הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנה

לפקדון משום דסבר ד"א מקבלה מיניה כדאיתא בב"מ דף ט"ז א"כ ה"נ י"ל אפילו בלותה אחר נשואים לא גרע ממכרה דאמר לשם פקדון אע"ג דהמכירה קיים לכשתתאלמן ותתגרש מ"מ כיון שאין הדעת נותנת שיקנה על ספק אמרינן יותר לשם פקדון יהיב מחמת אומדנא דמסתמא דעתו שלא יזכה בהן הבעל וה"נ י"ל בהלואה כן ובפקדון פשיטא דצריך הבעל להחזיר כמ"ש הה"מ מיהו כ"ז בהלואה אחר נשואין אבל במלוה ע"פ קודם נשואין לא שייך הני טעמי כולהו דה"ל כהאי דלעיל ס"ב באומר לפנויה אחריך דזכה הבעל וליכא אומדנא וכיון דלשם הלואה יהיב ואח"כ נשאת למה לא יזכה הבעל ודוחק לומר כיון דאשה לאנסובי קיימא ה"ל כאילו התנה דהא היה יכול למחות כמ"ש בהג"ה נמצא מ"ש הה"מ דדברי הרמב"ם נלמדו ממ"ש הגאונים אפילו בלותה אחר שנשאת ולפמ"ש הלואה אחר שנשאת עדיפא טפי וצ"ל דטעם הרמב"ם הוא מסברא אחריתא דס"ל דאע"ג דקי"ל דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה מ"מ כל זמן שהוא בעין ונשאת צריכה להחזיר ויש לדמות למ"ש בח"מ סימן רכ"ו ס"ה בחוכר שדה לחבירו ויצא עליו עסיקים דאפילו נתן דמים יכול לחזור בה כל זמן שלא שמש בו ליקח והוא שיטת הרמב"ם שם אלמא אע"ג דנעשה כבר קנין גמור יכול לחזור כל זמן שהיא בעין לפ"ז י"ל דדוקא שלא הוציאה המעות כלל אבל אם הוציאה אע"ג דאיכא מאי דאתיא מחמתי' כבר קנתה קודם נשואים וצ"ע

יא (שם בהג"ה קהל שעשו ביניהם וכו') כתב בח"מ דמשמעות לשון התשובה שאם עברה במזיד פטור הבעל דהא מטעם זה אשה ועבד שחבלו וכו' ולענ"ד נראה דע"כ לא שייך הך טעמא הכא דא"כ אף אם עברה שלא במתכוין היה ראוי לפטור דבעבד ואמה פטור אפילו אם אין כוונתם להזיק כמ"ש התוס' בב"ק דף ד' ד"ה לאו אע"ג וכו' דעבד ואמה פטורים אף אם לא שייך הך טעמא שמא יקניטנו רבו דאנוס הוא דפעמים דיתכוונו ויאמרו לא נתכוונו עכ"ל אלא דהכא לא שייך ה"ט שמא יקניטנו רבו כיון דאיכא עבירה ועובר על תקנת הקהל כמ"ש בתשו' תה"ד סי' רפ"ב א"כ ל"ח שתעבו' עביר' כמ"ש החו' בב"מ דק"ד בשם התוס' דאם אכל' חלב מביא עלי' קרבן אע"ג דכ' התו' בנדרים שנדרה ונדבה פטור לשלם דאל"כ היתה מפסדת לו כמה וכמה ע"כ דל"ח שתעבור עבירה ותאמר שוגגת אני כדי שיצטרך להביא עליה חטאת ובאמת לא ראיתי בלשון התשובה שם שום משמעות דבעברה במזיד ופטור מלשלם גם מ"ש הח"מ דמשמעות לשון הרב והוא דבר הלמד מענינו דמיירי הכא שישלם הבעל מנכסים שהכניסה לו וכתב הטעם בזה משום דכל העובר על התקנה קלא אית ליה והוי כמלוה בשטר לפ"ז דווקא מה שנתחייבה קודם הנשואין אבל יותר היה נראה לכאורה דכיון דלא שייך הכא טעמא דאינהו אפסידו אנפשייהו א"כ הא אמרינן ס"פ יש נוחלין דבמקום פסידא דאחרינא לא שוינהו רבנן כלוקח אע"ג דכתבו התוספת שם דבנחבל אף דלא שייך איהו דאפסיד אנפשי' מ"מ לא חילקו בין מלוה למלוה הכא דהתשלומין היא משום כפרה יש לומר דאינו בכלל מלוה א"כ אפילו נימא דאין הנדון דומה לראי' כמו שמסיים שם בתה"ד א"נ משום שמא יקניטנו מ"מ מנ"מ דידה חייב לשלם כיון דבא לכפרה אינו בכלל מלוה ויותר מזה פסק בסי' שפ"ח ס"ב בהג"ה באשה המוסרת דלא שייך לומר לא פלוג וע"ש בש"ך ועמ"ש לקמן סס"ז גם לא שייך שמא יקניטנו כיון דהקרן הוא נ"מ שלה ולפ"ז אפילו לאחר נשואי' חיוב לשלם אם עברה דלא הוי כלוקח אך לפמ"ש בתשובת מהר"ם מינץ סי' ו' דאפי' לרבנן דפליגי אר' יהודא ואפילו בקרבנות שמחייבה משום נדר מ"מ מודים שהבעל משלם מכתובתה ומנכה לה משמע דאפי' מנצ"ב משלם א"כ י"ל דה"ה הכא שצריך הבעל לשלם אפילו מנצ"ב:

יב (סעיף ה' דינם כמלוה בשטר) בתשובת הרא"ש כתב דגובה מנ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק דדווקא מנ"מ ולא מנצ"ב וכתב הח"מ והדרישה דמיירי שגובה מטלטלים דלגבי נ"מ גובה מלוה בשטר אפי' מטלטלים דלא הוי לוקח גמור וכ"כ הש"ך בח"מ סימן קל"ב מטעם דלא אפסיד אנפשי' כיון דהלוה בשטר אפי' לא כתב מטלטלים אגב קרקע גובה מטלטלים והב"ש כתב דטעמא דהרא"ש דלא סמך עצמו על טעם זה דסבלונות אית ליה קלא אלא על טעם אחר שכתב דהכא לא שייך לומר דאפסיד אנפשי' ונראה דמוכח כן דהא כתב שם הרא"ש באות' תשובה ואם אין לה נ"מ ויש לה שער נדוניא על בעלה שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה ראובן גובה מהבעל מדר' נתן וקשה הא כתב הרא"ש עצמו בתשובה כלל ל"ט סי' ג' דחוב נדוניא שחייב הבעל לאשה כמו נ"מ הם וכשתרצה תגבנו וילקח מהם קרקע ויאכל הבעל פירות ואין ב"ח שלותה ממנו תחת בעלה גובה מהם וכו' א"כ מוכח דחוב בשטר שקודם נשואין גובה אפי' ממטלטלים דהרי הבעל יכול לשלם במעות או מטלטלים והרי הוא כלוקח מדין נ"מ וע"כ מוכח דאפילו במטלטלים גובה ויותר מזה אמרו בכתובות דצ"ב אי פקח הוא מגבה לה קרקע וכ' התו' שם דאע"ג דדינא דבעל חוב לשלם במעות מ"מ יכול להגבות קרקע כדי שיוכל לחזור ולגבות כ"ש הכא דיכול הבעל לשלם במעות וכן כתב שם בסוף התשובה דגובים מלבושים אע"ג דדינם כנ"מ כמו שכתבתי לעיל סי' צ' ואכתי קשה דהא זה השטר נדוניא שהיה אחר הלואת בע"ח ה"ל דאיקני וכיון דדינא כנ"מ ה"ל דאקני קני ומכר כמפורש בח"מ סי' קי"ב דא"י לגבות מבעל מדאקני א"כ למה יגבה הלוקח משטר נדוניא ואף דהב"ש כתב בס"ק ט' דמיירי שם מנצ"ב כבר כתבנו לעיל דמשמע דאינו גובה מדאקני וגם הש"ך שם הבין כן וצ"ל דמיירי שם בנדוניא שהכניסה לו דלא הוי דאקני שהרי היה לה זה בשעת הלואה והא דכתב שם דאם אין הנדוניא עומדת לגבות בחייו א"י לגבות ממנה אע"ג דמלוה בשטר גובה אפילו מנצ"ב היינו משום דהכניסה לו בנדוניא מטלטלי' ונצ"ב ה"ל לוקח גמור דאין גובה מטלטלין משועבדים הרי מפורש בדברי הרא"ש כדברי מהרי"ק וכמו שפירש הדרישה והח"מ אך אכתי לא נתיישב לי דאפי' מיירי בשטר נדוניא שהכניסה לו אכתי ה"ל דאקני כדקי"ל בח"מ סי' קי"ב דמי יימר דאותן המעות ומטלטלי' שהכניסה לו בנדוניא בעצמן היה בשעה ששלח לה סבלונות ואי מיירי בידוע היה לו לפרש ונראה מזה טעמא דהרא"ש דסמך עצמו על מ"ש שם דכיון דבסבלונות לא שייך אפסיד אנפשי' אין דינו כלוקח כלל וה"ל דאקני קנה והוריש דקי"ל דמשתעבד מיהו לכאורה קשה לי על טעם זה דהא כתבו התוס' בס"פ יש נוחלין דהא דלא גבה נחבל מנ"מ והוי הבעל כלוקח מוקדם אע"ג דלא שייך בנחבל אפסיד אנפשי' משום דלא פלוג בין מלוה למלוה א"כ ה"נ לא עדיף חוב דסבלונות מנחבל ונראה דבאמת מהאי טעמא לחודא לא היה גובה אלא בצירוף הני תרי טעמי כיון דסבלונות אית לי' קלא אינו דומה לשאר מלוה ולא שייך ביה לא פלוג ונהי דלא סמך על האי טעמא לחוד דליהוי כשטר ממש מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דהכא לא שייך אפסיד אנפשי' לא אמרינן בזה לא פלוג כיון דאית ליה קלא ואינו דומה לשאר מלוה ולכאורה קשה ע"ז דהא האי דח"מ ס"ס קי"ב שהלוה לאבי' דלא שייך לכאורה דאפסיד אנפשי' כיון דהלוה לאבי' כמ"ש הש"ך שם וע"כ צ"ל משום לא פלוג אע"ג דהתם הוי מלוה בשטר ולא גרע מסבלונות דאית ליה קלא ואפשר לחלק בדוחק מיהו יותר נראה דהתם הוי אפסיד אנפשי' דה"ל לכתוב דאקני שמא ימכור אביה וכן צ"ל בתשובת הרמב"ן שהביאו ב"י בסי' זה בראובן שלוו הוא ואשתו וכו' דמשמע מדבריו דשייך ביה סברת הרי"ף לענין מטלטלי' דה"ל הבעל כלוקח אע"ג דהלוה לה כשהיתה תחת בעלה הראשון ולא ה"ל לאסוקי אדעתי' שימות ותנשא לבעל אחר צ"ל דאפ"ה אפסיד אנפשי' דה"ל לכתוב מטלטלים אגב קרקע משום שמא ימכור המטלטלים ועי' בסמוך

יג (שם בהג"ה וי"א דהא דמלוה בשטר וכו') כ' הח"מ ס"ק י"ב בשם הד"מ דלאחר מיתת האשה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אז נוטל הבע"ח מטלטלי' אפילו בלא אגב וכתב הב"ש דהוא תמוה דהא לענין מלוה ע"פ ולענין שומא הדרא חשיב כלוקח אחר מיחתה ולכאורה נראה כוונת הח"מ דהא הוא מפרש דברי הרמ"א דמיירי בנצ"ב אבל בנ"מ גובה ממטלטלים אפי' בלא אגב ולענין נצ"ב שפיר כתב דאחר שמתה גרע טפי כיון דכשמתה כבר הגיע זמן פרעון אלא דחכמים תקנו ירושתה תחת קבורתה א"כ לא עדיפ' לאחר מותה נצ"ב מנ"מ ושפיר גובה ממטלטלי לאחר מותה אפי' מנצ"ב מיהו בתשובת רמב"ן מבואר דמיירי בנ"מ כמ"ש הב"ש בס"ק י"ד דהא קאי על הסוגיא דמיירי בנ"מ ויותר נלע"ד מלשון תשובת רמב"ן דלא הזכיר כלל תקנת הגאונים שתקנו לגבות ממטלטלים דיתמי משמע דס"ל דאפי' אי נימא דהבעל בחייה ה"ל כיורש ח"מ זה בכלל תקנת הגאונים דלא התקינו אלא בירושה ממש ואין להוסיף על התקנה אפילו אם יהיה דין הבעל בחייה כדין יורש ונ"מ מזה דאפי' אם תפס מטלטלים בחיים לא מהני להרמב"ן דלא כב"ש בסעיף י"ח אך לאחר מותה י"ל בזה סברת הד"מ כיון דהוא בא מחמת ירושת אשתו ממילא הוא בכלל תקנת הגאונים שלא חילקו בין יורשים ושפיר י"ל דלענין מטלטלים עשאוהו כיורש שוב ראיתי בח"מ סי' שפ"ח ס"ב מתשובת ר"מ בר ברוך במרדכי דפסק דבמקום דלא שייך אפסדה אנפשיה ודינו כיורש אפ"ה אינו גובה מן הפירות אלא הגו לאחר מיתתה ונראה דס"ל דבחייה לענין פירות דינו כלוקח יותר וצ"ל הא דבשומא הדרא ה"ל כלוקח יותר אחר מותה משום דבחיים כיון דאין לו אלא פירות אמרי' שומא הדרא דלא שייך לומר אדעתא דארעא נחית אלא בקנין הגוף אבל במשכיר או מוכר לפירות לא הוי כזבנא והדרא וצ"ע גדול שלא הביאו האחרונים משם

בסי' צב

א (סעיף א' אם מכרה ונתנה) כתב הב"ש דוקא מכרה כבר אבל אם לא מכרה יכול לעכב והוכיח מדהקשו התוס' והרא"ש דלר"ג בל"ו מכרה קיים בנכסים שנפלו משנתארסה אע"ג דהתם א"י למכור לכתחלה ש"מ דהכא נמי א"י למכור לכתחלה ולענ"ד דלק"מ דודאי אפילו נימא דמוכרת לכתחילה מ"מ לישנא דמתני' דמכרה ונתנה קיים משמע דכשלא כתב לה אפילו בדיעבד המכר בטל ואדרבא מוכח איפכא מדברי התוס' ר"פ הכותב ד"ה הכותב וכו' והא דתנן בחזקת הבתים וכו' ולא מפרשי דהתם קאי לר"ג דס"ל דבל"ז מכרה קיים וע"כ דקאי על פירי אלא ע"כ דאף לר"ג אין הוכחה דכוונת הבעל שתמכור לכתחלה וממ"ש התוס' שם ד"ה ר' אשי וכו' דמשמע מלישנא דמתני' שלא תמכור לכתחלה כבר כתב מהרש"א שם בפי' דבריהם דודאי אין שייך לומר דהבעל סילק עצמו מלכתחילה לדיעבד אלא ודאי היה כוונת הבעל שתמכור לכתחלה אלא דאנן מחמת ספיקא אמרי' שלא תמכור לכתחלה א"כ נהי דאיכא איסורא למכור לכתחלה אבל אין שייך לומר שהבעל יכול לעכב שלא תמכור דא"כ יצטרך לומר שלא היה כוונתו על המכירה אלא על פירי או ירושה א"כ עכ"פ תוכל למכור או על פירי או על ירושה באותו שיאמר שנסתלק ממנו אך נלע"ד דיש לומר דהא דלא תמכור לכתחלה הוא מטעמא אחרינא דאפילו אם כוונת הבעל על לכתחלה מ"מ כיון דמשני בכותב לה ועודה ארוסה והיינו משום דעדיין לא זכה בנכסים ומכרה ונתנה קיים בשעת אירוסין כמ"ש התו' להדיא בדף צ"ה ד"ה וכי כתב לה וכו' א"כ י"ל דלענין לכתחלה דאפילו באירוסין לא תמכור כדאי' לעיל סי' צ' וכיון שכבר זכה בנכסים לענין לכתחלה א"י לסלק באירוסין כמו אחר נשואין אע"ג דבנכסי' שנפלו לה עד שלא תתארס ונתארסה יכולה למכור לכתחלה מ"מ מתני' לא מיירי בנכסים שנפלו עד שלא תתארס דהא מוכח ממ"ש התוס' דמתני' אתיא כאמרו לו דר"ג ובנפלו עד שלא תתארס גם לאמרו לו בל"ו מכרה קיים כמ"ש התוס' ר"פ האשה שנפלו א"כ הי' מזה נ"מ לדינא דבנכסים שנפלו עד שלא תתארס א"י הבעל לעכב למכור לכתחלה וכן נ"מ בקנו מידו דמהני אף לאחר נשואין א"י לעכב למכור לכתחלה וצ"ע ולכאורה קשה דהא קאמר בש"ס (דפ"ג) ע"ב וכיון דאכלה לפירי פירא פירא מהיכ' ומשני בדשייר' משמע להדיא דיכולה לאכול הפירות כמ"ש הרא"ש להדיא והביאו רמ"א לקמן סעיף ד' וא"כ לכאורה משמע דיכולה ג"כ ליתן לאחר במתנה הפירות כמ"ש הח"מ בס"ק י' ולמה יגרע זכות הבעל בפירות יותר מנכסים עצמן דאין לה רשות למכור לכתחלה כדי שיהיה להבעל בהם פירות וירושה וה"נ אין לה לאכול ולכלות הפירות או ליתן לאחר כדי שיהיה לבעל בהם פירות וירושה ואין לחלק כיון דהפירות עדיין לא באו לעולם מהני אף לכתחלה דהא לשיטת הרא"ש שהסכים להרמב"ן דמתני' אתיא כר"ג ולענין נכסים שנפלו משנשאת ואפ"ה נקט במתני' דווקא בדיעבד א"כ ה"ה לפירות ולכאורה היה נראה בדוחק לחלק בין אכילה למכירה ונתינה דאף שרשות בידה לאכול אבל ליתן לאחר אין לה רשות דלא כח"מ בס"ק יו"ד ובזה א"ש לשון ריא"ז שהביא הח"מ בס"ק ה' ונראה בעיני שאין לו שום זכות במעות אלא היא עושה בהן כל חפצה משמע בהדיא דיכולה לכלות המעות ולאכול אותם וקשה נמי למה יגרעו המעות מן השדה עצמה שלא תמכור לכתחלה ולפמ"ש דיש חילוק בין אכיל' לנתינה לאחר א"ש דאע"ג דאין לה רשות ליתן לאחר מ"מ יכולה לאכול אותם לפי זה היה נפקא מיניה טובא דאם הכניסה לו מעות או פירות נ"מ יכולה לאכול