הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסה

ויש לפרש דס"ל להרמב"ם דהא דאמר ר' ינאי בר"פ אע"פ תוס' כתובה ככתובה לענין שבועה אף דהוי תוך זמנו ונהי דלענין עיקר כתובה כיון שהוא תנאי ב"ד חייש לצררי אפילו תוך זמנו אבל בתוספת למה בריכה שבועה וס"ל דאפילו מצד גלגול לא שייך כיון דחזקה א"א פורע בתוך זמנו לכך כתב דצריכה שבועה על התוספ' שלא מחלה לו דזה שייך אפילו בתוך זמנו ואפילו לפמ"ש דטענת מחילה אינו אלא מחמת מיגו דפרעון מ"מ כיון שבל"ז צריכה שבועה על העיקר שלא התפיסה צררי מגלגל עלי' נמי שלא מחלה ו התוספת דבתוספת לא שייך אסור לדור בלא כתובה וכן לא עשו חיזוק ובזה מיושב קושיית הפרישה דלעיל סי' צ"ג סי"ט דגבי מזונות לא הזכיר הרמב"ם שבועה במחילה ולפמ"ש דשבועה דמחילה אינו אלא על התוספת אם כן אין נ"מ לענין מזונות דאפילו מחלה התוספת יש לה מזונות ועמ"ש לעיל סי' צ"ג בזה:

ט (שם בהג"ה ואם נשבע' סתם שלא נהנתי וכו') והוא מדברי הר"ן פרק השולח מהאי דאמרה חי ד' צבאות אם נהנתי משמע דפטור' בזה מכל השבועות ולכאור' קשה מזה על הרמב"ם שכתב דצריכה ג"כ לישבע שלא מחלה לו ומחילה ודאי אינו בכלל שלא נהנתי ולפמ"ש לעיל דשבועה דמחילה אינו אלא מחמת גלגול וכבר כתבתי לעיל דבשבועה הבא ע"י גלגול לא אמרי' בי' א"א מורי' שבועה לבניו וכיון דהא דלא מגבי רב הוא משום שהיא חשודה על השבועה והא דחשוד על השבועה אינו גובה מיתומים הוא מטעם דה"ל כמו מת לוה בחיי מלוה א"כ בגילגול ג"כ אינה מפסדת (וכ"ש לפמ"ש לעיל דשבועה זו אינו אלא על התוספת דלק"מ) מיהו לפי זה אין ראי' למ"ש הר"ן והביאוהו הב"ש וח"מ דנשמ' מכאן דגזלה עולה לפירעון והוי כנהנ' מכתוב' דהא הך שבועה שלא התפיסה הבעל צררי על כתובתה בודאי היא נהנית מכתובתה וע"כ הוכחתו משבועה שלא תפסה בעצמה כיון דשבועה שלא תפסה בעצמה נמי אינו אלא מצד גלגול כמ"ש הח"ח אם כן אין מקום להפסיד' בשביל שהיא חשודה על השבוע' (כ"ש לפמ"ש דהיכא דאיכא שטר כתובה לא שייך בזה א"א מוריש שבועה י"ל גם בחשוד כן מיהו י"ל דחשוד גרע טפי דא"י לישבע אפי' בשמא משא"כ בנפל הבית כמ"ש בסמוך דיכולים לישבע בשמא כמו אם היתה קיימת ורוצה לישבע בשמא) וצ"ל דס"ל להר"ן דעיקר שבועה הוא שלא תפסה בעצמה ול"ל הך סברא דהר"ש במת פתאום א"כ מ"ש מכאן נשמע דאם גזל א"י לישבע שלא נפרע לא נשמע לדעת רוב הפוסקים דס"ל דשבוע' שלא תפסה צררי אינו אלא מצד גלגול מיהו בל"ז נראה דדין זה אמת דהא קי"ל דאם חייב לחבירו ויודע שחבירו יש לו בידו כנגדו יכול לישבע בסתם שאינו חייב לו ותופס זה כנגד זה והוא מבואר בש"ס בב"מ דף ו' גבי חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ע"ש א"כ כיון שחבירו יכול לתפוס זה בעד זה כמו כן א"י לישב' על השטר שלא נפר' כיון שגזלו ויכול לתפו' זה בעד זה הוי לי' כפירעון:

י (סעיף ה' אלמנה שמכרה וכו') הנה הרי"ף כתב כן בתשובה דאפילו נשבעה לבסוף מכירתה ומתנת' שמכרה ונתנה קודם השבועה קיים והביא ראיי' ממתני' דקתני אלמנה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואמרי' עלי' בגמר' בשלמא מן הנשואין משום מזוני ומיירי שלא נשבעה דאי נשבעה לה מזונות והר"ן דחה אותה ראי' דאיכא למימר שמוכרת רק למזונות דא"צ שבועה ותו דאפי' אם מוכר' לכתובה ח"מ י"ל דמש"ה התקינו שמוכרת שלא בב"ד כדי שתשבע ותמכור דאי לא היתה יכולה למכור לא היתה נשבעת ולכאורה קשה דיותר ה"ל להרי"ף ז"ל להוכי' מהא דפליגי ר' יהודא ור' יוסי בכתובות דף צ"ו ע"ב בבריית' מוכר' וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר"י ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכו' ולסברת הרי"ף דמיירי ע"כ שלא נשבעה מדיש לה מזונות ואפ"ה וכולה למכור לכתובה ונ"ל דמהתם אין ראי' דאיכא למימר שתבעה מקבת כתובה והיתה בריכה לישבע שלא תפסה צררי וממילא נשבעת על כל הכתובה שלא תפסה כלום משל בעלה ושפיר יש לה מזונות כשיטת הרי"ף לעיל סי' צ"ג דס"ל דתביעת כתובה דינו כדין גביית כתובה דלא אמרינן מקבת כסף ככל כסף וא"כ יש לה מזונות ויכולה למכור למזונות ולכתובה אבל גבי מתניתין דאלמנה הנ"ל דקתני בה ר"ש אומר מן הנשואין מוכרת והיינו ע"כ משום מזוני ליכא לאוקמי כשתבעה מקבת כתובתה דהא ר"ש ס"ל מקצת כסף ככל כסף ולפ"ז לשיטת רש"י ר"פ אע"פ וסייעתו ונתבאר לעול סו' צ"ג דס"ל דאפילו בתביעה במקצת אבדה כתובתה א"כ שפיר מוכח מברייתא הנ"ל דיכולה למכור קודם שבועה ומה שדחה עוד הר"ן ז"ל דמיירי שנשבעה בלא תביעה משום חששא דא"א מוריש שבועה לבניו נראה דס"ל להרי"ף ז"ל דדוחק לפרש כן דהא ר"א פליג שם על רב ושמואל ואין שייך לומר דרב ושמואל פליגי בהא והנה הב"ח כתב בשם הרא"ש בפסקיו דס"ל כהרי"ף אבל הב"ש כתב בכאן ובסי' ק"ג ס"ק ט' דהרא"ש ס"ל דקודם המכירה משביעין אותה ומ"ש בסוף דבריו דמשביעין אותה שלא זלזלה כתב כן לדברי הרי"ף אבל באמת אין הכרח בדברי הרא"ש לעיל שם דהשבועה צריכה להיות דוקא קודם המכירה אבל בדברי התוס' בכתובות דף צ"ח מפורש יותר וז"ל אלא נראה לרבי דבמוכרת לכתובה מבעיא ליה דמחלה קודם גביית כתובה משביעי' אותה שלא עכבה משל בעל' כלום ולאחר שמכרה וכו' חוזרים ומשביעי' אותה שלא גבתה יותר ועיין בחידושינו בדף צ"ח ע"א בכוונת דבריהם ז"ל בביאור מיהו לפמ"ש שם גם בדברי הרא"ש צריכי' לומר כן דהא גם איהו כתב דדוקא במוכרת לכתובה מבעיא ליה ולא במוכרת למזונות ואי נימא דס"ל כהרי"ף דבשעת גביית כתובה נשבעת נמי שלא זלזלה א"כ ה"ל לפרש גם במוכרת למזונות שצריכה לישבע בשעת גביית כתובה שלא זלזלה אע"כ דס"ל ג"כ כשיטת התוס' ומ"ש בסוף דבריו אינו אלא לשיטת הרי"ף כמ"ש הב"ש ועמ"ש שם דלכאורה נ"ל בהכרח מן הסוגיא כשיטת התוס' והרא"ש וישוב שיטת הרי"ד ז"ל מילתא בטעמא מיהו בל"ז אין כ"כ קושיא על הרי"ף דמאי קא מבעיא ליה פשיטא שיכול לגלגל די"ל אפילו במקום שא"צ לישבע על עיקר כתובתה כגון שהודה בחליו שלא התפיסה צררי או שבתחלה גבתה מקצת כתוב' בב"ד וממילא נשבעת על הכל כנ"ל ואפ"ה צריכה לישבע אח"כ שלא גבתה יותר ולפ"ז יש לפרש נמי במכרה למזונו' ואח"כ באה לגבות מותר כתובתה צריכה לישב' שלא זלזלה במכירת מזונות ומתורץ בזה קושיית תוס' ד"ה אלא לאו וכו' ע"ש קצת להוכיח כשיטת התו' מהא דמקשה בשבועות דף מ"ח ע"ב על רב ושמואל דאמרינן א"א מוריש שבועה לבניו ממתני' דמזכירים כתובתה וכו' ולא משני דכתובה שאני דנכסי בחזקת אלמנה קיימי גם לענין כתובה כתירוץ אחד של התוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב ד"ה נכסי בחזקת וכו' ועמ"ש לקמן סי' ק"ג בזה. ולפי דבריהם י"ל כיון דטעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הוא משום שמוכרת שלא בב"ד כמ"ש התוס' שם א"כ כיון דקוד' שבועה לא מהני מכירת' ממילא דאין הנכסים בחזקתה להוריש לבני'. והנה הב"י הביא שני תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי בכלל נ' ונלע"ד לפרש דבריו דמ"ש בסי' ח' שם דאפילו במטלטלים שנתנה מתנת' בטילה עיקר טעמו דאזיל לטעמי' דאם מכרה בלא שומת ג' הדיוטות המכירה בטילה ומה שהוסיף עוד משום שלא נשבעה ר"ל דאף לדעת הרמב"ם דבדיעבד מכרה קיים אפי' בלא ב"ד הדיוטות מ"מ כיון דבאמת בשאר חוב שתפס ומכר בלא שומא אפי' במשכון קי"ל בח"מ סי' ע"ג דהמכירה בטילה וכמ"ש הש"ך שם דדוקא בכתובה ס"ל להרמב"ם כן א"כ יש לומר דזהו דוקא לאחר שבועה תיקנו לה ונלע"ד עוד לדקדק בלשון תשוב' הרא"ש ז"ל שכתב שם דאין מתנת' מתנה והביא שם הסוגי' דמוכרת שלא בב"ד וכתב לחלק דוקא מוכרת ולא נותנת מתנה וצריך להבין מאי חילוק יש בין מכר למתנה דהא אמרי' בסוף מגילה דמתנה הוי כמכר דאי לא דהוי הנאה מיני' לא הוי יהבי לי' ונראה משום דאי אינה במכירתה כגובה מן היתומים ומוכרת משלה אלא כשליח היתומים כדאמרי' ארמלת' דזבין