הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנח

דלפ"ז לא משכחת האי דינא דמזונות אלמנה קודם לעישור נכסי' דממ"נ אם הנכסים הם יותר מכדי כתובתה יסלקו לה כתובתה ואם הם כדי כתובתה לחוד תיפוק לי' דיכול' ליקח מטע' כתובה ואין לומר דנ"מ לענין שבועה דאם תגבה מטעם כתובה צריכה לישבע ז"א חדא דלדעת הרמב"ם לקמן לעולם צריכה שבועה אף למזונות ותו דבכה"ג דדוחה הבנות מפרנסה שהוא ב"ח דאחי' לכ"ע בריכה לישבע ותו דלא שייך תשבע בסוף כמ"ש לעיל וצ"ל דמ"ש הב"ש דיכול' לסלק היינו ברצון האחי' כשה' מרוצי' לסלק לה הכתובה אבל אם היתומי' אינם רוצי' לסלק לה הכתובה וגם היא רצונה בכך אין הבת יכולה לכוף ליתומי' שיסלקו לה כתובתה וממילא האלמנה דוחה אח הבת מעישור נכסי' משום מזונותי' אבל באמת דברי הב"ש צע"ג בדין זה דלמה תוכל הבת להפסיד לאלמנה מזונותיה לסלק כתובתה בע"כ הא מזונות הוא חוב של אביהם וקי"ל כאנשי גליל ואין ראי' כלל מסימן ק"ב דהתם מיירי בבע"ח של אביהם דהוא קודם למזונות כדאיתא בח"מ סי' צ"ז אבל עישור נכסי' שהוא חוב דאחים ה"ל כמו שאר חוב שחייבי' האחים לאחרי' דא"י לדחות מזונות אלמנה וצ"ע:

ז (שם היא תזון מהם אפי' אחר מיתת הבת) כתב הב"ש בשם מהרי"ק דכל זה מיירו בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין וכו' וכ"כ הסמ"ע והש"ך בח"מ סימן קי"ב והנה לכאורה הי' נראה דבחיי אשה הוי בנצ"ב כלוקח גמור כיון שהכניסה לו בנדוניא והוא קיבל עליו אחריות מכל מקום לאחר מיתת האשה כיון דכבר חתה אינו בא אלא מכח ירושה כחו שתיקנו חז"ל קבורתה תחת כתובתה דהיינו ירושתה כמ"ש התו' בכתובות דף נ"ג אם כן למה יהיה כח ירושת הבעל להפקיע מזונות האלמנה דהא אמרו בס"פ מי שמת דבמקום פסידא דאלמנה לא עשאוהו כלוקח וכבר חילק בזה ז"ל בהג"ה לעיל ס"ס צ"א וכמ"ש הח"מ שם לענין מטלטלי' לאחר מותה גובה בע"ח דידה אפילו מטלטלין וכמ"ש שם ועמ"ש שם דכן מחלק בח"מ סי' שפ"ח לענין אשה שמוכרת והוא מדברי המרדכי בש' תשוב' מהר"ם ז"ל ואף דשם מיירי לענין נ"מ מ"ח נראה דהכא אף בנצ"ב הדין כן ואף דמן הראיה שהביא הש"ך שם דנצ"ב הוי כלוקח מהא דאמר הש"ס בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב והתם מיירי לענין שתמכור כתובתה לגבות מהבעל לאחר מותה אם כן משמע לכאורה דאף לאחר מותה הוא כלוקח אף קודם תקנת אושא מכל מקום אין זה ראי' למזונות אלמנה דודאי האמת הוא דאף קודם שהתקינו באושא בנ"מ כבר הי' תקנה קדומה בנצ"ב שהתקינו קבורתה תחת כתובתה דהיינו שיהיה כלוקח ולא תוכל להפקיע אף בחיי' (ובזה נכון לתרץ קושיית הרמב"ם לעיל רס"י צ' דלמ"ד ירושה דאורייתא האיך תקנו קבורתה תחתי' ותו דהא יורש גם נ"מ לא תקינו כנגד זה ועמ"ש שם ונראה עיקר דהתקנה היה בכתובתה שלא תוכל למכו' בחיי' וזה שאמרו אם אחרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב דודאי מדאוריי' יכולה למכור בחיי' כתובתה כדין כל מוריש בירושתו אלא דהתקנה קודמ' כבר הי' בנצ"ב שיהי' כלוקח תחת קבורתה ואח"כ באושא הוסיפו לתקן בנ"מ) מכל מקום כיון דחזינן דלענין מזונות האלמנה גובה אפי' בחיי האשה אע"ג דבחייה יש לבעל פירות הוא תקנה קדומ' תחת פרקונה כמו בנצ"ב לאחר מותה אם כן יש לומר דלענין זה נמי מהני להיות ניזוני' מנצ"ב אחר חותה כיון דעכ"פ הא דהוי כלוקח בנצ"ב הוא מצד התקנה אך הנלפענ"ד דכל זה בקרקעות אבל במטלטלי' או במעות נדוניא דאינו נגבה מדינא דש"ס אף דלאחר תקנת הגאונים ניגבי' וניזונית מהן מ"מ יש לחלק אפי' בנ"ח לפמ"ש הרמ"א ז"ל לעיל ס"ס צ"א דבחיי' אינו גובה דלא כמ"ש הב"ש לקחן סי' קי"ג ס"ו דגובה מזונות נדוניא שהכניסה ולפמ"ש אפי' מנ"מ אינו גובה המטלטלי' בחיי' דמשועבדים לפירות מחמת תקנה קדומה אבל לאחר מותה בנכסי מלוג אינו אלא מתקנת אושא אמרי' באלמנה דה"ל כיורש אבל בנדוניא או מטלטלין שהכניסה י"ל דאפי' לאחר מותה ה"ל כלוקח דהוא מתקנת חז"ל קדומה תחת קבורתה כנ"ל וצ"ע לדינא:

ח (סעיף ה' אפי' לא פרעוהו) כתב הב"ש היינו דפרעו אח"כ אבדה למפרע משעת תביעה אבל אם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם יש לה מזונות ועיין תשו רש"ך והנה עיינתי שם בגוף החשובה וראיתי שזה הוא דעת חכם א' מהר"א מונסן אבל הרש"ך עצמו כתב שם מדבריך יראה דמאי דקאמר תובעת הוי תובעת ונפרעת דבר זה לא יעלה על לב משמע דפשיטא לי' דבתביעה בב"ד לבד אבדה מזונותי' וכן נראה כיון דעיקר הוא משום דאיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר אלמנותיך בשביל כבודו כפי' רש"י בפרק השולח א"כ משעה שתבעה בב"ד ולא חששה לכבודו אבדה מזונותיה וחזר החוב כחוב אחר ולא כחכם הנ"ל שפירש שם דהטע' הוא משום דתביעת ב"ד הוי כגבוי דמש"ה אם אין להם או שאינם רוצים לשלם לא ה"ל כגבוי וז"א דלא משמע כן מן הסוגיא דגיטין דף ל"ה דאמר לית לך מזוני מדשמואל דאע"ג דלא מגבי כתובה לארמלתא ואיך יהי' כגבוי וע"כ מטעם בזיון הבעל כדפירש"י שם וכן משמע מסוגיא דכתובות דף נ"א דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאר"י א' שמואל התובעת וכו' ובכל הני שמעתתא דלעיל דאמר אבדה מזונות היינו ע"כ מטעם בזיון הבעל וקאמר דדוקא בתובעת דהוי בזיון טפי אבדה מזונות דאי מטעם דהוי כגבוי מאי ענין זה לזה ואין סברא כלל לפרש דהש"ס אינו מדייק מדברי שמואל אלא דבהא דוקא הפסידה דאין הלשון משמע כן וכ"ש לפמ"ש התו' שם ד"ה לית הלכתא וכו' בר מתבעוהו להנשא דאל"כ קשיא דשמואל אדשמואל וכו' א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דהטעם משום בזיון דאי משום כגבוי לק"מ וכן נראה מדברי הרא"ש עצמו הנ"ל שכתב אפי' לא פרעוהו כתובתה כדאיתא בפרק השולח משמע דאפי' בכה"ג שלא הי' להם לשלם בשעת תביעה אבדה מזונות דאם כוונתו כשהיה להם לשלם אלא שממילא נתעכב הפירעון משעת תביעה לא הי' צריך להוכיח מפרק השולח דזה עצמו דברי שמואל ודוחק לומר דה"א דשמואל לא קאמר דאבדה מזונותיה בתביעתה אלא לאנשי גליל דאבדה בתביעתה הברירה שלה ויכולין היתומים לסלק לה כתובתה דהא פשטא דסוגיא דמקשה ממכרה כתובתה על שמואל משמע להדיא דשמואל אבדה מזונות לגמרי קאמר משעת תביע' אלא ע"כ כוונתו דאפי' העיכוב מחמת שאין להם לשלם ועל זה מביא ראי' מהשולח דהתם לא רצו להגבות הכתובה כלל ואפ"ה קאמר דאבדה מזונותי' מטעם בזיון הבעל אך אם יש להם לשלם הכתובה ואין היורשי' רוצי' לשלם וצריכי' הב"ד לכפות אותם י"ל בתוך זמן הכפי' לא אבדה מזונותי' דהא לפמ"ש הרא"ש דהלכתא כירושלמי דאפי' בגרושה כשאין הבעל רוצה לשלם כתובתה חויב במזונותי' ולפמ"ש לעיל משמע מדברי הרא"ש דאפי' מנכסי יתומי' ניזונית אם אין היתומי' רוצי' לשלם נראה דכ"ש באלמנה:

ט (וי"א שאפי' תבעה וכו') כן מפורש בירושלמי והביאו הרא"ש ותמה על הרי"ף ורמב"ם שהשמיטוהו ובס' קרבן עדה כתב דסמכו על הכלל שכתבו במקום אחר דמחילה בטעות לא הוי מחילה וכבר כתבתי דז"א דהטע' הוא משום בזיון כפירש"י בגיטין וכדמוכח מן הסוגיא הנ"ל אך העיקר נלע"ד ליישב שיטת' משום דבאמת קשיא טובא דבירושלמי עצמו בסוטה פ' הי' נוטל הלכה ד' משמע איפכא דאפי' תבעה מאונס הפסידה מזונותי' ותו קש' לי לפי מאי דאית' בירושלמי פרק אלמנ' ניזונית רב יהוד' בשם רב התובע' כתובת' בב"ד אבדה מזונותי' אמר ר' יוסי ובלבד מן השפוי וכו' והוא סותר סוגיא דידן בגיטין דף ל"ה דאמר שם דרב לא מגבי כחובה לארמלתא וכו' מזוני נמי לי' לך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת וכו' אמרה לי' הפכוה לכורסיי' כבי תרי עבדית לי ולפי דברי הירושלמי דרב עצמו אמר התובעת וכו' לא שייך כבי תרי ונראה דטעמא דרב באמת לאו משום בזיון אלא מטעם מחילה והסוגיא הנ"ל דמשמע מטעם בזיון הוא אליבא דשמואל ואפשר דלשיטתייהו אזלי דרב ס"ל בס"פ נערה הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל וכדאי' בירושלמי ס"פ נערה אנשי גליל חסו על כבודן אנשי יהודא חסו על ממון ולא על כבודן שפיר אמר בסוגיא דגיטין כבי תרי עבדת לי דלרב דס"ל מטעם מחילה באמת לא הפסיד' מזונותי' דהוי מחילה בטעות שלא מחלה אלא אדעתא שתגבה כתובת' וממילא מתורץ דלא סתרי דברי ירושלמי דבפ' א"נ קאי שם ר' יוסי על רב דס"ל מטעם מחילה שפיר קאמר ובלבד מן השפוי דאל"ה הוי מחיל' בטעות אבל בסוגי' דסוטה שם לר"א דס"ל מטעם בזיון כשמואל באח' אפילו באונס הפסידה והיינו שלא הביאו הרי"ף ורמב"ם הירושלמי ובלבד מן השפוי דלדידן דקי"ל כשמואל אין חילוק ועוד נלע"ד קצת ראי' מסוגיא דס"פ הנושא דאמר שם לא אשגח כתב לה אדרכתא וכו' ליהדר לי פירא וכו' משמע דלא תבעה מזוני משום דהפסידה כשתבעה בב"ד ואמאי הא תבעה מדוחק דלא יהיב לה מזוני מוכח דלא כירושלמי:

י (סעיף ו' שכ"מ וכו') בתשובת הריב"ש שם כתב הטעם משום דלשון מניח הוי לשון מתנה וכתב הח"מ והב"ש דמשמע דאם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר דדעתו הי' שתאכל בתנאי ב"ד ואין דבריה' מכוונים דלשון שתהא אשתו ניזונת הוי דבר שאין בו ממש כמו ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל זה כמ"ש בח"מ סי' רנ"ג ולא מהני אא"כ בלשון מניח וא"כ אין לתמוה על לשון המחבר שלא הביא לשון מניח כיון שאין זה ענין דוקא בתנאי ב"ד אלא בכל צוואות וכבר מבואר זה בסי' רנ"ג ודעתו הכא שצוה בלשון המועיל במתנת שכ"מ לאדם אחר דהיינו שאמר לשון מתנה תטול מנכסי או לשון מניח ואין זה ענין למאי שנתבאר בח"מ סי' ס' ולקמן סי' קי"ד במתחייב לזון חבירו דמועיל דהתם לא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמתחייב את גופו לכך. והא דתיקנו חז"ל בכתובה במזונות אשה ובנות אח תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי וכן בנן נוקבן די יהוון וכו' אע"ג דדירה ומזונות ה"ל דבר שאין בו ממש מ"מ תנאי ב"ד שאני כדאי' בב"ב דף קל"א גבי ירתון חנן אך בעיקר הדין שכתב הריב"ש דאפי' תובע' כתובה אינה מפסדת משום דייפה כחה ודמי לאם אמר תנו לה מאתים בכתובתה דאם רובה נטלה משום מתנה מ"מ אין מזה הכרח דלא תפסיד מזונות בתביעתה כיון דהטעם דתובעת כתובתה אבדה מזונות פירש"י בהשולח דלשון כל ימי מיגר אלמנותייך משמע דהיא אלמנה משום כבודו א"כ כיון דהוא אמר ג"כ במתנה לשון זה כל ימי מיגר אלמנותייך משמע נמי בשביל שהיא אלמנה משום כבודו והא דייפה כחה היינו אם תטול כתובתה שלא בב"ד או מכרה או משכנה דהטעם דאבדה מזונות הוא לאו משום כבודו אלא משום שאין לה כתובה,. ונ"מ ג"כ לענין מעשה ידי' שא"ב ליתן ליתומים. וגם נ"מ לענין אחים ששיעבדו דאין מוציאי' למזונות משא"כ במתנת שכ"מ שאין מועיל מה ששיעבדו כמ"ש בח"מ סי' רל"ג. א"כ מה"ת נימא בתובעת כתובתה דהי' דעתו גם על זה כיון דהוא היפוך ממשמעות לשונו. ותו דהא הריב"ש כתב שם דלא אמרי' יד בעהש"ט על התחתונה כיון דבטל השטר לגמרי לא אמרי' בי' יד בעהש"ט על התחתונה א"כ כיון שכתבנו דנ"מ לענין כמה דברים ממילא לענין תביעת כתובה בב"ד אפי' אי הוי ספיקא אם כיון לכך ידה על התחתונ' וכ"ש דהלשון משמע להיפוך כמ"ש וצ"ע:

יא (סעיף ז' וי"א דמיד שעשתה שידוך) הנה הה"מ על הרמב"ם כתב הטעם דנתארסה הפסידה מזונותי' משום דכיון שנתארס' אשת איש נקרא' ולא אלמנה וכתב הב"י משמע דמשודכת אינה נקראת א"א וזה דבר תימא דכיון ששדכה הפקיעה כבוד בעלה וכו' ע"ש וכתב הב"ח ותימא דבא להפקיע ממון ע"פ סברא בלא ראי' דשדכה עצמה לא גרע מתבע' להנשא ע"ש והח"מ כ' דשידוכין גרע דנתקשר' בקנס וחרם שלא תחזור בה ונקרא' כלתו של פלוני וכו' והא דהרמב"ם כתב נתארסה משום דבימיהם הי' מארסין מיד שנשתדכה עכ"ל ובאמ' המעיין בב"ח לא כתב שם בכה"ג שנתקשרה בקנס וחרם ומ"מ נראה דהא דאמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות היינו דאפי' אם חזרו בה אח"כ אפ"ה כבר הפסיד' מזונותי' ועיין בחידושי' דף נ"ד שהכרחתי זה מפירש"י ומדברי התוס' דס"ל דאפי' למסקנא דבנתפייסה לא אבדה מזונותי' היינו משום דאמרי' יצר' אנס' וכיון דחזרה בה לא אבדה אבל באמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לה לפי כבודה ולא משום כבודו דלא מוכחא מילתא דחזרה בה באמת אבדה מזונותי' ונהי דהפוסקים חולקים על התוס' היינו מטעמא דאמרי' דאפ"ה אין להפסיד' משום דשמ' חזרה בה אבל בעשתה שידוך ועדיין היא משודכת מה"ת נימא שחזרה בה ובודאי אבדה מזונותי' לכ"ע. אך נלע"ד דהא דכתב הרמב"ם נתארסה אבדה מזונותי' דמשמע אבל שדכה לא דדוחק גדול לומר כמ"ש הב"י דהרמב"ם קרי למשודכת נתארס' דלא מצינו כן בשום מקום וגם דוחק לומר כמ"ש הח"מ משום דבימיהם הי' מארסין מיד שנשתדכה דלא משמע כן בקדושין דף י"ג וכדף מ"ה ואדרבא משמע דהי' המנהג לשדך מקמי הכי אלא שלא הי' המנהג לקדש בשעת החופה והעיקר נראה דכוונת הרמב"ם מאי דנקט נתארסה דאפי' נתאלמנה או נתגרשה משני אבדה מזונותי' מן הראשון דכבר נקרא' אלמנתו של שני ולא של ראשון כמ"ש הה"מ אבל אם רק נשתדכה אפי' קיבלו עליהם בקנס שלא לחזור ואח"כ נתרצו שניהם לבטל השידוך או שמת המשודך אינה נקרא' על שם השני ולא אבדה מזונותי' מן הראשון דכבר נקרא' אלמנתו של שני ולא של ראשון כמ"ש הה"מ אבל אם רק נשתדכה אפי' קיבלו עליהם בקנס שלא לחזור ואח"כ נתרצו שניהם לבטל השידוך או שמת המשודך אינה נקרא' על שם השני ולא אבדה מזונותי' מן הראשון ומ"ש הח"מ דנקרא' כלתו של שני אינו מוכרח אפי' בחיי המשודך וראי' לדבר דגבי בת הניזונית קי"ל דבנתארסה אבדה מזונותי' משו' דכיון דאירס' לא ניחא לארוס דתתזל כדאי' בסוגי' דף נ"ג ע"ב ולקמן סי' קי"ב אבל בשדכה לא אבדה מזונותי' משמ' דעדיין אינה נקרא' על שם השני וכ"ש לאחר שנתבטלו השידוכין דנקראת על שם הראשון: