הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסח

ר"מ סעיף ג' וצ"ע ועוד יש להסתפק דיש לומר אם נשאת זו אחר זו כיון דהחיוב מתחיל משעת חופה מתקנת חז"ל א"כ אפי' ביום א' מי שנשאת קודם מתחיל השיעבוד קודם ואם אין ידוע מי קודמת פשיטא דחולקין לפי השטרות ולא לפי ערך הממון כדין ממון המוטל בספק חולקין כיון דאין לזה חזקה יותר מזה והכא מיירי שנכתבו השטרות שלא ביום החופה ואחרו לשעבודייהו עד אותו יום א"נ כמ"ש הרמב"ם ובש"ע לעיל סי' ס"ב דיש לאדם לישא נשים רבות כא' ולפ"ז נ"מ לדינא אם ידוע מי שנשאת קודם היא קודמת אך י"ל דתקנת חכמים היה ג"כ שלא יתחיל השיעבוד אלא סוף היום ועיין בחידושי':

כז (סעיף י"ט נודרת להם כל מה שירצו וכו') עיין בחידושי גיטין שכתבנו דמשמע מפירש"י שם דף ל"ד ע"ב ד"ה וגובה כתובתה ואם נתקבלה תחלה הוי נאסרה בכל מזון הלכך לא הוי הדרה ושקלה וכו' דכוונתו שהנדר היה שאם תפסה צררי ותחזור וגובה כתובתה יאסור עליה כל פירות שבעולם והיינו דנקט במתני' וגובה כתובתה דלכאורה מייתרא אלא דה"ק דהא גופא שגובה כתובתה הוא ראיה שלא תפסה צררי דאל"ה לא הוי הדרא ושקלה כפירש"י והטעם בזה משום דרש"י גורס שם דף ל"ה דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם עליה וכן משמעות פירש"י במתניתין כל מיני מזונות דהיינו כל מידי דזיין וקשה עליו קושית התוספות שם דהא הנדר אינו חל וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת הסמ"ג שהביא רמ"א בי"ד סי' רל"ב סעיף ה' דאם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסר כל פירות עלי ואח"כ עשה אותו דבר פלוני אסור בכל הפירות דחל הנדר כיון שהיה יכול להיות שלא היה עובר מתנאי וא"כ שפיר חל בכה"ג אפי' על כל הפירות והארכנו שם להכריח דבר זה ועיין בסמוך:

כח (שם ושתהי' באיסור כל ימי') כן הוכיח התוס' דאל"כ אפי' ניסת נמי תאסר עליה ככר ותאכל בפנינו ובחידושי גיטין כתבנו דלפמ"ש דרש"י מפרש שנדרה אם תחזור ותגבה א"כ א"א בכך דאם תקבל בתחלה הכתובה ואח"כ תאכל בפנינו הככר י"ל דזהו אינו תקנת חז"ל דה"ל נוטל ונשבע ולא נשבע ונוטל דהא אם תפסה ואינו רוצה לישבע לא מפקי' מינה ואם תאכל ואח"כ תגבה הא קי"ל בנודר על תנאי לא אוכל היום אם אישן למחר דאסור לכתחילה לאכול היום דבתנאה לא מזדהר וא"כ איך נסמוך ליתן לה הכתובה כיון דבתנאה לא מזדהר אך לפמ"ש לעיל בסמוך דטעמא דרש"י ז"ל שפירש כן משום דבנודר מכל פירות לא חל אלא ע"פ תנאי להבא אבל בנודר מככר אחד לא היה בריך להנות שפיר הקשו דבניסת באמת תדור על ככר א' על העבר אם נהנתי ותאכל מיד בפנינו:

כט (סעיף כ"א יש מי שאומר וכו') שתוד' מה שקבלה בכתובתה צ"ל דהיינו שתודה מיד קודם שקבלה כתובתה. דאל"כ יש לחוש שתגבה כתובתה ותחשוב שתודה לאחר זמן וכ"כ הט"ז נלע"ד דמוכרח הוא תדע דהא אמרי' בריש ב"מ דהא דלא אמרינן בנשבע ונוטל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה משום דשמא יש לו ספק מלוה ישינה דממון איתא בחזרה ושבועה ליתי' בחזרה ואם יכולה להודות אחר זמן א"כ גם שבועה זו איתיא בחזרה ועיין בחידושי לגיטין דהא דמקשה הש"ס ודילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה אף על גב דאין שייך כאן לא פתח ולא חרטה דאיך תשבע בתחלה על דעת שתתחרט אלא הקושיא הוא כיון דאין הנדר אלא משום חשש ספק מלוה ומשום דאיתא בחזרה א"כ מאי מועיל הנדר דכיון שאם תזכור שאין לה מלוה ישינה תחזור הכתובה שפיר יש לה פתח חרטה שאם היתה יודעת שאין לה מלוה ישינה לא היתה נודרת ע"ש באריכות מיהו לכאורה לפמ"ש לעיל בפירש"י שהנדר הוה אם תפסה צררי ותחזור ותגבה. א"כ קשה באמת למה לא תקנו שבועה זו בימי המשנה כיון דגם הנדר היה להבא למה נמנעו מלהשביעה בענין זה מיהו י"ל דשבועה להבא כיון דקילא לא סמכו ע"ז בימי המשנה אבל נדר אף שהוא להבא כיון שהיא באיסור כל ימיה חמירא טפי אבל דורות אחרונים סמכו גם על שבועה להבא כי היכי דסמכו על שבועה חוץ לב"ד:

ל (שם בהג"ה אם נשבעה לפני ג' שהן קרובים וכו') כתב הב"ש מיהו נראה דבדיעבד לא אמרי' בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו ופשוט הוא דעכ"פ צריכי' היורשים שלה לישבע שבועה שלא פקדנו כיון דהיא היתה צריכה לחזור ולישבע ונר' דנפקא ליה להב"ש האי סברא מהא דאמר ומודה רב בקופצת משמע דלא נשבעה בנק"ח א"כ בשלמא לשמואל דס"ל משביעין אותה חוץ לב"ד י"ל דהתקנה הוא כן כמו שהיה תקנה בנודרת אבל לרב דלא היה בזה תקנה ואפ"ה מודה דכשנשבעה אפי' חוץ לב"ד תו לא אמרי' כיון שאינה יכולה לישבע כדין בנק"ח ה"ל כחשוד שבא לגבות מיתומים דדינו כחו יתומים מן היתומי' דלהכי לא אגבי רב כחובה לאלמנה וצ"ל דס"ל דהך דינא דיתומים מן היתומים אין גובים לא חמירא כולי האי וכיון שנשבעה חוץ לב"ד תו לא אמרי' ביה מתוך שא"י לישבע משלם ולפ"ז נ"מ בכל חוב במת לוה בחיי מלוה אם המלוה נשבע קודם מותו בלא נק"ח אף דקי"ל בח"מ סי' פ"ז דצריך לחזור ולישבע מ"מ אם מת לא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים מ"מ בעיקר הדין שכתב הרשב"א שאם נשבעה לפני ג' שהם קרובים צריך לחזור ולישבע לא ידעתי כעת מקום מובא הדין דהא אמרי' בב"מ דף י"ז בנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי נאמן משמע להדיא שם דלא אמר נשבעתי בפני ב"ד והלכו להם למדה"י וכן משמע בח"מ סי' פ"ו סעיף כ"ז דקאמר אלא א"כ התרו בו לא תשבע אלא בפני עדים משמע דאפי' לא נשבע בפני ב"ד מהני וצ"ע

בסי' צז

א (סעיף א' המושיב אשתו חנונית וכו') כבר פירשו האחרונים דלדיעה קמייתא שבסעיף ב' מיירי הכא כשהיא תובעת הכתובה וס"ל להמחבר דבתובעת כתובה ס"ל לר"ש (דלדעה זו הלכתא כוותיה) דצריכה לישבע אפי' בלא גלגול משא"כ בפילכה ועיסתה א"י להשביעה אלא ע"י גלגול וצריך להבין דמנ"ל להמחבר כל זה והנה בתחלה נלע"ד דמוכח דתובעת דר"ש היינו אפי' בלא גלגול שבועה חדא דהא כתב הרא"ש בשם הר"ח דמתני' דשבועות דחשיב האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית בתוך הנשבעין בטענת ספק דאתיא גם כר"ש ובתובעת משמע בלא גלגול דהא כתב הרא"ש שע"י גלגול מודים רבנן דיכול להשביעה אפילו על פילכה ועיסתה ומדקתני דוקא אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ע"כ מיירי בלא גלגול דאי ע"י גלגול הא אמר אין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא על פו"ע והב"ש הביא בשם תשובת רלב"ח סי' פ"א דס"ל דאפי' על פו"ע נשבעת כשתובעת בלא גלגול וקשה עליו ממתני' דשבועות כנ"ל ותו קשיא לי דהא לרבנן דר"א ודאי משמע דאינה על פו"ע אפי' כשתובעת כתובתה כמ"ש הב"ש וכ"כ הרלב"ח בעצמו שם וכן הוכחתי בחידושי מהא דמקשה הש"ס בריש דף מ"ז מי הות ידעה דקא מותיב לה אפטרופיא ואי ס"ד דיכול להשביעה כשתובעת כתובתה על פו"ע שפיר ידעה דהא אין לך אשה וכו' אלא ע"כ דלרבנן אינה נשבעת על פו"ע אפי' כשתובעת א"כ אם נימא דר"ש מחייב אפי' על פו"ע כשתובעת הוי ג' מחלוקות בדבר כמ"ש הב"ש וכן נלע"ד מוכח דא"כ הא דכתב ר"ח וכן פירש"י בדף פ"ח ע"ב דרב פפא נמי ס"ל תירוצא דאביי דאבא שאול ס"ל כר"ש מנ"ל הא דהא איכא לפרושי כולהו מילתא דר"ש בחדא בכל נשים שלא מינו בעליהן אותן אפוטרופיא דלרבנן אינה נשבעת אפי' בתובעת וקאמר ר"ש דכל ומן שתובעת צריכה לישבע על פו"ע וכשאינה תובעת א"ב לישבע אפי' במינה אותה אפטרופיא אלא ודאי דלא ניחא להש"ס לעשות ג' מחלוקות בדבר ואפי' בתובעת אינה נשבעת לר"ש על פו"ע. ועיין בב"ש שכתב דמדברי התוס' ר"פ מי שמת משמע כדברי הרלב"ח דיכול להשביע אותה שמא תפסה בעצמה ובאמת התוס' כתבו שם לענין שבועת היורשים ואיכא למימר דיורשים עדיפא טפי דטענינן בשבילם שאם היה אביה' קיים היה טוען ברי שתפסה בעצמה אבל כשהוא טוען שמא י"ל דאינו יכול להשביעה ועמ"ש ברס"י צ"ו דעל כרחך כוונת התוספות כן דבטענת שמא לא שייך מ"ש שם דאין אדם מוריש שבועה לבניו

עוד כתב הב"ש דנראה לו להכריע דהבעל יכול להשביעה אפילו בלא גלגול כשתובעת כמשמעות הרא"ש והטור וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם אבל היורשים א"י להשביעה אלא ע"י גלגול דהא להרי"ף אין יכולים להשביעה כלל וכו' ודבריו אינם מובנים דהא כ' הרמב"ם ובש"ע ח"מ סי' צ"ג דאם נתגרשה האשה א"י להשביעה דהוי כחלקו וע"כ הא דלר"ש יכול להשביעה כשתבעה היינו משום דלדידיה לא היה יכול להשביעה כשהיא תחתיו לא שייך לומר דדמי לחלקו כמ"ש הח"מ והב"ש בעצמו בסי' צ"ח ותו תמיה מ"ש גבי יורשים דא"י להשביעה לדעת הרי"ף כיון דהוא בעצמו כתב לקמן הטעם של הרי"ף משום שלא השביעה הבעל אותה בחייה א"כ כ"ש בגרושה מדעתו לא השביעה דהוי כחלקו מדעתם ועוד נראה לענ"ד דעיקר טעמו של הרי"ף דס"ל דאין היורשים יכולי' להשביעה על אפטרופיא שבחיי אביהם הוא מטעם דקי"ל כחנן דתשבע בסוף כדאיתא בתשובת הרי"ף עצמו שהביא הר"ן ר"פ הכותב א"כ כשתובעת כתובתה דלא שייך תו לומר דתשבע בסוף ודאי יכולים להשביעה לדעת הרי"ף וצ"ע ועמ"ש לקמן בסי' צ"ח בזה

