הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסט

בסי' צ"ו גבי נאמנות כב' עדים דהטעם הוא שא"י לחזור לתובעו בשני עדים אלו הוא משום ששיעבד עצמו מעכשיו אפי' אם יאמר שקר אם כן לכאורה גם בעד א' צ"ל כן שא"י לחזור להשביעה אחר פרעון משום ששעבד עצמו מתחלה אפי' אם תאמר שקר אם כן צריך כתיבה לשיעבוד זה מיהו י"ל דנגד ע"א מהני נאמנות אפי' בלא שיעבוד ובלא כתיבה דהוי כאילו קבל עליו קרוב או פסול בחד כמו שכתב הש"ך שם ס"ב בשם הרי"ף ז"ל ועוד כתבנו בחידושינו די"ל דנקט כתב לאשמעי' דדוקא שיש בידה ראיה על הנאמנות אבל אם אינו ידוע אלא על פי הודאתו הוא נאמן במיגו על הפרעון כיון דהמיגו הוא בעיקר הנאמנות כדאיתא בח"מ סי' ע"א: ב (שם א"י להשביעה שום שבועה וכו') משמע דא"י להשביעה אפילו שבועת אפטרופסת מדנקט בס"ב גבי יורשים דיכול להשביעם על אפוטרפסיא מכלל דהיא א"צ לישבע וכ"כ הטור בהדיא והוא מוכח מהש"ס מדקאמר אסיפא מתנינן לה והיינו ע"כ כפירש"י דאגב דפטר לה מפוגמת מסקה אדעתיה גם אפוטרופסיא לפ"ז לפי דעת הי"א בס"ד דסיפא מיירי בלא נאמנות אין הכרח בזה מן הש"ס ואיכא למימר דלא פטר' מאפטרופסי' וכ"כ הב"י ולכאורה קשה לפי דעת הרא"ש אם כן למה ליה להש"ס למימר בפוגמת דמסקה אדעתי' דילמא מצטרכי לה זוזי תיפוק ליה דבל"ז יכול הבעל להשביעה כשאומר אשתבע לי ונהי דאיכא למימר דהא דנקט ר' נחמן שבועת פוגמת ולא קאמר שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך היינו דקמ"ל דמסתמא פטרה אף מפוגמת דכיון דהאמינה נגדו אין חילוק אפי' פוגמת כמ"ש בח"מ סי' פ"ד מכל מקום הנ"ל דכיון דמסקה אדעתיה שיאמר אשתבע מסקה נמי אדעתיה לפוטרה אפי' משבועת פוגמת כמו בשבועת אפטרופסים ולמה הוצרך לומר דמסקה אדעתיה דילמא מצטרכי לה מידי אלא ע"כ משמע דכל דלא מסקה אדעתה אינו בכלל הפיטור ואי לאו דאמר דמסקה אדעתיה דילמא מצטרכו לה זוזי היינו אומרים דלא פטרה אלא משבועת אשתבע לי דמסקה אדעתה שמא יטעון כן והיינו דקאמר בשלמא למ"ד פוגמת אין להקשות דילמא שבועת אשתבע לי דוקא משום דפוגמת מסקה אדעתה אבל למ"ד אפוטרופסי' מי ודעה וכו' וצריך ליישב לדעת הרא"ש דאי משום שבועת אשתבע לי א"צ לנאמנות דהא יכולה לתובעו מיד כשרוצה לגרשה דא"י לומר אשתבע לי דלא פרעתיך כיון דהוי תוך זמנו כמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו ס"ק צ"ב משא"כ פוגמת דאפילו בשעת גירושין דהוי תוך זמנו אפ"ה יכול להשביעה כשטוען אשתבע לי ובזה מתורץ תמיהת הסמ"ע והש"ך בח"מ סי' פ"ד על דין זה דבפוגם שטרו צריך לישבע אפי' תוך זמנו כשטוען אשתבע לי דמנ"ל הא ולפמ"ש דא"ש דמוכח כן לדעת הרא"ש

והנה יש להסתפ' היכא דפטר את אשתו משבועה לאחר שעשאה אפוטרופסית אי ניחא דטעמא דר' נחמן דאמר דפטרה מפוגמת הוא משום דל"ל דפטר מאפטרופו' משום דמי קא ידע' אבל כשהיא כבר אפטרופוס מודה ר"נ דאמרי' דלא פטרה אלא מאפטרופי' משום דהוא גרם לה כפירש"י למ"ד אפטרופי' לפי הס"ד דארישא קאי או ניחא דלמסקנא דמ"ד משבועת אפטרופיא אסיפא קאי לא אמרינן תו הך סברא ולכאורה היה נראה לפמ"ש בסמוך דהמ"ל שפטרה משבועה אפילו אם יטען אשתבע לי אלא דממילא כיון דפוגמת נמי מסקה אדעתה פטרה נמי חזה וכן הדין מפורש בח"מ סי' פ"ד לענין שאר פוגם שטרו דמועיל ביה נאמנות סתם והתם לא שייך ח"ש לעיל שיכולי' לתובעו מיד בשעת גירושין דמשמע אפי' הלואה שאין כתוב בו זמן ואי ס"ד לחלק בין גרמה לנפשה ה"נ נימא דלא פטרה אלא מאשתבע לי דלא קא גרמה לנפשה ולא מפוגמת דגרמה לנפשה ש"מ דאין חילוק לרב נחמן בין גרמה לנפשה אלא מיהו אכתי יש לדחות דדילמא אפטרופוס דהוא גרס לה שמינה אותה אפוטרפסיא עדיף טפי לתלות הפיטור עליו וצ"ע ועיין בסמוך מ"ש בזה לדעת הרי"ף ז"ל

ג (שם ואם היא עדיין קיימת וכו') הרא"ש מדייק כן מלשון רש"י שפי' גבי באי כוחה אם הוא מתה משמע דס"ל אם היא חי' צריכה היא לישבע והקשה הב"ח דמנ"ל דילמא כוונת רש"י דאם היא חיה ואומרת שלא נפרעה אין הלקוחות צריכין לישבע ועי' בב"ש שתירץ על זה ותוכן דבריו דסבירא ליה להרא"ש אף על גב דפטרה משבועה הנ"מ כשהוא תקח המעות אבל כשיקחו אחרים המעות לא פטרה ומדמה זה לבאים ברשותו דהיינו לקוחות שלקחו ממנו ויש ליתן טעם קצת בדבר לפי' מה דאי' כריש ב"מ דעיקר טעם שבועת נשבע ונוטל הוא משום ספק מלוה ישינה א"כ י"ל דלגבי דידה הוא יודע שאין לה עליו ספק מ"י אבל כשאחרים נוטלים המעות יש לומר שיש להם ספק מלוה ישינה ומטעם זה היא אומרת שלא נפרעה כדי שיגבו הם ויש להביא קצת ראיה מהא דמקשה בס"פ כל הנשבעין על רב ושמואל דאמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו ממתני' דיורשיו משביעין את יורשי' ואת הבאי' ברשותה ולכאורה קשה דמאי קושיא דילמא איירי כשפטר אותה משבועה ולא היתה צריכה שבועה אז יורשיו משביעי' את יורשי' שבועה שלא פקדנו ולפמ"ש י"ל דהקושיא הוא מבאי' ברשותה כיון דאם היתה חי' צריכה לישבע אפי' בהאמין לה ממילא נימא דא"א מורי' שבועה לבניו ואפשר דאפי' מיורשים קשיא ליה כיון דלגבי יורשים לא האמין אפילו לה דכי היכי דאין נאמנות שלה מועיל גבי באי' ברשותה ה"נ לענין יורשי' הדר ה"ל א"א מוריש שבועה לבניו מיהו הא קשיא לי דהא כת' הרא"ש בשם הרמב"ן שם דאם אין חשש פרעון אלא אחר מכירה לא אמרי' א"א מוריש דבעיא דוקא שיתחייב שבועה בשעת המכירה והירושה משא"כ כשהאמין לה אפי' אם אינו מועיל לגבי דידהו מכל מקום משעת מכירה וירושה לא היה חיוב שבועה מיהו יש לומר דזהו לפי המסקנא דאמרי' שם הבו דלא לוסיף עלי' דרב ושמואל אבל בתחלת הסוגיא הוי ס"ד דאפי' בהא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו והעיקר נראה דהטוש"ע לשיטתי' דס"ל דגבי כתובה אף בכה"ג במוכר שייך אין אדם מוכר וכו' כדאי' לקמן רס"י ק"ה ואדרבה יש להביא ראיה מזה גם לשם וכן משמעות הש"ע כאן בסמוך מיהו לפי מה דפסק בהג"ה בסוף סימן זה משמע דאפי' פטרוה ולא פטר יורשים אפ"ה לא אמרי' ביה תו מוריש שבועה ואפשר דלאו דוקא הוא ומיירי כשפטר גם את יורשים וכן משמע מדכת' היורשי' נוטלין בלא שבועה כלל ועמ"ש בסי' ק"ה בזה וצ"ע

ד (שם בהג"ה פטר אשתו בשעת מיתתו וכו') זה לשון המרדכי בשם ספר מקצועת הפוטר אשתו בשעת מיתתו נוטלת כתובתה בלא שבועה בין לעבר בין להבא אפי' היא בבית בעלה וכיון דקי"ל דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורים חשבינן ליה כנותן מתנה וכו' נראה פי' דבריו דהחילוק הוא בין שעת מיתה לשעת קדושין משום די"ל דאף דאלמוה חכמים דלא מהני פיטור ליתומים היינו להבא ומטעם שכתבנו דכל ענין נאמנות הוא שאפ' אם תתפוס ותשקר. מכל מקום הוא מתחייב מעכשיו לה כפי מה שתאמר אפי' אם תשקר אם כן ביתומים יש לומר דלא שייך לומר שנתן לה במתנה כל מה שתתפוס ותכחיש דאפילו אם היה דעתו כן מכל מקום אין לומר דבשעה שמכחשת זכתה בתפיסתו דכיון דמת ה"ל כאומר קני לאתר ל' ומת בתוך ל' דהמתנה בטילה ותו דדילמא תפסה דברים שלא היה בעולם בשעת קדושין ולא שייך מתנה בדבר שלא בא לעולם אבל בשעת מיתה לא מבעיא שמועיל המתנה לשעבר אלא אפי' פטרה כשהוא שכיב מרע וחי אחר כך כמה ימים אין צריך שבועה אם לא תפסה אחר הפיטור דמועיל הפיטור להבא בדיבור בעלמא כדין שכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים והוה ליה כאומר אם תתפוס ותכחיש אחר כך תקנה באותו שעה כדקי"ל בח"מ רס"ו ר"נ דאפי' אם אמר שיקנה לאחר זמן גם כן קונה ע"ש וכן אפי' היא בבית בעלה לאחר מות הבעל ר"ל אפי' אם יש לחוש לתפיסה אחר כך א"צ שבועה שמא תפסה אח"כ ואם תפסה והכחישה קנתה ע"פ צוואת בעלה כן נלענ"ד פי' דבריו דלא כמ"ש הח"מ שכתב דלאו דוקא בשעת מיתה ולפמ"ש הוא דוקא עוד כתב המרדכי אח"ז וז"ל אבל בשערי' להרי"ף פליג על המקצועת דכתב אע"פ שכתב לה בעל שטר נאמנות ממנו ומיורשיו לא הועיל כלום להוציא כתובה מן היורשים בלא שבועה אלא אם כן כתב לה נאמנות בפי' על הכתובה דיד בעהש"ט על התחתונה עכ"ל ונדחקו הב"ח והב"ש בפירושו ונראה לפמ"ש בחידושינו ויבואר בסוף סי' זה דשיטת הרי"ף נוטה לשיטת הר"ח וס"ל דהא דאמר אבא שאול בנכסיי' אילין אינו מועיל פיטור משום דאף דאמרי' בש"ס שם דכל שכתב פיטור לה בשעת קידושין אין דעתו על אפטרופסי' דמי ידע דקא מותיב לה אפטרופסי' ה"מ כשכתב נאמנות סתם. אבל כשכתב לשון מנכסי מסתמא דעתו על אפטרופסי' משום דאיהו גרם לה ולא על הכתובה ולמד מזה המרדכי דיש לומר ה"נ דס"ל להרי"ף דה"מ בשעת קדושין אבל בשעת מיתה כשכבר הושיב אותה אפטרופסת אמרי' יד בעהש"ט על התחתונ' דלא פטרה אותה אלא מאפטרופסי' דאיהו גרם לה כמש"ל אם לא שמפרש בהדיא על הכתובה (ואין להקשות ע"ז דהא כתב הטור בשם הרי"ף והוא לקמן סעיף ד' דבלא נאמנות א"י היורשים להשביע על האפטרופסי' שבחיי אביהם א"כ איך אפשר לומר שפטרה מאפטרופסי' הא על אפטרופסו' אין צריך שבועה אך לפמ"ש לקמן בשיטת הרי"ף דאם נמשך אפטרופ' שלה אף לאחר מותה משביע' גם על אפטרופסת שבחיי בעלה ע"י גלגול א"ש דלהכי הוצרך לפטרה והיינו דכתב המרדכי אבל בשערים להרי"ף פליג משום דבספר מקצועת כת' דמועיל הפיטור אפי' היא בבית בעלה בין לעבר בין להבא אפי' לגבות הכתובה ודוקא בשעת מיתה כנ"ל אבל בשעת קידושין אין מועיל אפי' פיטור בפי' על הכתובה אבל בשערי' להרי"ף כתב להיפך דכשהיא בבית בעלה אמרי' דהפיטו' בשעת מיתה היה רק לאפטרופסים ונראה דהא דלא כ' בפי' דמיירי שהיא אפטרופסי' משום דכתב הרלב"ח דסתם נשים כשהם בבית בעליהן הם כאפטרופסים ובפטרה בפירוש על הכתובה מועיל אפי' בשעת קידושין ובזה מובנים דברי הב"ח ע"ש

ה (שם בהג"ה או שהיא מודה וכו') כתב הח"מ הא דאינה נאמנת במיגו שבעלה צוה לה לקרוע השטרות משום דכיון שלא היו השטרות מופקדים תחת ידה ואם היתה מעידה לפני ב"ד לא היתה נאמנת שלא כדין עשתה שקרעה השטרות אע"פ שלפי דבריה היא יודעת מצוואת בעלה לכך מחויבת לשלם אע"פ שהיתה יכולה לומר שלא קרעה ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ח' ועיינתי שם ונראה דכוונת החלקת מחוקק למאי שכתב שם דאין ראובן ושמעון נאמנים במה שהודו ליהודא וצריכים לשלם ללוי אף דמשמע שם שהיה לראובן ושמעון מיגו במה שנתנו ליהודא לומר שלא נתנו וע"כ צ"ל הטעם משום דלא היה להם ליתן חלק לוי שלא בידיעתו כחו הכא. ונראה דמה דפסק שם דאין יהודא נאמן לומר שתפס כדין במיגו דהחזרתי היינו מטעם אחר משום דכבר אמר שתפס בשביל שאביו חייב לו שוב אין לו מיגו דהחזרתי כמ"ש בח"מ בסי' ע"ב סעיף י"ח בהגה ובסי' קל"ג בסעיף ב' בשם תשובת הרא"ש כלל ק"י ע"ש כן משמעות דבריו ז"ל שם

והנה הב"ש כתב דדין זה מפורש בח"מ סו' קע"ו סי"א בהג"ה משום דה"ל מיגו במקום עדים ולענ"ד אין דין זה נוגע לשם וראיתי בש"ך שם ס"ק כ"ה וז"ל וגם בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ז' משמע כן עכ"ל והוא הדין שמביא הרמ"א ז"ל הכא נראה מדבריו ג"כ שפי' כפי' הב"ש ולענ"ד ז"א ובתחלה נבאר דברי הרמ"א שם וז"ל אבל אם אין לשמעון עדים נאמן במיגו שהיה אומר שהחובות אינם של שמעון או שהוא לא פטרן עכ"ל וכתב הש"ך שם דאינו מדוקדק וחולק על דין זה דאינו נאמן אלא אם אין עדים שהם אינ' פרועי' ע"ש והנה בסי' שפ"ב שם כתב הרמ"א אבל נאמן לומר לא הזקתי במיגו דלא היו שלך מה שהזקתי אלא שלי היה ופי' הסמ"ע ולא הזקתי היינו אתה אמרת לי והש"ך כתב שם בס"ק ב' וז"ל לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות שלה ואומר שבלא"ה לא היו משלמין ולענ"ד צריך להבין דברי הסמ"ע דהא כתב רמ"א לעיל שם דאפי' יש לה מיגו דלא הזקתי אפ"ה אינו נאמן דה"ל מיגו במקום חזקה ולמה הוא נאמן במיגו דלא היה שלך מה שהזקתי אכתי מיגו במקום עדים הוא כיון דהוא מוד' שהיה של חבירו ונראה דהחילוק בזה משום דאי' בח"מ סי' ע"א סעיף א' לענין נאמנות דאף דלא אמרי' מיגו במקום נאמנות הנ"מ כשיש עדים על הנאמנות אבל אם ליכא עדים נאמן במיגו משום דיש לו מיגו בעיקר נאמנות ע"ש א"כ ה"נ אם יש עדים שהנטיעות של חבירו אע"ג דאין עדים שקיצצן ה"ל מיגו במקום עדים אבל אם אין עדים שהיה שלו א"כ ה"ל מיגו בעיקר החזקה שהרי לא נתחזק אלא על פיו שפיר אמרי' מיגו ונראה דמוכח כן מדברי המרדכי ודברי הש"ך עצמו שהרי כתב דבעינן עדי' שהחובות אינם פרועין עדיין משמע דאם הוא מודה לא מהני וע"כ הטעם דנאמן במיגו משום דנתחזק רק על פיו והיינו שכתב רמ"א שם ודוקא שיש עדים שהחובות הם שלו ונראה דמ"ש או שלא פטרן א"צ לדחוקי כמ"ש הט"ז ואגודת אזוב שהביא הש"ך שם דהיינו שהיה פרועין באמת דזה דוחק ולפמ"ש נראה די"ל דכל שנתחזק החזקה על פיו אפילו אם המיגו של החזקה עצמה