הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסז

בידי כנגדן אינו נאמן אלא במיגו היינו משום דהוא טענה במלתא אחרית' אבל אם טען שנתן לו פירעון ב' פעמים פשיטא דיכול לטעון שהיא חייב לו ב' פעמים והיינו שכתב רש"י ז"ל הכא משום דשתי כתובות לא שכיחי ואפי' היו שני עדים על כל פירעון לא היה צריך לשלם ואפי' בשתי כתובו' דלא שכיחא כתבנו לעיל דצ"ע למה לא יהא נאמן אבל בשאר בע"ח דשכיחא פשיטא דיוכל לטעון שהיה חייב לו שני חובות. והנה הפרישה כתב בשם מהר"ל דאם טוענת ב' כתובות צריכה שבועה דאורייתא הואיל ואינו שכיח ובאמת הוא לכאור' פלאי כיון שאינו מכחיש העד מאי מקום לשבוע' דאוריית' בכאן ונראה דהטעם בזה משום דכיון דשתי כתובות לא שכיחי אינו נאמן אלא במיגו שהיה מכחיש העד וא"כ לפמ"ש התוס' בב"ב גבי נסכא דר"א דהא דלא נאמן דידי חטפי במיגו דלא חטפתי משום דהיה בריך להעיז העד ולישבע נגדו שבועה דאורייתא ממש משא"כ בהחזרתי במיגו דנאנסו דלא הוי מיגו דהעזה שפיר אמרי' מיגו והסמ"ע כתב בסי' ק"ח דהא דאמרי' דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דהוו מיגו גרוע דאונס לא שכיחא משום דאיכא נמי מעליותא דלא היה צריך להעיז א"כ נראה דה"ה להיפך היכא דטוען מלתא דלא שכיחא נאמן במיגו שהי' מעיז להעד דאיכ' נמי מעליות' שלא היה צריך לטעון טענה דלא שכיחא ונראה דהדברים ק"ו דהא במיגו דהעזה שלא במקום שבועה דאורייתא לכ"ע אמרי' כמבואר בדיני מיגו ובמיגו דלא שכיחא הסכימו רוב הפוסקים דלא אמרי' כמבואר שם בש"ך וכ"ש לפמ"ש דצ"ל דשתי כתובות לא שכיחא כלל פשיטא דאמרי' ביה מיגו שהיה יכול להכחיש העד וכיון דאינו נאמן אלא במיגו שהיה מכחיש העד פשיטא שצריכה שבועה חמורה כעין דאורייתא כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו ובזה מיושב היטב הא דצריך להודיע להעד דאם לא מודיע להעד ויהיה לה עד המסייע הא קי"ל דעד המסייע פוטר משבועה והיתה פטורה משבועה כלל:

יט (סעיף י"ד אמנה היתה ביני לבינך וכו') לשון רש"י ז"ל שהשטר נכתב כהוגן ובפני עדים קיבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא למנה עכ"ל לכאורה הפי' הוא שכיון שנתחייב לה באלף רק שהוא מחלה לו מקצת לא נגרע השטר בכך דאפילו לכתחלה מותר להשהותו כמ"ש הפוסקים בח"מ סי' נ"ד בנפרע מקצתו אבל יותר נראה לפרש שהתחייב א"ע בתחלה ע"פ נאמנותה שאם לא תודה יתחייב באלף זוז מעתה וכן נלענ"ד דכל נאמנות כבי תרי היינו שמתחייב א"ע שאם לא יודה יתחייב מעתה ליפרע אפי' אם יאמר בשקר ובזה נכון מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ע' בכל נאמנות כבי תרי מה יועיל הא יחזור ויתבע אותו בעדים לאחר הפירעון ונדחק שם שיטעון סטראי נינהו ע"ש ולפמ"ש א"ש דאפי' אם טען שקר התחייב הלוה עצמו בכך מעכשיו ועיין בחידושינו (דף פ"ד) שכתבנו ראיה לזה ובזה מובן דעת הפוסקים דמועיל נאמנות נגד לקוחות שמתחייב א"ע בכך בתחילה אם יאמר כן ועיין בחידושינו (דף פ"ז) בזה ועיין מ"ש לקמן סי' צ"ח:

כ (סעיף ט"ו הכתובה נאבדה וכו') גבי בעל י"ל דמיירי שהיא אומרת שנאבדה הכתובה אף שיש להבעל מיגו דפרעתי כדאי' לקמן סי' ק' סעיף י' מ"מ אינו נאמן להכחיש המנהג שעשו שלא כדין דמיגו במקום מנהג מדינה לא אמרי' ועיין בחידושינו בר"פ האשה שנתאלמנה דמשמע מר"ן שם דחולק ע"ז מיהו גבי יורשים צ"ל דמיירי שנאבד בעדים בענין דלא מצי לטעון פרעתי דאל"ה לא היתה גובה מן היורשים כלל דשמא היה טוען אביהם פרעתי אי נמי דמיירי בהודה קודם מותו שלא פרע:

כא (שם אם יש עדים וכו') עיין בחידושינו שכתבתי דמשמע דאם אין עדים אלא שהוא מודה בכך הוא נאמן שהיתה אלמנה דאל"כ כיון דכל עיקר מלתא דאתי לאשמעינן דסומכי' על המנהג ואינו נאמן שעשו שלא כדין יותר ה"ל לאשמעי' במודה שיצאה בהנומא אע"ג שכתבנו לעיל דמיגו במקו' מנהג מדינה לא אמרי' כבר כתבתי בחידושי' דכיון דאין המנהג ידוע אלא על פיו נאמן לומר שעשו שלא כדין וכה"ג מצינו גבי נאמנות דאע"ג דמיגו במקו' נאמנו' ל"א אבל מיגו בעיקר נאמנו' אמרי' אלא דיש לפקפק ע"ז קצת דבשלמ' אם לא ידענו המנהג כלל והוא אומר שכן המנהג ה"ל מיגו בעיקר המנהג כמו בנאמנות אבל הכא שידענו המנהג אלא שלא ידענו אם נעשה כן בזו יש לדמות להא דמתני' פ' ח' דפאה דאינן נאמני' על הקמח ופת שהן של מעשר עני אע"ג דאית ליה מיגו בעיקר הדבר שהיה יכול לומר חיטים נתן לי וטחנו משום שהוא במקום מנהג עיין בש"ך ס"ס פ"ב ויש לחלק דהת' הוא קמח לפנינו ומסתמ' ניתן לו כך אבל הכא החזיקו היא לפנינו אח המנהג. וצ"ע והא דלא סגי בע"א והוא מודה עיין בחידושינו מבואר על נכון:

