הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנו

אותם וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים ואפשר לומר דבאמת זהו טעמו של הרמב"ם לקמן בסעיף ד' דס"ל דמוכרין הפירות ולוקחין בהן קרקע וכו' ואינה יכולה לאכול לכתחלה והיינו משום דמשוה אכילה למכירה וכי היכא דאינה מוכרת לכתחלה ה"נ הפירות כיון שיש לו בהם פ"פ יש להפירות דין נ"מ שאסורה לכלות אותם לכתחלה.. ולפי טעם שכתב מהרש"א ז"ל דהא דאסורה לכתחלה למכור היינו משום ספיקא אבל דעת הבעל ודאי הוא על לכתחלה יש ליישב בזה מה שהקשו על הרמב"ם דהא מפורש בש"ס דקאמר ולטעמיך הא דתנן ר' יהודא אומר לעולם וכו' כיון דאכלינהו לפירי וכו' משמע דיכולה לאכול הפירות די"ל דקושי' הש"ס הוא על הא דאמר ר"י דאם כתב דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפ"פ ולא כתב עד עולם יש לו פפ"פ ואם מתה יורשה אמאי הא כיון דודאי הסברא נותנת דדעת הבעל הוא על לכתחלה כמ"ש מהרש"א א"כ למה כתב פ"פ כיון דאכלינהו וכו' דהא דעתו היה שתמכור לכתחלה ה"ה לאכול לכתחלה דמכירה ואכילה שוין בפירות וניחא דע"כ דעתו הי' בנכסייך לענין ירוש' אבל לא לענין מכיר' ונתכוון כדי שיהיה הכל בתורת נ"מ שיהיה להבעל מהן פפ"פ אע"כ צ"ל דכוונת הבעל היה בדשיירא וכל זה הוא לדעת הבעל אבל אנן מחמת ספק אחרינן שלא תמכור ולא תאכל לכתחלה ועמ"ש עוד לקמן בזה בשיטת הרמב"ם והנה לכאורה הוה נראה לפ"ז לדינא היכא דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפ"פ עד עולם יכולה למכור לכתחלה כיון דדעת הבעל הי' על לכתחלה אלא דאנן מהמת ספק אמרי' שלא תמכו' לכתחיל' א"כ בזה אין שים ספק דאין להסתפק דכוונת הבעל בנכסייך הי' לענין פירו' דא"כ למה כתב בפירותיהן דא"ל דבפירותיהן היינו פ"פ דא"כ כיון שכבר כתב פ"פ עד עולם למה כתב עוד ובפ"פ דהא קאמר הש"ס שם דאיצטריך ובפ"פ דלא נימא עד עולם אפירות קאי ואי נימא דפירותיהן היינו פ"פ א"כ למה הוצרך לכתוב עוד ובפ"פ ואין להסתפק דכוונת נכסייך היינו ירושה דאם נימא כן כשיטא שמוכרת לכתחלה כיון שאין להבעל שום זכיה בנכסי' לא לענין פירות ולא לענין ירושה מיהו י"ל דאפ"ה אינ' וכולה למכור משום ריוח ביתא כמו שיבואר לקמן מיהו היכא דכתב בחייך ובמותך דע"כ בנכסייך היינו לענין מנורה אם כן לדעת מהרש"א ז"ל דדע' כבעל לעולם לכתחלה יכול' למכור לכתחלה:

ב (שם הבעל אוכל הפירות וכו') בש"ס פריך ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך ומשני אביי משים דיד בעל השטר על התחתונה ור"א משני דבנכסייך ולא בפירותיהן משמע וכתב הב"ש דנ"מ אם כתב סתם מנ"ח דלרב אשי ל"ל יד בעהש"ט על התחתונה ויכולה לומר מכל מילי סליקת נפשך ולכאורה הלכתא כרב אשי אבל באמת קשה דהא קי"ל בכל חקים יד בעל השטר על התחתונה אלא ודאי רב אשי נמי לא פליג בהא אלא דס"ל דהוי כמו שובר דקי"ל בח"מ סי' מ"ב סעיף ח' דבשובר ידו על העליונה. וכן כתב בספ"י ר"פ הכות' אלא דכתב שם הטעם דכיון דמיירי בכות' לה ועודה ארוסה שעדיין בשעת כתיבת השטר לא הי' מוחזק הוי הבעל כמוציא מידה. ולפ"ז י"ל בקנו מידה אחר נשואין לדעת הש"ע בסמוך אמרי' דלא סילק עצמו אלא ממכירה לפי' אם כתב דסילק עצמו מנ"מ כתם ולא כתב לשון בנכסייך מ"מ מודה רב אשי בזה כיון שכבר החזיק בנכסים וידו עדיפא מידה היא נקראת בעל השטר וידה על התחתונה וזהו דלא כב"ש בס"ק ה' (ועיין בחידושינו שכתבנו די"ל דאביי ורב אשי לא פליגי בהא כלל) ועיין בחידושינו ר"פ הכותב דנראה לפמ"ש הש"ך בח"מ שם דהא דאמרי' בשובר דידו על העליונ' היינו כשהלוה טוען ברי אע"ג דבשובר הלשון מסופק נאמן דאמרי' יד בעל השובר על העליונה אבל כשאין לו טענה אלא שבא להפקיע עצמו מחמ' לשון השובר אמרי' בלשון מסופק דידו על התחתונה כמ"ש מהרי"ק. א"כ ה"נ לרב אשי דס"ל ידה על העליונה היינו דוקא כשהיא טוענת ברי שהי' התנאי ביניהם שיסלק עצמו מכל מילי אבל כשאינה טוענת ברי אלא שהוא באה מחמת הלשון שאמר הבעל גם רב אשי מודה דידה על התחתונה והיינו דמקשה הש"ס ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך דגם המקשן ידע דאם אינה טוענת ברי דידה על התחתונה:

ג (שם ואז יהיה מכרה ומתנתה קיים) מלשון הש"ע משמע דוקא לענין מכירה אבל לא לענין פירו' כמ"ש הכ"מ וב"ה. אבל דעת הה"מ שכל שקנו מידה אף לאחר נשואין מהני אף לפירות ולכאורה משמע כדברי הה"מ מדלא משני מתני' בקנו מידה לאחר נשואין כדמשני כן הש"ס שם דף צ"ה. ודוחק לומר דסוגיא דלעיל אתיא כר' יוסף דס"ל מדו"ד קנו מידו דהוא דלא כהלכתא וכן משמ' בר"פ הזורק ובחזקת הבתים מדלא משני הכי אלא ודאי דא"כ אפי' פירות בכלל ולפמ"ש לעיל דבקנו מידו לאחר נשואין מוכרת אפי' לכתחלה י"ל כר"פ הכותב דאתי שפיר כדעת הכ"מ דהא דלא מוקי בקנו מידו משום דא"כ מוכר' אפי' לכתחלה ויותר נראה דהא דמהני בקנו מידו היינו דוקא בנכסי' שנפלו כבר אבל בנכסי' שיפלו אח"כ אפי' אם יועיל בהם סילק כמו שיבואר מ"מ לא שייך בהו קנין דקי"ל אפי' במוכר לאחר ל' יום דאין מועיל בו ק"ס משום דהדר סודרי' למארי' ולפ"ז י"ל לפמ"ש המרדכי והג"א דפירות הוי כנכסים. שנפלו אח"כ א"כ אין מועיל בהם קנין ואפי' אם נימא דהיכ' דמסתלק בפירוש מפ"פ הוי כאילו מקנה הכח שיש בשד' לפ"פ. מ"מ לת"ק דמתני' דס"ל דאפי' במסתלק מפירות סתם אין לו פירות עד עולם מטעם דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל כחו שיבואר לקמן והוי הפירות בכלל נכסים שנפלו לה אח"כ לענין פ"פ אפ"ה קנין לא מהני ביה וע"כ צריך לאוקמי בארוסה אך לפ"ז נלענ"ד יותר נכון שיטת הה"מ דאין חילוק בקנין דאפי' לאחר נשואין מסתלק מכל מילי. ומה שהוכיח הב"ה ממ"ש הרמב"ם בפ' כ"ב דין ז' התנה עמה אחר נשואין שלא יהי' לו דו"ד בנכסי' ולא בפ"פ עד עולם והתם מיירי בקנין ואפ"ה הוצרך ולא בפ"פ וכו' ולפמ"ש נראה דאדרבא משמע כהה"מ מדדילג הרמב"ם פירות והזכיר ס"פ היינו משום דקנין מהני אפי' בנשואה לפירות שיש לבעל קנין פירות בנ"מ אבל לפ"פ הוי לי' כנכסים שנפלו אח"כ וכמי שיבואר לקמן בס"ד בשיטת הרמב"ם ואין מועיל בהם קנין דהדר סודרי' למארי' אם לא שפירש בפירוש פ"פ דהוי כאילו מפרש שמסלק עמה מכח שיש לו בשדה לפ"פ ולפ"ז י"ל דבארוסה ג"כ בקנו מידו אינו מועיל אלא לפירות ולא לפ"פ וכן משמע מדלא הזכור הרמב"ם שם בדין ב' בקנו מידה כשהיא ארוסה דמהני נמי לענין ירושה משום דקנין לא מהני בזה דהדר סודרי' למארי' ואפילו אם ניחא דמ"ש הרמב"ם בדין ב' אין לו בנכסים פירות לעולם כוונתו במ"ש לעולם היינו פ"פ עד עולם י"ל דוקא בארוסה דמהני סילוק אפי' בלא קנין ואין הקנין אלא לגלות דמכל חילי סליק נפשי' משא"כ בנשואה אבל יותר נראה דמ"ש הרמב"ם לעולם אפירות עצמן קאי כלשון הש"ס (דף פ"ג ע"ב) ואי כתב לה עד עול' ולא כתב פ"פ ה"א דלעולם אפירות קאי כפירש"י ע"ש:

ד (שם בהג"ה ולא מהני סלוקו וכו') לכאורה אין הכרח לזה לפי שיטת התוספת. דהר"ן ר"פ הכותב לשיטתי' אזיל דמפרש למתני' דר"פ הכותב כר"ג דס"ל בנפלו נכסים כשנתארסה מכרה ונתנה קיים ומתני' מיירי לענין נכסים שיפלו לה אח"כ כשתנשא א"כ מדקאמר בכותב ועודה ארוסה ולא קאמר קודם אירוסין מוכח דלא מהני אבל לפי שיטת התוספת שכתבו דמתני' אתי' כאמרו לו ולא ניחא להו לאוקמי מתני' כר"ג י"ל דס"ל דדוחק לאוקמי מתני' בנכסי' שנפלו אח"כ מהך מלחא גופי' מדאוקי דוק' בעודה ארוסה משום דמשמע לי' להש"ס דסתם בנכסייך משמע בנכסי' שיש לה בשעה שמסלק במ"ש בהג"ה ס"ב ואתי' מתני' כאמרו לו ואי אפשר לאוקמי אלא בכותב ועודה ארוסה דהא בנכסים שנפלו קודם אירוסין מודים אמרו לו דמכרה ונתנה קיים ונ"ל דס"ל לרמ"א דמצד הסברא הדין כן דאין אדם יכול למחול דשלב"ל כדאי' בח"מ סי' ר"י וכמ"ש לעיל בסי' צ':

ה (סעיף ב' אם התנה וכו') במרדכי והג"א מביא תשו' הר"ם בר ברוך בדין אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קודם שקנאה. ומבואר לעיל סי' ב' סעיף י"ז וכתב שם דאד' מסתלק בטוב מדשלב"ל כדאמר הכא דמתנה עלי' שלא יירשנה ומהני בין לנכסי' שהיו כבר בעול' בין לפירות דעדיין לא אתו עכ"ל. ובב"ש ס"ק יו"ד הקשה עליו דלמאי דס"ל דפירות הוי כנכסי' שנפלו אח"כ א"כ איך הקשו בש"ס שם ואימא מכל מילי סליק נפשי' איך ס"ד דסילוק סתם מהני לפירות דהא בנכסי' שנפלו אח"כ לכ"ע צריך לפרש בהדיא כמ"ש בהג"ה. ולענ"ד אין הפי' כן בדברי מהר"ם בר ברוך דודאי יש לבעל קנין פירות בגוף השדה כדאי' בס"פ השולח ובכמה דוכתי ולמה לא יוכל למכור או לסלק עצמו אלא עיקר הוכחתו מדמשני רב כהנא מתני' דמהני סילוק שיהיה מכרה ונתנה קיים ולענין ירושה משמע דכשמסלק מנכסי' מפירות ומירושה ומתה אינו יורש לא את הגוף ולא את הפירות ואמאי נימא דכשהפירות באים לעולם הוי כנכסי' שנפלו אח"כ ולא יועיל בהם תנאי הירושה על הפירות וה"ה דה"מ להוכיח ממכירת הפירות דמכרה ונתנה קיים וכמו שיבואר לקמן. אלא דזה אינו מפורש כ"כ. אבל בירושה משמע מלשון סיפא דמתני' אינו אוכל פירות בחיי' ואם מתה אינו יורשה ועיין בסמוך ו (שם ויש מי שאומר שאינו מועיל) הנה לכאורה לפי דעת מהר"ם בר ברוך שכתב בסמוך דפירות הוי כנכסי' שנפלו אח"כ. א"כ מוכח מדמהני סילוק הבעל מפ"פ עד עולם לת"ק דמתני' אפי' בסתם ולר' יהודא אם פי' פ"פ עד עולם. מוכח דסילוק מהני אפי' לנכסי' שנפלו אח"כ וצ"ל דס"ל לדיעה זה דפ"פ שאני דיש לבעל קנין בגוף השדה לפ"פ כדמשמע מפשטות דברי התוספות בהחובל (דף פב) שכתבו דלר' יוחנן דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף א"צ לתקנת אושא אלא בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפ"פ משמע מפשטו' דבריהם דאי לא כתב פ"פ לא הי' מועיל לר"י מדינא המכירה משום קנין פ"פ שיש לו לבעל בגוף השדה וכן משמע מתוס' פרק חזקת דף נ"א ע"ב דכתבו שם דלא הוי לה דין חבירה לענין גט בגוף השדה משום קנין פ"פ דידי'. אם כן הוא יכול להסתלק מקנין שיש לו בגוף השדה ויראה דיש לפרש בזה טעם פלוגתת ת"ק ור"י דסתם ת"ק דר"י הוא ר' מאיר כדאיתא בכתובו' דף ל"ו ע"א דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וממילא יכול לסלק עצמו מפ"פ אע"ג דהוי כנכסים שנפלו אח"כ אבל ר' יהודא דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לא מהני אא"כ כתב בהדיא לפ"פ דהיינו שמסלק עצמו מקנין שיש לו בגוף השדה לפ"פ ולהכי הלכתא כוותי' ונראה דאפי' לדיעה קמייתא דמהני סילוק בדשלב"ל מכל מקום טעמא דר"י הוא דס"ל דצריך לפרש בפירוש כמ"ש בהג"ה בסמוך בשם מהרי"ק נמצא דברי מהרי"ק מפורשים במשנה דהא טעמא דר"י הוא פ"כ משום דצריך לפרש בפירוש ופירות לא גרוע מנכסי' שנפלו אח"כ וכיון דס"ל לר"י דצריך לפרש בפירוש קי"ל כוותי':

ז (שם בהג"ה י"א דאם סילק עצמו מנכסים שאון הנכסים הכתובים וכו') הוא לאפוקי מדעת רבינו האי בשעדים שהביאו הג"א ר"פ הכותב דאם התנה וכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך כלום מכירתה קיימת אפי' בנכסים הכתובים בכתובה ובאמת לכאורה הוא פלאי דמנ"ל הא והנה גם מדברי התוס' דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו' משמע דס"ל ג"כ כדברי ר' האי שכתבו אבל ירושת הבעל שכיחא דנצ"ב שכיחא טפי וכו' משמע דס"ל דהתנאי קאי גם לנצ"ב ונלע"ד לפרש טעמם בסיפא דסיפא דמתני' שכתב לה דו"ד א"ל בנכסייך ופירי פירות עד עולם בחייך ובמותך א"כ הך דבנכסייך הוא מלחא יתירא דכיון דאין לו פירות עד עולם וגם אין לו ירושה למה לא תוכל למכור דהא אין לו לבעל שום זכות בהן דהא חזה הוכיח הר"ן דנכסים שאין ידועים הבעל יורש מדאמר ר' שמעון במתני' נכסים שאינם ידועים לא חמכור כדאיתא לעיל סי' צ' וס"ל לרבינו האי והתוס' דע"כ בכה"ג שסילק עצמו מכל קאי ע"כ בנכסייך על נצ"ב וזהו שכתב רבינו האי שכתב לה בנכסייך כלום ר"ל שמסלק עצמו חפירות עד עולם ומירושה יש לפרש דברי התוס' דקאי דוקא על סיפא וכן נלע"ד דמוכח מדברי התוס' עצמן שכתבו דמתני' אתיא כאמרו לו ואי ס"ד דס"ל דרישא דמתני' מיירי בנצ"ב אחי' שפיר אפי' לר"ג דודאי ר"ג מודה בנצ"ב דמכרה ונתנה בטל אלא ודאי דפשיטא להו דכל כחה דאיכא לפרושי על נ"ח על פירות או ירושה אין לפרש דקאי על נצ"ב מיהו י"ל דס"ל להפוסקים דאפילו כשמסלק עצמו מהכל אפ"ה אסורה למכיר משום ריוח ביתא ואהני בנכסייך שתוכל למכור לכתחלה משא"כ בנכסים שאינם ידועים שפיר הוכיח הר"ן דהא לא שייך לומר תשו' רווח ביתא כיון שאין הבעל יודע מהם כלל וכן נלע"ד מונח מדברי הרא"ש שכ' דהלכתא כרבי יהודא מדנקט בבא ג' ואינו אוכל פירות בחיי' ולא נקט בבבא שני' דאם מכרה ונתנה קיים וכו' ולכאורה קשה דהא מתני' נישנית קודם תקנת אושא אם כן אין איסור במכירה אלא משום הפירות וכיון שסלק עצמו מפירות עד עולם לת"ק מה"ת יהי' איסור במכירה כלל ודוחק לומר דס"ל כרבינו האי דאפי' בנצ"ב מכרה קיום וה"ל למתני מכרה קיים לענין וצ"ב אלא ע"כ דאפ"ה א"י למכור משום ריוח ביתא מיהו קצת קשה לשיטת התו' דבבבא שני' דאמר ת"ק אם מתה יורשה דהא משמע דמתני' נשנית קודם תקנת אושא גם כן וא"כ כיון דס"ל לת"ק דאין לו פ"פ עד עולם ממילא בנכסייך מיותר דמה"ת יהיה מכירתה בטל וע"כ צ"ל לענין נצ"ב ואמאי נימא יותר דקאי על נ"מ לענין ירושה כמ"ש לעיל בשיטתם דכל היכא דאיכא לפרש על נ"מ לא מפרשינן על נצ"ב ב ויש ליישב ועיין בכל זה בחידושי באורך:

ח (סעיף ד' אבל מוכרים הפירות וכו') כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש הקשה עליו דהא בגמרא אחר בדשיירא הרי דיכולה לאכול