הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסו

יב (שם בהג"ה אבל אם לא חזרו וכו') עיין ב"ש בשם הש"ך דכשידע הלוקח שהב"ד א הגבו אותה יכולה לחזור. ולכאורה נראה לפי מאי דקי"ל בח"מ סי' ר"ט דאף דאין אדם יכול למכור דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו מ"מ כשבא לרשותו ותפס זה מהני אם כן ה"נ אם לא חזרו בה עד אחר שנשבעה וזה תופס ועומד ולא מיחה מיד מחל לו ועיין בט"ז סי' ר"ט דאפי' הי' בידו שטר מוקדם מועיל ותו די"ל כיון דקי"ל דכל שהוא בידו יכול למוכרו וה"נ כיון שבידה לישבע למה לא יועיל המכירה אם לא חזר בה קודם שבועה וכן בשומת ג' הדיוטות מיהו בהא י"ל דאינו בידו דמי יימר דמזדקק ליה ב"ד כדקאמרי' בקידושין דף ס"ג לענין טבילת גר וצ"ע:

יג (סעיף ו' אלמנה שמחלה וכו') כבר כ' בסמוך בשם הט"ז שתמה על זה דהא משועבד מדר"נ ובאמת נראה פשוט דנהי דאמר' תור' דכי היכי דמשתעב' למלוה ה"נ משתעבד למלוה של המלוה שלו א"כ אם הוא מוחל שיעבוד דר"נ ודאי דהוי מחילה לגבי' דלא עדיף משאר מחילה ממלוה ללוה וזה א"צ לפנים אבל אינו יכול למחול זכות הלוה שלו שהוא מלוה של הלוה השני ואף שכתבנו לעיל דאין המלוה יכול למחול כשהוא חייב לאחרים היינו משום דבאמת שני שיעבודים יש להלוה כדאי' בפסחים כי היכא דמשתעבדנ' לך וכו' וכי היכי דהמלוה שני א"י למחול שיעבוד המלוה ראשון מדר"נ ואינו מועיל אלא לגבי עצמו כמ"ש התו' בכתובות דף י"ט ה"נ המלוה ראשון א"י למחול אלא שיעבוד דר"נ אבל לא שיעבוד המלוה שני ויותר נראה דאפילו מחלה לו שיעבודא דר"נ אכתי יכולי' הב"ד לגבות בכח היתומים ולחזור ולהגבותה דאינה יכולה למחול את השיעבוד של היתומים והן הן דברי הרא"ש ועיין בח"מ וב"ש דאם החזירה שט"ח הוי כתפסה מטלטלים ומכרה ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' ק"א אי מהני גביי' בשטרות דלדעת הר"ן שם לא שייך גבי' בשטרות ואין לדמות למכירת מטלטלים אך כבר הכריעו שם דשייך בהו גביה אבל בחוב בע"פ לא שייך שגבתה דלא שייך בה תפיסה כיון דאין דבר בידה שתזכה בו מיהו עדיין צ"ע דכיון דהלוה מוחזק בנכסי עצמו למה לא יוכל לזכות בשבילה דה"ל תופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרי' דמהני כדאי' בח"מ סי' ק"ו ה"נ יכול לזכות לה כדי שיועיל מחילתה לגמרי כאילו תפסה בעצמה מעות דלא שייך לומר מאן שם לך כיון שהיא מקבלת כל דמי החוב בפירעון כתובתה ואי משום דלא נשבעה הא כבר כתבנו דלענין מטלטלים כשתפסה מהני ואפשר דס"ל להרא"ש דאפ"ה שייך שומא בשטרות מ"מ לדעת הש"ע דפסק לעיל דמתנתה קיים במטלטלים אפילו בלא שומא צ"ע:

יד (סעיף ח' וכן אם עד א' וכו') לעיל סעיף ז' גבי פוגמת כתב ואמר התקבלתי כתובתיך וכאן נקט סתם ובמתני' דכתובות דף פ"ז תני גבי ע"א ג"כ ואמר לה התקבלת כתובתך ובאמת לפי דעת הרי"ף ובח"מ סי' ע"ה דבע"ח יכול להשביע אפי' בטענת ספק שבועת התורה משמע דכ"ש באינו יודע אם פרעתי אף דצריך לשלם מ"מ כשיש לו עד א' שפרע אינו נוטל המלוה אלא בשבועה וכן כתב הש"ך בח"מ סי' פ"ד ויותר מזה משמע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ע"ב במחודשי' סכ"ד דאפילו הגדולי' החולקים על הרי"ף בשבוע' התורה מודים בזה דצריכה שבועת המשנה:

טו (סעי' י"א כל אלו השבועות וכו') כ' הב"ש נראה אחר שנמנעו מלהשביע אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועות מיהו אם היתה חייבת שבועה דאורייתא צריכה לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנת חז"ל עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל נהי דחששא זו דמוריא התירא אין להוציא ממנה ממון להיות דינה כחשודה ושכנגדה נשבע ונוטל מ"מ י"ל דמחששא זו משביעין אותה חוץ לב"ד וקצת משמע מהא דנדחקו המפרשים לפרש דמאי נ"ח בהא דסבר רמב"ח דהוי שבועה דאוריית' ולא כתבו נ"מ זו באלמנה לאחר שנמנעו להשביע את האלמנה משמע א לחלק בזה:

טז (שם ואפוכי לא מפכינן ליה) עיין בח"מ סי' פ"ז דס"ל להרמב"ם דיכולה לומר לא ניחא לי בתקנת חז"ל וישבע לו היסת והש"ך כתב שם דמלתא דפשיטא הוא ותמה על החולקין בזה ולענ"ד יש לומר כיון דטעם שבועת היסת הוא מטעם חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו כדאיתא בשבועות א"כ י"ל דהכא כיון דאיכא שטרא גרע טפי כיון דמסייע לה לא שייך חזקה זו כדאשכחן בעלמא בכמה דוכתי' בכה"ג ויש להסתפק לפי מאי דאי' בח"מ סי' צ"ד סעי' ג' דאם נתחייב שבועה וגלגל עליו דברי' אחרי' ואמר הריני משלם טענה הראשונה אין שומעין לו א"כ ה"נ דבר פשוט שאם מגלגל עליה בטענת ודאי ואומרת אבטל שטרו צריכה לישבע על הגלגול וא"י להפך אפי' הגלגולי' (אבל היסת יכולה להשביע אותו אף על הגלגולי' אפילו לדעת הפוסקי' שהביאם הש"ך שם סעיף ח' דא"י להפך אפילו על היסת מ"מ כיון דהיא אומרת אבטל שטרי ותשבע לי היסת על עיקר כתובה ה"נ יכול לגלגל עליה שאר טענות) אבל זה יש להסתפק אם גלגל עליה טענת ספק כמ"ש לעיל ס"ב גבי שבועת אלמנה שמגלגל עליה שלא תפסה משלו כלום אי נימא דדמי לדין הנ"ל באומר הריני משלם העיקר דפטור מגלגול טענת ספק כדאיתא בש"ע שם ס"ג וה"ה כשמבטל' שטר שלה או נימא כיון דאומרת ישבע לי היסת דמי למאי דמבואר שם סעיף ו' דאם נתחייב היסת וגלגל עליו והפך השבועה דמשמע שם דאפי' בטענת ספק אינו נפטר אם הפך השבועה כיון דאינו משל' עד שישבע שכנגדו וכן משמע בט"ז שם א"כ ה"נ י"ל כיון דלא פטרה אותו לגמרי אלא שישבע היסת מחויבת לישבע שלא תפסה משלו כלום וצ"ע אם יכול לעכב שלא ישבע היסת עד שתשבע על הגלגול:

