הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסג

אמרה ראו כאמרה דמי:

ח (שם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים וכו') כן הוא דעת הרמב"ם אע"ג דמשנה מפורשת דאין אשה גובה כתובתה משבח יתומים ח"מ ס"ל דוקא בשבחא דממילא אבל בשבח שהיא בעצמה משבחת הוי כמו הקרן שנשאר מאביהן וקצת ראיה לדבר מהא דקי"ל בע"ח גובה מלוקח קרן וחצי שבח אפי' אם לא כתב ללוקח דאקני כמ"ש בח"מ סי' קט"ו ס"א משום דהשבח שהשביח הוא עצמו לא הוי אצלו בכלל דאקני אלא כמו גוף הקרן כל שלא התנה בפירוש שלא יגבה מאקני ויש לדחות ע"ש בסמ"ע ועמ"ש לקמן מ"מ נ"ל מדלא כתב הרשב"ם הך דינא אלא באינה ניזונית משמע דבניזוני' אינה גובה כתובתה מן השבח והטעם נ"ל דכיון דס"ל דכל השבח הוא בכלל מע"י שהוא של היתומי' ממש שוב אינה יכולה לגבות כתובתה מהם וכן נראה לדין פשוט בזמן הזה דגובה ממטלטלים אם הניח בעלה שיעור כתובתה והיא אכלה מן היתומים בתורת מזונות ונתנה להם מע"י שוב אע"י לגבות כתובתה ממע"י שהוא שייך ליתומים עצמן ועמ"ש לקמן ובזה מתורץ קושיית התוס' בכתובות דף צ"ז ד"ה וסמך לה וכו' וא"ת מאי נפקא לה מיני' בין למזונות ובין שמוכרת לכתובה ולפמ"ש נ"מ טובא דאם תקח בתורת מזונות תהי' משועבד מע"י ליתומי' אף שלא יהי' לה ממה לגבו' כתובתה א"י לגבות ממע"י שהוא שייך ליתומים עצמן:

ט (שם ויש מי שאומר שבין אמרה ראו וכו') וכן הוא דעת הרא"ש ומפורש ברא"ש וטור דאפי' הניח בעלה מעות ואמרה ראו אפ"ה השבח של היתומים ואין לה אלא שכר טרחא והרשב"א וש"פ ס"ל דבמטלטלי' כיון שאמרה ראו לא גרעה מגזלן דהשבח לעצמו ובאמת יש לתמוה על שיטת הרא"ש כיון שהיא אמרה ראו ואשביח לעצמי למה לא יועיל תפיסתה אף ע"ג דלא הגביהו ב"ד דהא כתב הרא"ש בכתובות דף פ"ו דתפיסה בקרקעות שלא פ"פ ב"ד לאו כלום הוא והוכיח שם משבח שהשביח הלוקח דלא הוי כתפס אבל במטלטלים מועיל תפיסה אפי' שלא ע"פ ב"ד וכ"ש במעות דמהני תפיסה לדעת הר"ן אף מדינא דש"ס כמבואר לעיל סס"י צ"ג ונלע"ד דס"ל להרא"ש דכיון שלא קבלה עלי' אחריות לומר דבין שתשביח ובין שתפסיד תהי' לעצמה ע"כ דעתה שלא תזכה בגוף המעות אלא שבח לבד ובאמת אין דברים בזה כלום דכיון שלא זכתה בקרן ממילא גם השבח אינה שלה ודמי ליורד שלא ברשות בקרקע כיון דקרקע אינה נגזלת גם שבח ופירי בריך להחזיר להנגזל וה"נ כיון שלא קבלה אחריות הפסד אין דעתה לזכות בקרן אפי' אמרה ראו וא"כ ממילא אין חילוק בין קרקע למטלטלי' והשבח של היורשי' כן נלע"ד נכון עוד נראה דהך מילתא תלי' בפלוגת' שהביא הרמ"א ז"ל בח"מ סי' קע"ג ס"ג בשליח שאמר לפני עדים שחוזר בשליחותו וקנה במעות המשלח דדעת רוב הפוסקים דבכל ענין הוא של המשלח וה"נ הכא אף שאמרה ראו והרשב"א לשיטתי' אזיל דפליג שם כמ"ש הה"מ שם בשמו י)שם בהג"ה כן עיקר דהשבח כולן של יתומים וכו'). הנה נראה פשוט בשבחא דממילא כגון שנתייקרה אשה גובה כתובתה ממנו כיון שאינו חשוב ראוי לגבי בכור ה"נ לא חשוב ראוי לגבי כתובה דהא תרווייהו בחד בבא כיילינהו במתני' בבכורות וכן נ"ל דאם מכרו הנכסים ביותר מכדי שויין מ"מ כיון שהכל בא מחמת המכר אינו בכלל שבח היתומים כדמוכח ממתני' דכתובות דף צ"ח במכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה משמע דהוא משועבד להכתובה אף דלדעת הרשב"ם יש לדחות דהתם הוי כאילו השביחה בעצמה מ"מ הרי הכריע רמ"א בכאן דלא כרשב"ם אמנם יותר נלע"ד דטעמא דהרשב"ם לאו משום דמחלק בין השביחה היא בעצמה אלא דמיירי בכה"ג כגון שהרויחה דרך מו"מ שקנתה בשעת הזול ומכרה בשעת היוקר וזהו שבחא דממילא וכן אפי' אם קנתה בזול ומכרה ביוקר יותר מדרך העולם נהי דהשבח ליתומים כיון דהכל מחמת המקח כדאיתא בכתובות שם כאן שנה רבי הכל למשלח מ"מ כיון דהוא בא מחמת הנכסים שהניח המת ה"ל שבחא דממילא כמו יוקרא לכך נוטלת כתובתה מהם ואף דלא שייך כ"כ דרך מו"מ בקרקע מ"מ יש לומר דהרשב"ם מיירי בכתב לה בפי' בכתובתה שיעבוד מטלטלים או דמיירי לאחר תקנת הגאונים ולפ"ז אני תמה על מהרי"ו בסי' קע"ו שהביאו הרמ"א בסמוך דפשיטא לי' דכיון שיושבת שנים רבות כל המעות שבידה הכל שבח דכיון דכל דרך מו"מ הוא שקונים בשעת הזול או במקום הזול ומוכרין בשעת היוקר כ"ז אינו אלא שבחא דממילא ושפיר גובה כתובתה מהם וכן אם קנחה בזול ומכרה ביוקר יותר מדרך השער שבשוק כנ"ל ואפי' אם משכחת שבחא דמקרי ראוי מ"מ מאי פשיטא לי' דהוי השבח בכה"ג וצ"ע:

יא (ויש חולקים וכו') עיין בב"ש שכתב לחלק דאם היא הוציאה לברכה אחרי' מסתמא דלא שביק התירא מה שהניח ותוציא מן הריוח ובאמת לא ידעתי לחלק דאם אכלה מן הריוח בריכה ג"כ לשלם וכן מ"ש לחלק בין שהניח קרקע לא נהירא כחו שאכתוב לקמן סי' ק"א דאם אכלה מפירי דיתמי צריכה לשלם להם כיון דאין אשה ניזונית משבח ופירא אם לא שנתנו לה היתומים במתנה מרצונם והעיקר נראה לחלק לפמ"ש לעיל דלעולם מגיע לה שכר טירחא כמ"ש הרא"ש א"כ אם שכר טירחא שוה יותר ממזונותי' אין חילוק בין אם ניזונית מן הקרן או מן הריוח דאם יאמרו היתומים שהיתה ניזונית מן הקרן ממילא צריכים לשלם בעד שכר טרחא דאפי' בניזונית צריך ליתן לה שכר טרחא כמ"ש לעיל וכ"ש בכה"ג שאינה ניזונית מן היתומים אלא מן השבח עצמו מה"ת נימא דמחלה שכר טרחא כיון שהיא יכולה להתפרנס משכר טרחא בכה"ג י"ל דמיירי מהרי"ל בסי' מ"ו שלא ניכו לה מזונותי' ובתשובת מהרי"ו מיירי בענין שאין שכר טרחא מספיק למזונותי' וע"כ שלקחה מן הקרן א"כ ברבות השנים כבר כליא קרנא בין שניזונית מן הקרן או מן הריוח כנלע"ד

בסי' צו

א (סעיף א' אלא בשבועה וכו') הא דחיישי' בכתובה טפי להתפסת צררי לענין בני חרי יותר ממזונות אשה דלא בעי שבועה ולענין ממשעבדי הוא אפכא דלמזונות אין טורפין אפי' בשבועה כבר נתקשו בזה התוס' ועיין בחידושי' בכתובות דף ק"ב ע"ב בתוס' ד"ה אימור צררי וכו' מ"ש ליישב זה:

ב (שם בהג"ה אבל תפסה וכו') כתב הח"מ ס"ק ד' דמפשט הלשון משמע שאם היתה האשה מוחזקת קודם מותה וגם היורשים מוחזקין ואף ע"ז יש חולקין וכו' ובמרדכי פרק כל הנשבעין מייתי ראי' ברורה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים אמרי' אדם מוריש שבועה לבניו וכו' עכ"ל ובאמת יש לדחות ראי' זו דהתם הוי כמו תפיסה בהיתר קודם שנולד הספק וכ"ש כשהוא מתחלה תחת ידי היתומים ועמ"ש בחידושי' דף י"ב ע"ב דהא אמרי' בשבועות שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים עיקר מילתא דכתיבא בקרא הוא פקדון דכיון דהי' אביהם נאמן לומר בשבועה נאנסו או החזרתי במיגו דנאנסו הם פטורים אבל אם תפסה האשה בעצמה שלא מדעת בעלה וכ"ש אם תפסה לאחר מיתה כיון שהתפיס' הי' לאחר שנולד הספק ושלא מדעת י"ל דלא מהני ועיין בח"מ סי' ק"ח שם כתב בפשטות דאם תפסו היורשים אין מוציאין מידם מטעם דלא גרע מדיינא דעביד כר"א עבד. ודע שאני מסתפק בחשוד המוציא שטר על היתומים אי מהני תפיסה די"ל דאף ביורשים מהני תפיסה משום דלא גרע מדיינא דעביד כר"א אבל בחשוד צ"ל דגם ר"א מודה כדמוכח ממתני' דגיטין דף ל"ה דכשנמנעו מלהשביעה לא היתה גובה וכ"כ בספ"י שם מלישנא דמתני' שם והטעם כתבתי בחידושי גיטין דר"א לא פליג אלא ביתומים מן היתומים וס"ל דדמי למת מלוה בחיי לוה דרב ושמואל דמודים דאף שאין יכולים לישבע שלא נפרע אביהם אפ"ה גובים משום דכיון דשניהם יתומים לא עשו חכמים תקנה לאלו יותר מאלו אלא במת לוה בחיי מלוה ס"ל לרב ושמואל כיון דכבר נתחייב שבועה עדיפי יתמי הלוה טפי ור"א ל"ל הך סברא כיון דעכ"פ שניהם יתומים. משא"כ בחשוד שאינו יכול לישבע מודה ר"א א"כ יש לומר דלא מהני תפיסה נמי כיון שהחיוב שבועה עליו והוא א"י לישבע מיהו י"ל דכיון דקי"ל בשבועה דרבנן שאם תפס ואינו רוצה לישבע אין מוציאין מידו והיינו משום שטוען ברי א"כ ה"נ א כן בחשוד וצ"ע ועיין לעיל סי' צ"ג סעיף ט"ו דיש להביא ראי' מהא דגיטין דיש לה מזוני אף להרמב"ם דצריכה שבועה מכל מקום בחשודה ניזונית משום דנכסים בחזקתה לענין מזונות ה"ל כתפס ונראה פשוט דבתפיסה זו שתפסו היורשים אין חילוק בין תפסו בעדים או לאו כיון שהם טוענים טענת ברי לא שייך בהו מיגו אלא אם האלמנ' תפס' בזה כתב בתשוב' מהר"ם שהביאו תה"ד דיש חילוק אם תפסה שלא בעדים דהיתה נאמנת אז במיגו מהני תפיסה לכ"ע אבל למאי דקי"ל דתפיס' היורשים לחוד מהני אין חילוק אפי' אם תפסה בעדים ועיין בחידושינו דף ק"י בהא דמשני התם רמי בר חמא הכא ביתמי עסקי' אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' ולא משני כגון ששניהם יתומים דה"ל לגבי חד מת לוה בחיי מלוה משום דכיון דחייב כנגדו הוי לי' כתפס אע"ג דה"ל תפיסה לאח"מ כיון דלא תבעו מחיים כדאי' בכתובות דף פ"ה אלא שכתב שם דיש לתרץ באופן אחר ע"ש ועיין בש"ך ס"ס פ"ט וסי' ק"ח סעיף י"ב דכשיש שטר וגם משכון שלא בעדים בענין שנאמן עליו במיגו א"צ שבועה כלל אם לא שבועת היסת ע"י טענת ברי דוקא וכ"ש ביורשים כה"ג פטורים משבועה. אך בתשובת מהר"ם שהביא תה"ד שם משמע דהאשה צריכה לישבע אפי' בכה"ג אבל היורשים פטורים וצ"ע ועיין בב"ש ס"ק ד' שכתב בשם תשובת ש"י דכשיש בע"ח על אביהם י"ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו וכו' ולע"ד דין זה פשוט אפילו בשני בע"ח ובע"ח הראשון מת לוה בחיי מלוה אפ"ה הוא קודם להשני כיון שלא נשאר ביד היתומים שום דבר שיכול הבע"ח השני לחזור אחריהם ממילא לא שייך דינא דרב ושמואל דלא אמרו אלא ביתומים ואפי' בלקוחות איתא בח"מ סי' ק"ח דלא תיקנו כל היכא שא"י לחזור על היתומים כ"ש בבע"ח מאוחר מיהו בגוף הדין דתשובת ש"י דא"צ לשלם ממעות הכתובה לבע"ח היינו בקרקעות אבל במטלטלים תליא בפלוגתת הפוסקים לקמן סי' ק"ב אי מהני תפיסה במטלטלים שאין בהם דין קדימה ועיין בחידושינו ר"פ מי שהי' נשוי שהוכחנו מזה כדעת הפוסקים החולקים על העיטור דס"ל במתה האשה קודם שנשבעה נוטלי' יורשים מאותו בעל כתובתה מטעם כתובת בנין דכרין:

ג (שם בהג"ה אם פרעו מקבת ועשו שט"ח על הנשאר וכו') לכאור' משמע מדכתב דין זה גבי מתה האשה אבל בחיי האשה משמע דצריכה שבוע' אע"ג דזקפ' במלוה דטעמו הוא כמ"ש הח"מ דהם נקראים לוין מעתה ולא אביהם וכיון דהם נקראים לוין לא שייך בהו דינא דרב ושמואל אפי' היתה צריכה שבועה מיהו מלשון הרשב"א שכתב סתמא דמילתא כבר נשבעה או מחלו לה השבועה משמע דגם היא עצמה אין בריכה לישבע מיהו יש לומר דבהיא עצמה נאמן היורש להשביע' ושלא מחל לה השבועה במיגו דאי בעי אמר השבע לי שלא פרעתיך אנא והי' יכול לגלגל עליה שלא תפסה צררי בחיי אביהם ודמי לשותפי' שחלקו דאם נתחייב שבועה ממקו' אחר יכול לגלגל משא"כ כשמתה אין בזה משום מוריש שבועה לבניו (והא דלא אמרי' בכל שותפין שחלקו שהוא יכול להשביעו ויהי' נאמן שלא מחל לו במיגו שהי' יכול להשביעו היסת בשום טענה ולגלגל עליו שבועת שותפי' ז"א דיכול לומר בהיסת השבע וטול) אך לפמ"ש הב"ש לקמן בסי' זה דא"א מיגו להשביע ואף לפמ"ש שם דיש לדחות מכל מקום י"ל דכמו דקיי"ל דלכ"ע מיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרי' כדמוכח מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו' ה"נ לא אמרי' מיגו דהעזה להשביעו וכיון דהכא אם ואמר אני פרעתיך ה"ל העזה לא אמרי' מיגו להשביע והנה האחרונים כתבו דלאו דוקא פרעו לה קצת אלא בזקיפה לחוד סגי והכי קי"ל לקמן סי' ק"א לענין שמטה דזקפו אף על גב שלא פגמו אלא דצריך עיון בפגמה לבד ומתה אי נימא דהוי כזקיפה כמו בשמטה וכמשמע קצת ממ"ש הב"י בסימן זה בשם הרא"ש וכו' ועוד שאשה זו כבר הגביהה ב"ד קצת ולא הספיקה להגבות וכו'. משמע דהוי כזקיפה לענין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דהוי כחוב דידהו ויש לחלק וצ"ע:

ד (שם אלמנה שנשתתקה וכו'). כ' הח"מ היינו שהשביעוה בשבועת האלה וע"ו רימזה ורימזה הוי כאילו אמרה אמן ובאמת המעיין בתשובות הרשב"א בב"י נראה איפכא דאף דהרכנת הראש הוי כדיבור מ"מ לענין שבועה שמא לא נתכונה בהרכנת ראשה לאמת אלא להפכו ר"ל דלא חשיב בעונה אמן על השבועה דמי יימר שמתכוונה בהרכנת' כאומר אמן לאמת השבועה שמשביעין אותה שלא קבלה כתובתה דילמא כוונתה בהרכנתה שבאמת קבלה ע"כ לא שייך בזה הרכנה רק שמשביעין אותה מפי אחרים ולא תרכין ראשה כלל ועיקר הרמיזה היינו לידע כוונתה בתחלה שלא קבלה אבל על השבועה לא תרכין כלל ונ"מ מדין זה לכל הנשבעין ונוטלין כגון שכיר וכיוצא בו שמדינא לא הי' להם ליטול אלא מתקנת חז"ל כל שהוא אלם אינו נוטל אבל בשאר נשבעין ונוטלין כחו פוגמת מהני להשביעה מפי אחרים דלא גרע משבועת היתומים:

ה (שם אשה שנשטית וכו') אע"ג דהכא לא שייך דתשבע בסוף אפ"ה יש לה מזונות כדמשמע בגיטין דף ל"ה ע"ב גבי רב לא מגבי כתובה ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דצריכה שבועה על מזונות מודה בכה"ג כדמוכח משם וכמ"ש בסי' צ"ג:

ו (שם אבל