הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רסב

וברשותה הוזיל אך לפמ"ש בחידושים בדעת רש"י דע"כ לא שייך שיטעו ב"ד הבקיאי' בשומא בפלגא זצ"ל דהשומא הי' בשווי אלא שהיא הרויח' או הפסידה מדעתה יש ליישב לדעת הרמב"ם בשמ' לעצמה בב"ד מהני א"כ אין לומר שהיתומים יתבטלו המקח דהא היא קנתה בב"ד הדיוטות: לא (סעיף כ"ט אלמנה שמכרה) כ' הט"ז וב"ש ואם הב"ד מכרו בשבילה הוי כאילו מכרה היא דאל"כ תקשה לך לי"ח בסעיף כ"ה דאין מכירה כלל בלא ב"ד איך תמצא כאן שמכרה עכ"ל ובאמת אין ראיה משם אלא בג' הדיוטות דהוי מכירה בעצמה אלא שנישום ע"י ג' אבל כשמכרו ב"ד מומחי' בשבילה אין ראיה

בסי' צד

א (סעיף א' או יושבת במדור וכו') הנה הרמב"ם וש"ע השמיטו הא דרב יוסף דאמר בביתו ולא בבקתי שאם הבית אינו מספיק לדור בריוח היורשים עם האלמנה דוחין היורשים את האלמנה והוא פלאי ולכאורה הי' נראה דטעמא דהרמב"ם כמ"ש הרא"ש בתחלה דר' נחמן ור' דימי פליגי על רב יוסף ודרשו בביתי למעליותא שאם יש לו בית מחויבי' ליתן לה ביתו ואם לאו חייבי' לשכור לה ופסק כוותייהו דרבים נינהו ולדעת רש"י ס"פ כל הגט דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק א"כ הא קי"ל כר"נ בדינ' ועמ"ש בחידושי' דיש לדחות דר"ל ור' דימי לשיטתי' אזלי דלא דרשי לשון הדיוט אלא ליפוי ולא לגרוע כדאי' בדף נ"ג לענין קבורת ארוסתו וממילא דלא קי"ל כוותיה כדמסיק התם וזהו לדעת הפוסקים שהביא הרא"ש בתחלה למסקנת הרא"ש דלא פליגי כלל א"כ קי"ל דהיורשים דוחין את האלמנה כשהבית צר ועיין בחידושי' שכתבתי עוד טעם אחר מה שלא פסקו הרמב"ם וש"ע כברייתא דר' יוסף דס"ל דמסתמא דמתני' דר"פ הנושא משמע כהירושלמי דלא כר' יוסף:

ב (וי"א דיכולים ליתן לה וכו') כן הוא במרדכי דכל שאין לו רק בית א' הוא בכלל ביעקתי ועוקר דין דמדור אלמנה שנפל ומדור אלמנה שמכרו היתומים היינו ביש להם ב' בתים שנשתעבד הבית השני להאלמנה ולפ"ז אם הניח יורשי' הרב' שבחיי אביהם הי' שוכרים להם בתים ועתה אינו מספיק להם בית א' דוחין אותה משניהם:

ב (סעיף ב' וכן לא תחזק בדקו) הקשה הב"ש לדעת הרא"ש דס"ל באלמנה ששהתה ב' וג' שנים דמספק קי"ל דהנכסים בחזקתה ולמה פסק הכא האבעי' לחומרא לדידה ולפמ"ש התוס' בכתובות דף צ"ו דהטעם דנכסים בחזקתה הוא משום שמוכר' שלא בב"ד א"כ הכא בין לדעת הש"ע דהיורשים מחויבי' לשכור לה דירה א' ובין לדיעה קמייתא שהביא הטור שאין היורשים מחויבים לשכור לה דירה א' ח"מ לא שייך כלל שתמכור שלא בב"ד וממילא דאמרי' קולא ליורשי' ועיין בב"י בח"מ סי' שי"ב דמדמה דין זה למשכיר בית זה לחבירו ונפל אזדא לי' ולפ"ז צ"ע טובא על ח"ש שם בש"ע סי"ז די"א דווקא נפל כולה אבל אם הוא קיים אלא שמסוכן לדור כו חייב המשכיר לתקנו והוא מלשון הטור דלא שייך למימר אזדא לי' דמסתמא עומד לתקן ועדיין נקרא בית וכיון דהכא פסק הבעי' לקולא ה"נ ה"ל לפסוק התם דהא קי"ל כל ספק קולא למשכיר וצ"ע ונראה פשוט דאם נפל הבית שדרין בו יורשי' יכולים להוציאה לפי מאי שנתבאר לעיל ס"א דהיורשין דוחין אותה וכן הוא בח"מ שם בנפל בית המשכיר:

ד (סעיף ד' יורשי' שמכרו וכו') בתשוב' הרשב"א כתב דאם נתן האב מתנת בריא מה שעשוי עשוי והקשה הב"ש דלטעמא דמ"ד שאין קצובין הא דירה קצוב ולענ"ד לק"מ דהא כתבו התוס' בכתובות דף ב' דעיקר טעם במזון הבנות דאין קצובין עד שיבגרו משום דאין קיצבה למטה אם ינשאו א"כ ה"נ אין קצובין למטה אם תנשא אי תגבה כתובתה ותו דודאי חיוב המדור שצריך לשכור לה דירה הוא דומה ממש למזונות ואפי' אם מכרו היורשים נכסי אביה' אינה טורפת ממשעבדי דהא אין לה קיצבה כל ימי חיי' אלא הא דאמר בגמרא מדור אלמנ' שמכרה היינו הזכות שיש לה לדור דווקא בבית לעלה דתפסו בו מחיי' וזה הזכות אינו אלא לאחר מיתה דודאי פשוט דהבעל יכול למכור ביתו ולקנות לו בית אחר ולא נשתעבד לה הבית אלא בשעת מיתה כשדרתה בו א"כ אין כאן ספק שאם נתן בחייו מתנת בריא דאין שיעבוד לזכות זה אלא לשכירות דירה וזהו דבר שאינו קצוב ועיין בחידושי' בפ' הנושא דלפי גירסת הרא"ש ובסוגי' שלפנינו משמע דאפי' לא תפסה בו מחיי' אלא שנשתעבד לה למדור אפ"ה המכירה בטולה ולא דמי לנכסים מועטי' דמועיל כשמכרו שלא נשתעבד מחיי' אבל לפי גירסת הרי"ף שתפסה מחיים דוקא בעינן

בסי' צה

א (סעיף א' מאחר שהיורשים וכו') כבר כתבתי בסי' פ"ד דכי היכא דתיקנו מע"י תחת מזונות ה"נ תיקנו מותר מע"י ליורשים תחת מעה כסף ואף דלא מצינו בהדי' שהיורשי' מחויבי' ליתן לה מעה כסף וגם בל' הכתובה בחיוב מזונותי' בחייו כתיב מזוניכי וספוקיכי ובחיוב מזונות לאחר מותו אינו כותב אלא ומתזנא מנכסי מ"מ נראה דהכל בכלל כמו כסות וכלי תשמיש דנותני' לה הכל כמו בחיי בעלה וכבר כתבנו שם דמוכח מהש"ס דר"פ אלמנה ע"ש ועוד נראה דמוכח דהא לרב אדא ב"א דס"ל בדף נ"ט דתיקנו מזונות תחת מותר מע"י ומעה כסף תחת מע"י ע"כ הא דקתני במתני' אלמנה ניזונות ומע"י שלהן היינו ע"כ דמתני' כוללת בלשון ניזונת מזונות ומעה כסף דדוחק לשנויי מותר מע"י שלהן ונראה דהדבר פשוט דאף לדעת הר"ר יונה והטור לעיל בסי' פ' דאינה יכולה לומר איני נוטל מעה כסך ואיני נותן המותר מ"מ באלמנה יכולה לומר כן דהא יכולה לגבות כתובת' ולהסתלק לגמרי אבל אם אומרת שתתן עיקר מע"י ליורשי' ותהא ניזונית ועל המותר תאמר איני נוטל מ"כ נראה דא"י לומר כן דלא עדיפא בזה מאשה לבעלה כמ"ש לעיל בסימן פ' סעיף א' ונראה עוד דאפילו לדעת הפוסקים לעיל סי' ס"ט סעיף ד' דאשה שאומרת א"נ וא"ע א"י לחזור בה מ"מ אם מת בעלה יכולה לחזור לגבי יורשים כחו שפירש"י בדף ק"ז ע"א כדמוכח מש"ס שם דאף שמחלה לגבי בעלה לגבי יורשים לא מחלה אבל אם אומרת לאחר מותו ליורשים א"נ וא"ע נראה דאף דס"ל דבחיי הבעל יכולה לחזור בה כבר כתבנו בסי' פ"ט דהיינו משום דעשו חיזוק לדבריהם אבל לאחר מותו לא שייך חיזוק ומהני בה מחיל' כמ"ש לעול סימן ס"ט סעיף ו' ע"ש:

ב (שם מע"י שלהם) כתבו האחרונים דדין אלמנה עם היורשים כדין עם בעלה ובעשירה היא פטורה מן המלאכה ונראה דאין שייך כאן מה דאי' לעיל סי' פ' סעיף ב' דאפילו הכי מחויבת לעשות בצצר משום שבטלה מביא לידי זמה ומע"י לבעלה לא מבעי' לפמ"ש שם הטעם לפי שדומה למציאתה הא הכא מציאת אלמנה לעצמה ואפי' לפמ"ש הר"ן הטעם דמע"י לבעלה דאל"כ מי ישגיח עלי' כמ"ש הב"ש שם ס"ק ד' נראה דלא שייך טעם דומה אלא לגבי בעל ולא לגבי יורשי' והנה בב"ח כתב דבמקום שהמנהג כאנשי יהודא אין מע"י שלהם והח"מ כתב דאין יכול להוציא מיד היורשי' דדילמא הניזונות תנן ולפ"ז הי' אפשר לומר דאף דמסיק דמציאת' לעצמה אפי' לאנשי גליל משום דלא שייך טעמא דאיבה דקטטה גבי יורשים אין זה מוכרח אלא אי ניזונות חנן ואם היורשים מוחזקי' יכולים לומר דילמא הניזונות תנן ושמואל אמתניתין קאי אבל לאנשי גליל הוו היורשים כבעל כמו לסבר' המקש' מיהו מסתימת הפוסקים משמע כמ"ש הב"ש דכל ספק במזונות הנכסים בחזקתה ועמ"ש לעיל רס"י צ"ג דהא דמניקה אסור' להנשא משמע דמחויבת בהנק' אפי' לאנשי יהודא היינו משום דכיון דמעוכבת מלהנשא אף לאנשי יהודא אין היורשים יכולים לסלקה ממזונותיה וממילא שחייבת בהנקה. ע"ש:

ג (סעיף ד' מציאתה וכו') עיין ב"ש ובאמת במציאה איכא תרי טעמי משום איכה דקטטה ומשום איבה דמזונות ובאלמנה לא שייך תרווייהו דאין אנו חוששי' לקטטה דידהו ובמזונות חייבים ורש"י והר"ן חדא מינייהו נקטי אבל מ"ש הב"ש דאם היורשים הם בנים לא שייך איבה דקטטה דהיינו שתתגנה עליהם כיון שאין חשש זנות ומחמת זה נסתפק במותר בגדים כשהם בנים אם הם ליורשים ולפמ"ש ז"א דכיון דמעיקר הדין מות' בגדים ליורשים אלא דבבעל תיקנו לה כדי שלא תתגנ' אבל באלמנה דלא שייך שלא תתגנה אפי' הם בני' אע"ג דליכא חשש זנות ממיל' הוא ליורשי' וכן במציאת' כיון דלא שייך טעמ' דקטטה ממיל' הוא שלה:

ד (סעיף ה' וצמצמה והותירה וכו') כבר כתבתי לעיל בסי' ע"ג דזה אינו מוכרח מלשון הש"ס דיש לפרש מותר מזונות היינו שנותר משיעור מזונות הקצובים לה לעיל סי' ע' מה ששיערו באדם בינוני דכמו שאם אוכלת הרבה כהאי דס"פ נערה דהוה מפסדה מזוני צריך ליתן לה כפי ברכה וה"ה אם אוכלת מעט המותר ליורשי' אבל אם צמצמה י"ל דהוא שלה כמ"ש הב"ש לעיל בסי' ע' וכמ"ש שם בשם התוס' בנזיר והר"ן ז"ל אבל מלשון צמצמה והותירה שכתב הש"ע לא משמע כן והטעם נראה דס"ל דדמי למדור אלמנה שמחויבים ליתן לה לפי כבודה ואף עפ"כ אינה יכולה להשכיר לאחרי' והיא תדור בדירה פחותה מפני שכוונת הבעל במזונות וכסותה אינו אלא משום כבודו א"כ ה"נ לא התחייב א"ע אלא שלא תתבזה אבל לא שתצמצם את מזונותיה מיהו נראה לחלק אם נתנו לה הב"ד מעות למזונות כדרך פסיקת שער שבשוק והיא טרחה עצמה יותר מדאי לקנות במקום הזול ובשעת הזול אותו המותר הוא בכלל מציאה והעדפה שע"י הדחק דקי"ל באלמנה היא לעצמה ובזה מיושב הירושלמי שהביא הראב"ד עיין בב"י שאינו סותר לסוגיא דידן:

ה (סעיף ז' אלמנה שניזונית וכו') לכאורה משמע מלשון רשב"ם שכתב והוא דלא שאלה מזוני משמע דוקא כשהיא נוטלת מזונות מן היורשים לכך אע"פ שאמרה ראו מה שהניח לי בעלי והרי אנו עושה ואוכלת דמשמע שהיא רוצה ליזון בעצמה מ"מ לא אמרינן דהוי כאומרת א"נ וא"ע דהא מוכחא מילתא מדשקלה מזוני מן היורשים שרצונה להיות ניזונית מן היורשים וממילא מע"י שלהן אבל אם היא ניזונית מן השבח שהיא עצמה משבחת י"ל דה"ל כאומרת א"נ וא"ע אך מלשון הרא"ש שהביא פי' רשב"ם ואם אינה ניזונית כגון שתבעה כתובתה בב"ד דשוב אין לה מזונות משמע דוקא בכה"ג אבל אם יש לה מדינא מזונות אחרי' מסתמא דרצונה בכך להיות ניזון בתורת אלמנה והשבח יהיה בתורת מע"י. ובזה מיושב מה שהקשה בתשובת מהר"ם לובלין סי' ק"ט על הב"י שהביא דעת הרא"ש שנוטלת שכר טרחא אלא שידה על התחתונה אפי' בניזונית דהא הטעם שנתן הרא"ש לדבריו דדוקא אשה יורשת ואחים הוא דמחלו אהדדי וכו' ואי באשה ניזונית משל יתומים אדרבא בזה שייך טפי מחילה דהא היא ניזונית משלה' ומע"י שלהם ולפרש מה שכתב דמיירי הרשב"ם דהיא נזונית ממה שמשבחת א"כ מאן לימא לן בכה"ג דהיא בעצמה משבחת וניזונית מן השבח דמסתמא מחלה שכר טרחא ולמה יגרע זכותה מיורד בנכסי אחר דמנכין לו מה שלקח ממנו למזונות ונותני' לו מותר שכר טרחא אם יש בו עודף ומה"ת נימא בזו שאוכלת משבח עצמה שמוחלת שכר טרחא אפי' אם יש בו עודף גם נלענ"ד לסברת הרשב"ם דאינה נוטלת שכר טרחא משום חיוב מע"י אף דמע"י אינו אלא משקל ה' סלעי' מ"מ גם מותר מע"י הוא תחת מעה כסף כדרך אשה לבעלה כנ"ל אבל ודאי מודה רשב"ם בהעדפה שע"י הדחק דקי"ל דהוי כמציאה כדאי' ר"פ מציאת האשה א"כ כיון דאלמנה מציאת' לעצמה ה"ה העדפה שע"י הדחק תדע דודאי לא פליג הרשב"ם שאם היא השביחה נ"ח שלה שיהי' בהשבח חלק להיתומים אע"כ טעמא דהרשב"ם משום דס"ל דמסתמא ניחא לה במזונות ומוחלת כל שכר טרחא. ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש על הב"י בדעת הרא"ש דאי בניזונית איירי א"כ ל"ל מחילה שלה דהא זכו מחמת המזונות ולפמ"ש דאף לדעת הרשב"ם ע"כ מטעם מחילה הוא לק"מ:

ו (שם ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחא וכו') כבר כתבנו דמהר"ם לובלין בתשובתו ס"ל דבניזונית לא פליג הרא"ש ולענ"ד נראה משמעות דברי הרא"ש דקאי גם על ניזונות דהא אמרי' בב"ב שם דף קמ"ג ע"ב דבשבח מחמת הוצאה השביח לעצמה וה"ל כאמרה ראו א"כ נראה דה"ה באשה שאינה ניזונית דס"ל דאם אמרה ראו השבח לעצמה ה"ה בשבח מחמת הוצאה ה"ל כאילו אמרה ראו וא"כ לא שייך מ"ש הרא"ש שידה על התחתונה ליקח את ההוצאה אם השבח מרובה הרי דמיירי בשבח שמחמת הובאה וא"כ הא להרשב"א בזה כל השבח שלה באינה ניזונית אע"כ דקאי הרא"ש גם על ניזונית דבזה ס"ל להרשב"ם אפי' אמרו ראו השבח של היתומים וה"ה בשבח שמחמת הובאה ומה שהקשה הב"ש כבר תרצנו בסמוך:

ז (שם ואם אינה ניזונית משלהם והניח בעלה נכסים מועטים וכו') כן הוא לשון הרשב"ם ונראה דלפי הטעם שנוטלת השבח בקרקעות היינו משום דאמרי' כיון שיש לה כתובה לגבות הוי כאילו יש לה חלק בנכסים וה"ל כאשה יורשת כמ"ש הב"ש בס"ק ו' א"כ ה"ה בנכסים מרובים דינה כאשה יורשת באמרה ראו. אך נראה דהרשב"ם לשיטתי' שכתב הרא"ש דמשמע מלשונו במתני' דאף באח ואשה יורשת אין לה כל השבח אלא בהשביח כשיעור חלקה לבד א"כ ה"נ הוכרח לומר בנכסים מועטים דהשביחה כשיעור כתובתה אבל אנן דקי"ל כהרא"ש דאפילו אם השביחה אשה יורשת את כל הנכסים השבח שלהם ה"ל להש"ע לכתוב רבותא טפי דאפי' בנכסי' מרובים השבח לעצמה ואפשר משום סיפא נקט הכי לאשמעי' דגובה כתובתה מן השבח ששבחה בעצמה וכן אשמעי' דלא נימא בנכסים מועטים אפילו לא