והעיקר נראה כהכרעת הט"ז דהיורשים יכולים להשביעה כשתובעת כיון דקי"ל בח"מ סי' נ"ג דהיורש יכול להשביע שותף אביו וכיון דלא שייך נמי תשבע בסוף כשתובעת כתובתה אבל כשהוא חי כיון שגירשה הוי כחלקו וא"י להשביעה כשתובעת ועוד נראה דלגבי יורשים לא הוי כחלקו כיון דקי"ל דעד שתובעת כתובתה אלמנה ניזונית מן היורשים ומעשה ידי' שלהן לא הוי נחלקו כמו שאמר במשנה אין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא שעה א' על פילכה ועיסתה אלמא דכל זמן שהיא תחתיו ומעשה ידיה של הבעל ה"ל בכל שעה אפילו בעת שאינה אפטרופיא על פילכה ועיסתה מ"מ עדיין היא עוסקת בשותפות בפילכה ועיסתה ולא הוי כחלקו. וכדקיימא לן בחושן משפט סי' צ"ג דכל זמן שנשאר שום דבר בשותפות לא הוי כחלקו ומכל מקום נראה דכל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשי' יכולי' להשביעה על פו"ע שלהם בכל ומן שהיא ניזונית ומע"י שלהם אע"ג דלא שייך כאן טעמא דחכמים כ"כ משום שלום בית דהא אמרי' בר"פ מציאת האשה גבי יורשים תהוי לה איבה ואיבה מכל מקום משמעות כל הפוסקים דעד שתובעת כתובתה אין יכולין היורשים להשביעה והוא ממשנה מפורשת הלכה מקבר בעלה וכו' ולא נעשית אפוטרופוס א"י להשבועה אע"ג דמסתמ' ניזונת משל יתומים מיהו לפי דעת הרא"ש דסיפא דמתני' ארישא קאי כמבואר לקמן סי' צ"ח ס"ד ומיירי הרא"ש בנתן לה אביהם נאמנו' י"ל דוק' בנתן לה נאמנו' נגד היורשי' אלא דלא סמיך אדעתי' שימנוה היורשי' אותה אפטרופס' לאח"מ ולא קאי כנאמנו' משא"כ בפו"ע שידע הבעל מזה הוא נכלל בכלל הנאמנות אך לדעת הרי"ף דסיפא מילת' בפ"ע היא ולא מיירי בנאמנות ע"כ צ"ל דא"י היורשי' להשביעה על פו"ע ומזה היה נראה דטעמא של הרי"ף ז"ל בהא דאין היורשים משביעין על אפוטרופסים של אביהם הוא כמ"ש בתשובת הרי"ף משום דתשבע בסוף כשבא לגבות כתובתה ומטעם זה גם כן אין משביעין אותה על פו"ע שלהם כיון דהוא בכל הנשים הוא בכלל תשבע בסוף ומכל מקום נ"ל משמעות ל' הרא"ש דאף הוא ס"ל דכל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה על פו"ע כמשמעות לישנא דכל זמן שאינה תובעת כתובתה א"י להשביעה וצריך להבין הטעם דדוחק לומר דלענין פו"ע ה"ל כאפטרופס שמינהו אבי יתומים דהא לפי הטעם דמינהו אבי יתומים לא ישבע הוא משום דממנע ולא עביד וזה לא שייך במזונו' ומע"י והעיקר נראה דנהי דלת"ק אפשר דס"ל באמת דיכולין להשביעה על פו"ע מ"מ לפי מאי דקי"ל כחנן דתשבע בסוף ה"נ א"י להשביעה על קו"ע מזה הטעם ועיין בחידושי' שכתבתי דלדעה קמייתא יכול להשביע על אפוטרופיא אפי' סילקה כבר מאפטרופיא מכל מקום הואיל ופלכה ועיסתה בידה לא ה"ל כחלקו לגמרי וממילא שיכול לגלגל עליה גם כן שבועה על פו"ע

בסי' צח

א (סעיף א' כתב לה נדר ושבועה וכו') כ' הב"ש בשם נ"י דכתב לאו דוקא דה"ה אם אמר דמחילה מהני באמירה בעלמא ועמ"ש בחידושינו דצ"ל דס"ל דמתני' מיירי בשעת קידושין כמשמעות הש"ס מי ידע דקא מותיב לה אפוטרפוס כמ"ש התוס' שם וה"ל כשעת הלואה דקי"ל בח"מ סי' ע"א דא"צ קנין על נאמנות אבל כתב לה בשעת נשואין דכבר נתחייב בכתיבה משעת אירוסין או אח"כ ה"ל שלא בשעת הלואה דצריך קנין כדאיתא שם אבל יותר נראה דס"ל כמ"ש הש"ך שם דבנאמנות סתם א"צ קנין אפי' שלא בשעת הלואה ועמ"ש לקמן בסעיף ב' דמוכח כדבריו אך לפמ"ש הרא"ש דמשמע ממתניתין דנאמנות מהני אפי' נגד ע"א נראה דצריך כתיבה לפמ"ש לעיל