יז (סעיף י"ב כשהיא רוצה לישבע וכו') כבר הקשו האחרונים על הטור שכתב ג"כ ואם היא חשודה שכנגדה ישבע ויפטר ובח"מ סי' צ"ב הביא פלוגתא בזה ומשמע מסקנתו שם דבפוגם נוטל בלא שבועה ותו תמוה מ"ש כאן ואם שניהם חשודים אין כאן שבועה ולא תשלומין והוא נגד דברי התוס' והרא"ש שכתבנו דנ"מ בהא דקאמר אי פקח הוא מייתי לידי שבועה דאוריית' לענין חזרה שבועה למחויב לה דהיינו בשניהם חשודים ומשמע מדברי הרא"ש דאפילו הרי"ף מודה בזה וכן הדין נותן דכיון שאין שכנגדה יכול לישבע לא אמרי' מחויב שבועה וא"י לישבע בדרבנן ותו קשה טובא על מ"ש הטור אח"כ דבעד א' מעיד שהוא פרוע יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא דלמאי נ"מ כיון דאיהו גופי' כ' בעצמו לעיל דלא נ"מ בשבועה דאורייתא אלא אם קדם ותפס וזה לא שייך בע"א דהא בעי' שתפסה מעות דוקא כמ"ש הח"מ בשם הר"ן א"כ בל"ז יכול להשביעה שבועה דאורייתא ע"פ העד שמעיד שכבר פרע לה כיון דמיירי ע"כ בתפיסה בעדי' כמ"ש הש"ך שם ותו דלמה תקבל ממנו עוד הפעם פרעון כדי שתצטרך לישבע כיון שכבר תפסה והי' אפשר ליישב דברי הטור בדוחק דח"ש אם היא חשודה קאי אדלעיל שכתב דנ"מ בזה שאלו השבועו' אינם מדאוריית' אם קדמה ותפסה וכו' אבל מדאורייתא מפקיני' מינה בכהאי גוונא ואח"כ כתב אבל הפוכי וכו' ר"ל אבל לענין היפך אין נ"מ ואח"כ כתב ואם הוא חשודה ר"ל דאיכא עוד נ"מ דאם הי' מדאורייתא הי' הדין שישבע שכנגדה ויפטר וכן מה שכתב בשניהם חשודי' הוא בשד"א משא"כ בשד"ר וע"ז שייך שפיר מ"ש אח"כ ובעד א' מעיד שהוא פרוע יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא דהיינו הנ"מ עצמה שכתב הרא"ש לענין חשוד אבל דברי הש"ע אי אפשר ליישב כן מיהו בקושיא האחרונה נראה ליישב דבאמת גם דברי הרא"ש דחוקים מ"ש ועוד נ"מ לענין אם קדם ותפסה דבריך לדחוק דנ"מ בעלמא ומאי ענינו לכאן גבי שבועת עד א' ונראה דאף שהעיד העד קודם הפרעון בב"ד ואח"כ חזר ופרע לה אפ"ה א"י להשביעה שבועה דאורייתא ע"פ העד כבר אלא צריך העד להעיד בב"ד פעם א' ואין משביעים אותה שד"א בשביל עדות הראשון כיון דבשעת עדותו אינו מחייב אותה שבועה מדאורייתא אין עדותו שבאותו שעה מועיל אח"כ א"כ שפיר נ"מ דשמא לא תירצה לישבע ולא תגבה כתובתה וכשילך העד תתפוס ולא תרבה לישב' ויצטרך לשמור העד לעולם להכי אם פקח הוא משלם מיד ומשביעה שבועה דאורייתא ע"פ העד שמעיד בב"ד אחר התשלומין ובזה א"ש טפי גם גבי חשוד דלא מיישבא היטב לשון אי פקח הוא לפי מאי שפירשו התוס' והרא"ש דמיירי בשניהם חשודים שיצטרך לשלם אפוכי מטרתא ואטרוחי בכדי למה לי הא אח"כ תצטרך להחזיר המעות מפני שמתחייב שבועה דאורייתא ע"פ העד ובשנים חשודים חזרה שבועה למחויב לה וצ"ל דהפקחות הוא שישלם במעות שהב"ד אין גובים אלא מקרקע כדין כתובה וא"כ ליכא שד"א אח"כ וזה דוחק אך לפמ"ש א"ש דכל זמן שלא העיד העד פעם אחד אחר הפרעון אין כאן מקום שד"א ושמא אחרי כן ילך העד למדה"י או ימות או אם יחזור מעדותו ולא ירצה להעיד וממילא הוא צריך לשלם והיינו דקאמר אי פיקח הוא וכו' ר"ל דהפקחות הוא דאף אם היא אינה קובעת התשלומין מיד יחזור הוא עליה לשלם מיד דאל"ה יצטרך לשמור העד שאם ילך למדה"י או ימות אף שכבר העיד בב"ד על הפרעון מ"מ יצטרך לשלם והיא לא תצטרך להחזיר לו:

יח (סעיף י"ג והא שידוע לעד הראשון וכו') הנה רש"י ז"ל פי' בכתובות דף פ"ח דכשאינו מודיע לעד יכולה לומר שתי כתובות משום דהעד מסייע לה אבל כשמודיע לעד תו לא מצי למימר שתי כתובות דמלתא דלא שכיחא הוא ולכאורה היה נראה לפרש דעת רש"י דבאמת כשטוענת שתי כתובות נאמנת דלא מצינו בשום מקום שאינו נאמן במלתא דלא שכיחא כשטען ברי. וע"כ לא פליגי הפוסקים בח"מ סי' ק"ח בטענת נאנסו וכיוצא בו אלא אם טענינן ליתומים מילתא דלא שכיחא אבל כשטוען ברי נאמן אפילו במלתא דלא שכיחא כלל דהא שואל נאמן לטעון מתה מחמת מלאכה אע"ג דלא שכיחא כלל כדאי' בר"פ המפקיד ותו דהא אמרי' בב"מ דף ט"ו דפריעה בת יומא לא שכיחא לענין המובא שטר וכתב בו זמנו בו ביום ואפ"ה בטוען ברי פרעתי בו ביום נאמן במלוה בע"פ כדאי' בח"מ סי' ע"ח ותו דהא אמרי' בב"מ שם דף כ' במוצא שובר דס"ל לרבא דחיישי' לשתי כתובות א"כ כ"ש דיכולה לטעון שתי כתובות בק"ו מפריעה בת יומא דלא חיישי' במוצא כנ"ל וצ"ל בדוחק דס"ל לרב אשי כאביי בב"מ שם דלא חיישי' לשתי כתובות ויותר היה נראה דעת רש"י די"ל דלהא לא חיישינן שתטעון באמת שתי כתובות אלא דס"ל לרש"י דאפי' אם תכחיש העד לא תתחייב שבועה דאורייתא דתהי' נאמנת במיגו דשתי כתובות אלא דלא אמרי' מיגו דלא שכיחא כמ"ש התוספת בכתובות דף י"ח ע"ב לא שנו וכו' וכמ"ש הפוסקים בח"מ בדיני מיגו וא"כ אי לא מודע לעד כיון דהעד מסייע שפיר הוי מיגו אע"ג דלא שכיחא ולכך צריך להודיע לו דתו לא יהיה לה מיגו ולהא לא חיישינן דשמא תטעון שתי כתובות חדא דלא שכיחא שתי כתובות ומסתמא לא תטעון כן ותו דמאי יגרע דהא גם עתה אם תטעון שתי כתובות תהיה נאמנת להוציא בלא שבועה כדאי' בש"ך בח"מ סי' נ"ח סעיף ב' בטענת סטראי ושלם לו בפני עד אחד דלא איתרע שטרא ונוטל אף בלא שבועה ע"ש כן היה נלענ"ד לכאורה אבל באמת צ"ע בזה דאע"ג דאית לה מיגו אין לפטרה משבועה דע"א דהא קי"ל כל מקום שמחייבי' שנים ממון אחד מחייב שבועה וכיון דקי"ל דלא אמרי' מיגו במקום שנים ה"נ דלא אמרי' מיגו במקום ע"א וכן משמע בכמה דוכתי והנה לולי פירש"י ז"ל היה נראה לפרש דמיירי שכבר טענה בב"ד והכחישה העד וקי"ל בח"מ סי' ע"ה סעיף י"ג דבכה"ג שטען בתחלה להד"מ ואח"כ הוציא עליו ע"א וטען לויתי ופרעתי ה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע משלם דכיון דאינו נאמן לחזור מפטור לפטור אלא במיגו דאי בעי היה קאי בטענה ראשונה וכיון דאיכא ע"א על טענה ראשונה ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א"כ ה"נ אם תחזור ותטעון שתי כתובות ה"ל מ"ש ואיל"מ כיון שכבר הכחישה העד מיהו לפ"ז צ"ל דאם לא מודע לעד ויהיה לה העד מסייע לא אמרי' שזה ח"ש ואיל"מ וכי היכי דקי"ל דעד מסייע פוטר משבוע ה"נ דפוטר מ"ש ואיל"מ ואין כן דעת הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס"א ע"ש

ומזה נ"ל דנסתר נמי מ"ש הב"ש לפרש דברי רש"י בס"ק כ"ז דכיון דשתי כתובות לא שכיחי אינה נאמנת נגד ע"א אלא דוקא כשמכחשת אותו כמו בנסכא דר"א אלא כשאינו מודיע לעד נאמנת משום דהעד מסייע לה עכ"ל (אף דמדבריו שכתב כיון שהוא דבר שאינו שכי' גם י"ל נגד ע"א וכו' משמע דשני תירוצים הם באמת תי' אחד הוא דאי משום דלא שכיחא הוא הא אית ליה מיגו דהיתה מכחשת העד וגם אם היה טענה מעליא ולא היה צריך למיגו שהכחישו אותו לא שייך לדמות לנסכא דר"א דהתם אינו נאמן לומר דידי חטפי אלא במיגו כמ"ש התוס' בב"ב (דל"ד) אלא דתרווייהו תירוץ אחד הוא כיון דלא שכיחא ואינה נאמנת אלא במיגו דהכחישה אותן דמי ממש לנסכא דר"א) ולפמ"ש ז"א דאי נימא דה"ל מ"ש וא"י ל"מ כמו בנסכא דר"א אין עד המסייע פוטר ועיין בחדושים שכ' דיש לחלק דאותו עד עצמו שבשבילו הוא מחוייב שבועה וא"י לישבע הוא עצמו כשמסייע לו יכול לפוטרו ע"ש והנה ראיתי להש"ך סי' נ"ח ס"ק כ"ג שפי' דברי התוס' בכתובו' בעובדא דאבימי דמ"ש דאינו נאמן לומר סטראי במיגו דלהד"מ אע"ג דהוי שבועה מדרבנן דלא אמרינן מ"ש וא"י לישבע משלם דהיינו לאחר הפירעון כדאי' בפ' הכותב אי פיקח הוא וכו' ודבריו תמוהים דאפילו נימא כוונת רש"י הכא דאי טענה שתי כתובות הוי מ"ש וא"י ל"מ היינו דוקא משום דטענת שתי כתובו' לא שכיחא אבל בטענת סטראי מילתא דפשיטא הוא שאם יטעון לאחר הפירעון פרעתיך ב' פעמים יכול לומר סטראי בלא מיגו ואפי' לפמ"ש לעיל בסעיף ח' דטענת יש לי