אחריות איתמי וצריכה שומת ג' הדיוטות אבל במתנה דמסתמא הי' לאלמנה הנאה חן המקבל א"כ צ"ל דהוי כאילו שמה לעצמה בכתובתה ונתנה משלה וקי"ל דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ולפ"ז י"ל שני תשובות הרא"ש שהביא הב"י דסתרי זה את זה דבתשובה סי' ו' דפסק דמתנתה קיימת משום דמבואר שם באותה תשובה דאלמנה היתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים וע"כ שמינו אותה הב"ד לישא וליתן א"כ אם מכרה אף שלא בשומת ג' אין בו חשש דהא נתמני' ע"ז למכור ולקנות ואינה אלא כשאר שליח ב"ד ואפטרופוס שמוכר וקונה בלא שומא אלא אפי' בנותנת שכתבנו דה"ל כאילו לקחה לעצמה מ"מ לא מבעיא לדעת הפוסקים בח"מ בהל' שלוחין סי' קפ"ה ס"ב דשליח ששלחו למכור יכול לקנות לעצמו אם כן ה"נ היא יכולה לקנות לעצמה ואפילו לדעת הפוסקים דא"י לקנות לעצמו מכל מקום היכא שהיא נושאת ונותנת ולוקחת מטלטלין ומוכרתן יש לומר דכי היכא שיכולה לגבות ממעות היתומים שתחת ידה ה"נ יכולה לגבות ממטלטלין שקנתה וליתן במתנה דלא שייך לומר מאן שם לך כיון שהוא קונה ומוכרת בעצמה דרך סחורה מה לי שמוכרת לאחר שלא בשומא כלל או לעצמה ושפיר פסק שם הרא"ש בנדון זה דמתנתה קיימת במטלטלים שתחת ידה ודעת הש"ע נראה דס"ל דבקרקעות כיון דאיכא ריעותא שלא נשבעה דאינו מועיל להרי"ף זכרונו לברכה ואיכא עוד ריעותא שמכרה שלא בכ"ד הדיוטות ואף דלהרמב"ם מהני בדיעבד מ"מ בצירוף הני טעמים פסק דהמכירה בטילה די"ל דלא מועיל מכירה שלא בב"ד אלא לאחר שבועה וכה"ג כתב הב"ח אלא דמטלטלים ס"ל כיון דשייך בהו תפיסה ואינו מחוסר גוביינא מהני אפי' מכרה שלא בב"ד הדיוטות כיון דמהני התפיסה להיות מכרה קיום אף קודם שנשבעה דהא בשבועה דרבנן אם קדם ותפס ואינו רוצה לישבע כתב הרי"ף וקי"ל הכי לקמן בסי' צ"ו דלא מפקי' מיניה אפילו בשבועת היתומים א"כ אף שכתב שם הר"ן דדוקא שתפסה מעות ולא מטלטלים מ"מ ס"ל נהי דבתפיסה מטלטלים צריכה לישבע אבל עכ"פ זכתה בתפיסתה כשנשבעה אח"כ א"כ ליכא ריעותא אלא מה שמכרה שלא בב"ד בהא פסק כהרמב"ם לעיל סי' צ"ג וכן משמעות הש"ע בסי' צ"ג סעיף כ"ה כן נראה ליישב שיטת המחבר נמצא יצא לנו דאף דמה שפסק הש"ע במטלטלים אפילו בלא שומת ג' המכירה קיימת לשיטתו הוא כדעת הרמב"ם מ"מ מ"ש אם נתנה במתנה צ"ע דמשמע מתשוב' הרא"ש דהוי כשמה לעצמה דבעינן עכ"פ ג' הדיוטות אפילו לדעת הרמב"ם ועוד יצא לנו מדברי הרא"ש דבנושאת ונותנת שמנו אותה הב"ד על כך אפי' מתנתה קיים וא"צ שומא וצ"ע:

