשיו יכולין להשביעה ז"א חדא דהא דינא דהרי"ף דא"י היורשים להשביע' הוא משום דע"כ סיפא דהלכ' מקבר בעלה לאו מטעם נאמנו' דמי אסקא אדעת' שפיר איכא לאוקמי דסיפא ארישא קאי ומטעם נאמנות ותו נראה דא"צ לוה דלפי הטעם של הרי"ף שכתבו המפרשים דא"י להשביעה על אפטרופסים של אביהם משום דה"ל כמחל לה השבועה מדלא השביעה בחייו ואם היינו דוקא כשלא פטרה כלל אפי' לגבי עצמו אבל כשפטרה לגבי עצמו ממילא הוצרך לפטרה גם נגד היורשים דהא לא שייך לומר דהיה לו להשביעה כיון שפטרה לגבי עצמו אך לפמ"ש לעיל סי' צ"ז דטעמ' דהרי"ף משום דתשבע בסוף א"כ אין חילוק וצ"ל כמ"ש בתחילה

בסי' צט

א (סעיף א' שמין כל בגדיה). בש"ס משמע דמיירי בבגדים שעשה לה הבעל בחייו אבל בבגדים שעשו לה היתומים שכל זמן שהיא ניזוני' חייבים בכסותה לא נתפרש ובחידושי כ' דנראה דדומה לדין הלקיט שנחלקו בה אמוראי ומדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דמשמע דאף בלקיט הלכתא כר' הונא דמתני' וכן בלקיט ועיין בסמוך

ב (שם אבל גרושה שגרשה בעלה מדעתו בלא טענה וכו') כתב הטור בשם העיטור דאם סרחה עליו שמין לה ויש להסתפק אם יש הכחשה ביניהם והוא טוען שסרחה עליו אם נאמן לנכות מכתובתה ולכאורה היה נראה לדמות להא דאי' בח"מ סי' קנ"ה בדין הרחקת אילן מן העיר דיש חילוק בין יחיד לרבים דביחיד כיון שהספק הוא בקציצה אינו קוצץ מספק אבל גבי רבים כיון דבודאי צריך לקצוץ והספק הוא בנתינת דמום פטורים מספק א"כ י"ל דה"נ כיון שהקנה לה הבגדים כמ"ש בהג"ה אלא דהספק הוא בדמים היא פטורה מספק ועיין בב"ש בס"ק ג' גבי בגדי רגל שכתב כיון דאיכא פלוגתא אין מוציאין מיתומים משמע דכל זמן שלא סלקה לה כתובתה הם נקראים מוחזקים אף שכתב הח"מ דאפי' בבגדי שבת ורגל א"י לסלקה מבגדים מיהו י"ל דהיינו דוקא לענין פלוגתת הפוסקים דיכולים לומר קים לי אפי' בתפיסה בעדים אבל בשאר ספק שמחולקים בטענה י"ל דאינם יכולין לטעון נגד שטר כתובתה ונראה עוד די"ל לגבי יתומים דתליא מילתא אי אמרי' לענין כתובה נכסי בחזקת אלמנה קיימי כמ"ש התוס' דף צ"ו ע"ב ועיין לקמן סי' ק"ג בב"ש ס"ק ז' ומ"ש שם: ג (שם בהג"ה ואין יכולין לסלקה מבגדי' במעות) בריטב"א כתב הטעם שאינו בדין שיפשיטנ' ערומה וכ' הח"מ דאף בגדי שבת ורגל דל"ש הך טעמא מ"מ משמעות הטור דהדין כן ונראה דאף דאמרי' אדעת' למשקל ולמיפק לא אקני לה מ"מ אמרי' דמסתמ' בדעתו היה מתחלה שיהיה לה זכי' בגוף הבגדי' אלא שתתן מעות בעדם ועמ"ש בחידושי' די"ל דזה דוקא בבגדים שעשה לה הבעל אבל בכסות שעשו היורשים להאלמנה אם אח"כ תובעת כתובתה צריכה להחזיר גוף הבגדים דבדידהו דלא חייש לכבודה לא הקנו לה ויש לפרש בזה דהיינו דקאמר בש"ס יתמי וארמלת' שלח ופוק דמשמע דצריכה להחזיר גוף הבגדים וא"צ למה שנדחק בזה הב"י ונלע"ד דבזה א"ש הא דקשה לכאורה על הריטב"א דא"כ מאי קאמר דתנן מתני' כוותיה דשמואל ומקשה לרב הא י"ל דהמקדיש אין לו בכסות אשתו משום דא"י להקדיש גוף הכסות שהם שלה ולפמ"ש י"ל דדוקא למאי דמשני דלא אקני לה למשקל ולמיפק כ' הריטב"א כן אבל לפי הס"ד דלא אקני כלל צריכה להחזיר הבגדים ולפ"ז הוי אפשר לומר דבגרושה דלא חייש לכבודה כדאי' בכתובות דף צ"ז ע"ב לא הקנה לה כלל אפי' גוף הבגדים אם סרחה עליו מיהו מהפוסקים משמע דאין חילוק בין גרושה לאלמנה ועיין בחידושי'

ד (שם אבל רגל ושבת שמין וכו') עיין בחידושינו שכתבנו דמוכח מן הש"ס כדעת הרא"ש דאפי' בגדי שבת אין שמין דאמר שם דתנן מתני' כוותיה דשמואל דאפי' בגדים שלא היה מחויב בהן מחמת חיוב כסות אפ"ה קנתה כשהוא תחתיו דאל"ה מאי ס"ד דמקשה דמייתי ראיה ממעריך עצמו דאין לו בכסות אשתו אלא ע"כ מיירי בבגדי רגל ושבת שאינו חייב בהם מן הדין ולדברי הרמב"ם צ"ל דמיירי בבגדי חול שהם יותר מן החיוב ולפ"ז נ"מ בבגדי שבת ורגל שהם מחמת חיוב כסות לפי כבודה אין בע"ח גובה מהם ומ"ש הרמב"ם סתם דבע"ח גובה מהם משום דמסתמא כשהעני יש לו דין עני שבישראל שאינו חייב לשנות כסותה בשבת ורגל כמ"ש לעיל סי' ע"א אבל אם הוא חייב בהם מחמת כבוד בית אביה כבר זכתה בהם וכאן בגרושה א"ש טפי דכבר הלך החיוב ועמ"ש לעיל סי' צ' סעיף ט"ו די"ל דהיכא דלא עשו לה בגדים רק כדי חיוב גרע טפי דאין כאן ראיה שהיתה כונתו להקנות לה אפי' בגרושה כיון דהיה עושה לה רק מחמת החיוב. מיהו מסתימת הפוסקים לא משמע כן ומ"מ נראה דאם לא רצה לזונה ולפרנסה וב"ד כפוהו לכך עד שהוצרך ללבשה כפי החיוב ואח"כ גרשה מדעתו דשמין דלא שייך בזה דאקני לה כיון שהיה בע"כ דידיה

בסי' ק

א (סעיף א' אלא ק הקרקע וכו') כבר כתבתי לעיל סי' צ"ו סעיף ט"ו דהיינו דאין הב"ד נזקקין לגבות מן המטלטלי' אע"ג דנכסי דאינש אינון ערבין ביה מ"מ לגבי כתובה לא משתעבדא מטלטלין אבל עכ"פ שיעבוד הגוף איכא כמ"ש התוס' ר"פ אע"פ ואינו נפטר מן השיעבוד עד שישלם ועיין בחידושי' בדף ס"ו דמשמע מלשון הירושלמי שהביאו התוס' דף יו"ד דאם יש לו מעות מחויב הוא לשלם במטבע היוצא וכן משמע בדבריהם שם דנותן לה ממעות קפוטקיא (ועיין לעיל סי' נ"ג סעיף כ"ג בדברי הר"ן שהבאתי שם) ועוד נראה דאם תפסה מטלטלי' אין מוציאין מודה אפי' מדינא דש"ס דלא נחלקו הפוסקים בתפיסה מחיים בכתובה אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כמ"ש התוס' דף פ"ד ע"ב והיינו לגבי יורשים אבל מיניה אם תפסה לאחר גירושין מהני ועוד נראה דאפי' מטלטלי' שביד אחרים מוציאי' מידם לשלם הכתובה בין מלוה בין פקדון מדינא דש"ס וכמ"ש התוס' בדף פ"ד במתני' דמי שמת והיה לו פקדון וכו' דלא ה"ל מלוה ראוי והיינו משום דבחייו משתעבד מדר"נ ועמ"ש לקמן

ב (שם ומתקנת הגאונים וכו') הרמב"ם כתב דדוקא אם יודע התקנה וכתב הב"ש דבימי הרמב"ם עדיין לא נתפשט התיקון אבל בזה"ז שנתפשט התיקון אמרי' אפי' לא נכתב כנכתב ועיין בש"ך ס"ס ח"ב דס"ל דאפי' בנתפשט בעיא דידע התיקון והנה הרא"ש כתב דבזה"ז הוו מטלטלי' כקרקע מדינא כגמלא דערבי' וכתב הש"ך בח"מ סי' ק"ז ס"ק ב' וז"ל אף על גב דהתוספות בפרק מציאת האשה כתבו דאי אפשר לומר דהוי כגמליא דערבי' דאם כן לטרפוה מלקוחות לק"מ דמ"מ אינו יכול לגבות מלקוחות כיון דל"ל קלא עכ"ל וכבר כתבתי בחידושי' שם דודאי אף התוס' לא קשיא להו דלטרפוה מלקוחו' לא עדיף משורו אפותיקי ומכרה דאינה גובה אלא דקושית' הוא להיפך דכיון דיכול להבריחם למכרם לא שייך לומר דמן הסתם סמכה דעתה עלייהו ולא דמי לשורו אפותיקי או כתב לה מטלטלי' ומקרקעי בלא אגב דחזינן להדיא דסמיכה דידה עלייהו ומ"מ אין מזה קושיא על הרא"ש כמ"ש שם ונסתפקתי היכא שמכר קרקע בלא אחריות או שנתן מתנת ברי והניח ג"כ מטלטלין אם יכולה האשה לומר דלא ניחא לה בתקנת הגאונים ותגבה מן הלוקח או מן המקבל מתנה ולכאורה הוה נראה דתליא בהא דלטעם הרא"ש דבזה"ז ה"ל מדינא כקרקע א"י לומר כן ולטעם האומרי' שהוא מצד התקנה לבד יש לדמות להא דאיתא לקמן סימן קי"ב בח"מ וב"ש ס"ק כ"ה שהקשו שם גבי מזון הבנות בנכסים מועטים וע"י המטלטלי נעשו מרובי' דיאמרו הבנות לא ניחא להו בתקנת הגאונים וכתבו שם דהתקנה היה ג"כ לטובת הבנים צ"ע אי נימא ה"נ דהתקנה היה נמי לטובת לוקח ומקבל מתנה ועיין מה שכתבתי שם די"ל דלא שייך לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן אלא היכא דרצונו לעמוד על דינא דאורייתא אבל במקצת תקנה ניחא לי ובמקצת לא ניחא לי אינו יכול לומר א"כ הא הכא בין למ"ד כתובה מדרבנן דכל עיקר הוא הכל מתקנתא דרבנן ובין למ"ד כתובה דאורייתא מכסף ישקול כמוהר הבתולות עכ"פ הא דאינו נקנית אלא מן הקרקע הוא מתקנתא דרבנן ולא שייך לומר כן דניחא להו דוקא בקרקע. ג

ג (שם אם גבו יורשים וכו') ואם יכול להוציא חן הלוה בע"כ מדר"נ פליגי הראב"ד והרא"ש בפרק האשה שנפלו להראב"ד ה"ל מדר"נ ותקנת הגאונים תרי חומרי בכתובה מיהו מדברי התוס' בכתובות דף פ"ב משמע להדיא דדוקא אם היורש עצמו היה חייב לאביו אבל מלוה שביד אחרים א"צ לדר"נ ועיין בחידושין שכתבנו הטעם דס"ל להתוס' כסברת הפוסקים בח"מ סי' פ"ו דעיקר חומרא דר"נ היינו היכא דאיכא פסידא ללוה שני אבל היכא דליכא פסידא אין בזה חומרא דר"נ דמה לו ללוה שמשלם לזה או לזה ולא הוי תרי חומרי ועוד כתבתי שם דלדעת בעה"ת בח"מ סי' ק"א ס"ה