כב (שם אפי' אם אחד היה קטן וכו') בש"ס אמרי' הטעם כיון דרוב נשים בתולות נשאת גילוי מילתא בעלמא הוא ובר"פ האשה שנתארמלה (דף ט"ו) ע"ב אמר רבינא רוב נשים בתולות יש לו קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא לפ"ז היה נראה דמיירי מתני' שיש קול דנשאת בתולה אלא דלא סמכי' אקלא בלא עדות הקטן מיהו התוס' כתב שם בד"ה וזו הואיל ואין לה קול וכו' דלרב דס"ל הולכים בממון אחר הרוב מוכח ע"כ דמיירי דאין לה קול דאל"ה בלא עדות קטן ניזל בתר רוב' אבל למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב צ"ע דמנ"ל הא דנאמן הקטן אף היכא דליכא קול ומשמעו' כל הפוסקים הוא דנאמן אפי' היכא דליכא קלא וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' ל"ה ומבואר בחידושינו רפ"ב דמשמע מזה כשיטת בעל המאור דאפי' לשמואל אזלי' בתר רובא משום דמוקמינן נמי לה בחזקת שהיתה בתולה עד שניסת לו ולפ"ז נ"מ לדינא דביש קול לשיטת בעל המאור אין הבעל נאמן כלל ולשיטתו יש להסתפק היכא דאינו ידוע זמן הנשואין אי נימא דבכה"ג לא שייך חזקה שהיתה בתולה עד אותו זמן ובמתני' דמשארסתני נאנסתי מיירי שזמן האירוסין ידועין ועמ"ש שם בחדושי' מיהו נראה ל דקי"ל כרבא דאמר כאן נמצא כאן היה כדאי' בסי' ס"ח ה"נ אמרי' דחזקה שלא נבעלה עד שהיא תחתיו ועיין לעיל סי' ס"ח (ומזה יש ליישב קושי' הרמב"ן על בעל המאור דלא מקשה בר"פ המוכר פירות על שמואל די"ל דסוגיא דהתם אזלא לרב יהודה אליבא דשמואל דל"ל לשמואל כנכ"ה כדאיתא (בדף ע"ו) סוגיא דר"פ האשה שנתארמלה כמסקנא שם) ואפילו להחולקים עליו כתבנו בחידושינו שם דמכל מקום ביורשי' י"ל דלא טענינן להו שהיתה אלמנה משום דלא שכיחא ולא טענינן להו מיגו פרוע במיגו דאלמנה משום דהוי נמי במקום קול כדאיתא בח"מ סי' ק"נ:

כג (שם ויש א' עמו וכו' הנה) ברמב"ם משמע דלא בעינן גדול עמו וצ"ע דמנ"ל דהשתא בקיום שטרות דמדאורייתא א"צ קיום כלל ואפ"ה בעינן גדול עמו להוציא ממון כ"ש הכא דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש הכא דליכא רוב גמור דהא איתרע משום שאין לה קול כנ"ל והיה נלענ"ד דס"ל להרמב"ם דמיירי במקום דהוא מודה שהיתה בתולה אלא שטוען פרעתי מנה ונאמן במיגו דאלמנה דבהא י"ל דמדאורייתא אינו נאמן במיגו זו אלא מדרבנן והמלוה לקטן ואין זה דוחק דהא התוס' כתבו שם בשם ר"י גבי כ"י של אבא דאמרי' דנאמן הקטן משום דקיום שטרות דרבנן דמיירי דוקא בטען פרוע במיגו דמזויף דמיגו זו הוא מדרבנן ונהי דהתם קיימא לן דמדאורייתא אינו נאמן לטעון אפילו מזויף מ"מ הכא יש לפרש כן דאף דנאמן מן התורה לטעון אלמנה מ"מ פרוע במיגו דאלמנה לא אמרי' מדאורייתא וה"ה ביורשים לפמ"ש לעיל י"ל דלא טענינן להו טענת אלמנה משום דלא שכיחא אלא פרוע במיגו דאלמנה וזה לא הוי מדאורייתא ובזה א"ש דהא דנקט ברפ"ב אם יש עדים משום דלא סגי בקטן אלא בטענת פרוע ברפ"ב מיירי בטענת אלמנה ממש וכן ביורשים שטוענים ברי כמשמעות מתני' ע"ש ולפ"ז י"ל דהוכיח הרמב"ם ז"ל דלא בעינן גדול עמו דאי ס"ד דמיירי בגדול עמו א"כ בלא הקטן לא הוי מיגו שהיה מכחיש העד אחד דהוי כנסכ' דר"א דלא אמרי' מיגו בכה"ג ואף שיש לדחות דבנסכ' אם היה מכחיש העד היה צריך לישבע מדאורייתא אבל הכא בכתובה הוי ליה שיעבוד קרקעות ז"א דהא הרמב"ם כתב גם בכתובה שבועה דאורייתא ויבואר בסמוך ותו דא"כ נצטרך לומר דמתני' דלא כר' מאיר דס"ל דכתובה נגבית ממטלטלין ובזה מתורץ נמי שהקשינו לעיל דמנ"ל דנאמן הקטן במקום דליכא קול משום דלפמ"ש דמיירי הכא דוקא במקום מיגו דאלמנה א"כ היכא דאיכא קול בל"ז לא אמרי' מיגו במקום קול כמ"ש לעיל מיהו מסתימת דברי הפוסקי' משמע דאפי' אם הבעל מכחיש את הקטן נאמן הקטן וצ"ע:

כד (שם יש מי שאומר שבועה דאורייתא וכו') כן כתב הרמב"ם ז"ל ויש לה להשביעה שבועת התורה שהרי הודה במקצת והקשה עליו הראב"ד דהא הוי שיעבוד קרקעות ותירץ הה"מ דהרמב"ם מיירי לאחר תקנת הגאונים והקשה הלח"מ דמה בכך דהא אמרו בכל שטר דה"ל שיעבו' קרקעו' אע"ג דגובה נמי מטלטלין וי"ל דאין זה קושיא דאיכא לאוקמי באין לו קרקע דהא בל"ז כתבו התוס' דלמ"ד שיעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה דאורייתא אלא באין לו קרקע או שמחל לו השיעבוד והביאו הסמ"ע בסו' פ"ח ס"ק נ"ג ואף שהסמ"ע כתב שם דבשטר אפי' אי לו קרקע ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות כבר השיג עליו הש"ך ולפ"ז נראה דאצ"ל בדוחק דהרמב"ם מיירי דוקא לאחר תקנת הגאונים אלא אע"ג דאין אשה גובה כתובתה אלא מן הקרקע מ"מ ע"כ צ"ל דאפ"ה גופו של הבעל משועבד לה כמ"ש התוס' והרא"ש ר"פ אע"פ דמהאי טעמא משועבדים הנכסים שקנה אח"כ דמשעבד את הגוף מיד לזה החוב אפי' אין לו עתה נכסים ומהאי טעמא נר' דגם קודם תקנת הגאונים אע"ג שאינו גובה ממטלטלי' מ"מ החיוב והשיעבוד הוא על גופו וכמ"ש התוס' בב"ב דבכל חוב יש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים גבי מוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו וכו' א"כ אע"ג דבכתובה ליכא שיעבוד נכסי' באין לו קרקע מ"מ איכא שיעבוד הגוף עד שישלם ואם תפסה ממנו מטלטלים אינו יכול להוציאם מת"י כמ"ש ברס"י ק' וגדולה מזה כתב שם דאפי' מטלטלים שביד אחרים יכולה לגבות מדר"נ ע"ש ומזה הטעם נראה דאפי' אם אין לו נכסים כלל חייב לישבע אם הודה במקצת משום שיעבוד החוב שחל על גופו ובזה א"ש טעם הגאונים שהביא הטור ח"מ סי' צ"ו דאשת איש מחויבת לישבע אע"ג שאינה יכולה לשלם עד שתתאלמן ואף החולקין שם היינו דוקא באשת איש אבל באין לו נכסים לא אמרי' לדחות השבועה עד שיהיה לו נכסים וכן משמע בש"ך סי' פ"ח ס"ק ח"ט דאף שאין לו עמה כלום מ"מ מיקרי הודאה במקצת מה שמחייב את גופו ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דהרמב"ם דמחייב שבועה דאורייתא דהיינו באין לו קרקע אלא שהבעל שאמר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה היינו שרוצים לשלם לה כדי לפטור משיעבוד גופה א"כ שפיר הוי חייב שבועה דאורייתא אפי' מדינא דש"ס ובזה מתורץ קושיית הה"מ דהא כתב הרמב"ם גבי חוב שבשטר דכיון דא"י לכפור לא היה מודה במקצת דהכא שאני כיון שאין לו קרקע ומטלטלים לא משתעבדי אפי' א"י לכפור חייב כיון דהטעם דפטור באינו יכול לכפור הוא משום הילך וכמ"ש הש"ך בס"ק הנ"ל דכל שאין לו נכסים ללוה לא הוי הילך וחייב שבועה דאורייתא אפי' א"י לכפור מיהו לפ"ז לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי משעבדי לכתובה גרע דאם יש לו מטלטלים ה"ל כהילך כיון דא"י לכפור אך נראה דיכולה לומר דלא ניחא לה בתקנתא זו כיון שהתקנה היה לטובתה ולא זו בלבד אלא בכל שטר אם בתחלת ביאתו לב"ד מוחל לו כל שיעבוד קרקעות ומטלטלין חייב שבועת התורה משום שיעבוד גופא וכמ"ש התוס' בחוב בע"פ אינו חייב שבועה דאורייתא אלא במחל לו השיעבוד קרקעות ה"ה בחוב בשטר בריך שימחול שיעבוד קרקעות ומטלטלי' ואז אף שא"י לכפור תו לא הוי כהילך משום שאינו אלא שיעבוד גופו והיינו שכתב הרמב"ם ויש לה להשביעו ולא כתב סתם ישבע שבועת התורה אלא דר"ל שהברירה בידה שתמחול השיעבוד ותוכל להשביע שבועת התורה כן נ"ל וצ"ע עדיין לדינא:

כה (סעיף ט"ז הראשונה נשבעת לשני' וכו') פירש"י אם שני' טוענת הואיל ואתה בא ליטול תחלה השב' לי וכו' דילמא לא משתייר לנכסים נראה כוונתו דכיון דשני' ושלישית נשבעין ונוטלין א"כ למה בריכה לישבע הראשונה לשני' כיון שיש לשני' כדי ספוקה וצ"ל ששני' אינה רוצה לגבות מיד ותתיירא שמא כשתרצה לגבות ישתדפו הנכסים או שמא ימצא שדה שאינו שלו כמ"ש בחידושינו ונראה דלכך פירש"י שאומרת השבע לי ובאמת הבא לגבות מלקוחות א"ב לטעון השבע לי והב"ש כתב דרש"י ס"ל לחלק בין לקוחות לשני בע"ח ובאמת לא מצינו חילוק בזה אלא נראה דכיון דהכא מיירי שוש לשני' מקום לגבות אלא דאיכא חשש שמא ישתדף וזה אין הב"ד טוענים עד שתטעון בעצמה אבל כשאין לשני' מקום לגבות מודה רש"י דטוענים ומה שנדחק רש"י לפרש מתני' באומרת השבע לי מבואר בחידושי' מיהו נראה דא"צ לזה ומחוורתא כמ"ש בחידושי' דף צ"ג ע"ב דס"ל לרש"י דהא מילתא תליא בפלוגתת ת"ק ובן ננס דלת"ק דס"ל דגובים מיתומי' גדולים בלא שבועה ה"נ נגד בע"ח שני א"ב שבועה אלא א"כ טען השבע לי דאז הב"ח יש לו כח כמו המלוה עצמו אם טוען השב' לי צריך לישבע דכיון שהוא חייב לו יש לו כח לטעון כמותו אבל למאי דקי"ל דטענינן ליתומים גדולים לא גרע ב"ח שני מיתומים גדולים:

כו (סעיף י"ז במקום שכותבין שעות וכו') עיין בחידושי' בדף צ"ב ע"ב דמשמע מלשון הש"ס שם דקאמר אטו בירושלי' יתבינן דכתבינן שעות דאפי' נכתב בשטר שעות אפ"ה אם אין מנהג אותו מקום כן אינו מתחיל זמן השיעבוד עד סוף היום וכן משמע קצת מלשון הש"ע כאן ובח"מ בסי'