יא (שם בהג"ה וכן נ"ל לדון וכו') כתב הב"ש בס"ק י"ט וכ"ז איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך וכוונתם על מ"ש בס"ק כ"א בשם הט"ז דאם אין להיורשים שום נכסים רק זה החוב ומשועבד לה מדר' נתן מהני מחילה והקשה בהג"ה הט"ז דדבריו סותרים דכתב שם דאינו מוכרח דאטו עדיף שיעבוד דר' נתן משיעבוד שיש לה על נכסי בעלה ונראה לפרש דבריו ז"ל דבס"ק י"ט איירי במכירת מטלטלים שתפסה אף שלא נשבעה מ"מ כיון דאין נכסים אחרים א"כ אותן המטלטלים שייך לה מדינא לגבות מהם מהני בהו התפיסה שתוכל למכור ומדמה למ"ש הט"ז כאן דאם אין להיורשים מאביהם אלא חוב זה מהני מחילה אבל הכא קשיא ליה על דין הט"ז כיון דדינא דר"נ אינו אלא שעבוד ה"ל כאילו מכרה קרקעות אפילו לא הניח אלא כדי הכתובה דאינו מועיל קודם השבועה זה נרא' כוונת דבריו אך באמת אין ראי' מדברי ט"ז דהתם החוב משועבד לה מדר"נ וס"ל כדעת הפוסקים בח"מ סי' פ"ו דעיקר שעבוד דר"נ היינו היכא דלית ליה ללוה לשלם שפיר מחלק אבל במטלטלים מה חילוק יש אם יש לו יותר כיון דהכל משועבד לה ויכולה למכור שלא ברשות ב"ד אלא שהוא קודם השבועה ונראה לפענ"ד דאפילו לשיטתו אין לדמות אלא אם תפסה מעות דא"ב שומא ודמי להך מדר"נ דג"כ עיקר החיוב הוא במעות אבל מטלטלי' דצריכי' שומא יש לומר דלא שייך בהו גבי' דאמרי' מאן שם לך אם לא שמכרה ע"פ שומת ג' הדיוטות ומה שהקשה הב"ש על הט"ז דלא עדיף שעבוד דר"נ משארי שיעבודא דאורייתא נ"ל דברי הט"ז נכונים דכיון דמשועבד לה מדר"נ עדיף טפי משיעבוד נכסי בעלה אפי' למ"ד שיעבודא דאורייתא תדע דהא לכ"ע אי זבין הלוה נכסיו הוי מכירה כדאי' בפסחים דף ל"א ואין בע"ח בע"פ יכול לטרוף הימנו ובמטלטלים אפי' בע"ח בשטר אינו יכול לטרוף הימנו ואילו בשעבוד דר"נ לא מהני מחילה אם מחל המלו' ללוה שלו כשהוא חיוב לאחרים ואין לו כדאי' בח"מ סי' ס"ו וסי' פ"ו וכמו שהכריח התוס' בכתובות דף י"ט והיינו מטעם דלאו לוה דידי' אלא מלוה של מלוה הראשון מן התורה וכן מוכרע ממקומו דהא מקשה בפסחים שם לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה מהא דיתומים שגבו קרקע ומשני משום דמשתעבדא מדר"נ הרי אע"ג דס"ל לרבא בר"פ הניזקין שיעבודא דאוריי' כמ"ש הריטב"א והביאו הש"ך ברס"י ל"ט ואפ"ה אי לאו משום דר' נתן לא הוי שיעבוד המלוה כגבוי אצלו ואפ"ה מדר"נ מהני וה"נ] כן ולכאורה היה נראה דזה תלי' בפלוגתת הרי"ף וראב"ד בכתובות דף פ"א גבי היה נושה באחיו מנה אי שייך מדר"נ בכתובה גבי מטלטלים לאחר תקנת הגאוני' ולדעת הראב"ד הוי תרי חומרי בכתובה אבל באמת הרא"ש הכריע שם כסברת הרי"ף וכן הוא בש"ע סי' קס"ח ועיין בסמוך: