הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנד

שאינו רוצה לישבע עכ"ל הש"ך שם ויש להביא ראיה מהא דאי' בב"מ דף כ' ע"א דל"ל שמא זבנה לכתובתה משום דשמואל דמחלה מחול קשה בלא הא דשמואל כיון שאמר פרוע הוא הרי א"י לגבות וצ"ל דדוקא כשנאמן במיגו דמחילה וה"ה הכא כיון דאשה א"י למחול אפילו אם אינו רוצה לישבע אין הבעל מפסיד אבל לדעת בעה"ת וש"ע שם א"י לגבות בלא שבועה אבל בנותן לה נאמנות בשטר גובה וגם ע"ז תמה הש"ך דמאי מועיל שהאמין לה אם היא אומרת שהיא פרוע גם הט"ז כת' בכל זה כדברי הש"ך גם מ"ש הב"ש בתוך זמנו תליא בפלוגתא בח"מ סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע כבר כתב הש"ך שם דהפלוגתא אינו אלא אם יכול להשביע לאחר הפירעון לפ"ז הכא עכ"פ צריך ליפרע בתחילה ליד הבעל ואין נ"מ אלא אם יכול להשביע האשה לאחר הפרעון או לא וכן נלע"ד דמוכרח הוא לכמ"ש לעיל דמוכח דאינו נאמן המוכר לומר פרוע אלא במיגו דמחילה מהאי דב"מ דף כ' ע"א גבי מצא שובר בשוק דאמר שם דאין האשה נאמנת בטענת פרעון אלא משום טעמא דשמואל אם כן קשה על דעת בעה"ת וש"ע בסי' מ"ז דנאמן לומר פרוע אפילו היכא דליכא מיגו דמחילה משום דצריך לישבע דהוא נגד סוגיא מפורשת דאי ניחוש לקנוניא הא הבעל יכול לומר השבע לי ונראה דהם מפרשים הסוגיא ביושבת תחת בעלה כדמשמע מלשון הש"ס שם ודילמא זבינתי' לכתובה בטובת הנאה וא"כ הוי ליה תוך זמנו ואין צריך שבועה קודם פרעון ועיין ברא"ש שם ומ"ש לקמן סי' צ"ג סעיף ט' מיהו אכתי יש להסתפק הכא היכא דהכניסה לו שט"ח בנ"מ דנהי דא"י למחול מ"מ כיון דקי"ל דבעל בנכסי אשתו בריך הרשאה א"כ אף שכתבתי לעיל דכיון שאינה יכולה למחול הב"ד כופין אותה שתתבע בעצמה או שתכתוב לו הרשאה מ"מ כיון שהיא טוענת שהוא פרוע איך שייך שנכוף אותה שתתבע או שתתן הרשאה אפי' ביש נאמנות בשטר כמ"ש לעיל אך לפמ"ש בתרומת הדשן והבאתי לעיל דבמעות מזומנים א"ב הרשאה א"כ יש לחלק דהיכא דהשט"ח הוא על מעות מזומנים דא"צ הרשאה אינה נאמנת לומר פרוע אבל במקום שאינה יכולה לתבוע אלא קרקע כגון שמפורש בשטר דלא יהא פרעון אלא מהקרקע שצריך הרשאה היכי דליכא פירא בארעא והיא טוענת פרוע צ"ע:

ד (סעיף ב' ונשאת הוי כלוקח) כתבו התוס' אף דבמקום פסידא דינו כיורש כאן לא הוי פסידא דבמתנה ניתן לו והר"ן כתב בשם הרשב"א כיון דאשה לאנסובי קיימא ע"כ לאחריך שאמר היינו שלא במקום הבעל לכאורה לפמ"ש בש"ע ח"מ סי' רמ"ח בנותן ליורשיו לא עשה כלום וכתב הה"מ והביאו הסמ"ע בס"ק ט"ו דודאי דעת הנותן שלא יתן ליורשיו משא"כ באחר כיון דאיסור יש בדבר לשנות דעת הנותן אין אדם חוטא ולא לו ע"ש א"כ באשה דמשמע דמותרת להנשא לכתחלה א"כ הסברא נותנת להיפך דדעתו היה שלא יירש הבעל ומצאתי קושיא זו בתשובת הש"ך ס"ב סי' קל"ה ונראה לע"ד ליישב דבאמת אע"ג דלא שייך לומר שהיה דעת הנותן שלא תנשא לבעל כדי שלא יבוטל דבריו מ"מ היה דעתו שתקיים דבריו ותתנה עם הבעל קודם הנשואין שלא יורש אותה שדה באופן המועיל לקמן סימן צ"ב ולפי זה עכ"פ נסתר תירץ הר"ן ונ"ל כתירוץ התוס' ובזה נסתר נמי מ"ש שם הרש"ך בפשיטות דאם אמר לפנוי' נכסי לך ואחריך לזרעך שיהיה לך דכיון דאין סברא שכוונתו לזרע שיהי' לה בזנות וע"כ שתנשא לבעל א"כ ה"ל כנשאת כבר והדין הוא דלא קנה בעל ולפמ"ש ז"א דודאי כוונתו שתנשא לבעל אבל סבר שתתנה עם הבעל שלא יירשנה שדה זו ואם עברה ונשאת בלא תנאי הוי כאילו מכרה לאחר:

ה (שם אבל האומר לנשואה) יש להסתפק אם מכרה לבעל עצמו או שנתנה לו שיהיה בתורת נצ"ב אם אחריך מוציא מיד הבעל דלכאורה יש לדמות למ"ש בח"מ שם במכר ליורשיו דלא מהני דאע"ג דאיכא איסורא לשנות דעת הנותן מ"מ ליורשיו עצמו עביד אפילו באיסורא א"כ י"ל דה"נ ה"ל כנתן ליורשיו ולא מהני וכה"ג אמרינן בב"ק דף פ"ט דכל לגבי בעלה ודאי מחלה אע"ג דאיסורא הוא. מיהו נראה דלפמ"ש לקמן סי' ק"ה לתרץ קושית התו' בב"ק דף צ' דהא דקאמר תמכור בטובת הנאה ולא חייש דודאי תמחול משום דדוקא גבי נחבל דהב"ד כופין אותה בודאי היא תמחול אבל במכירה מדעת מסתמא לא עבדא איסורא א"כ ה"נ י"ל דלא חייש הנותן שתמכור לבעלה באיסור' וכבר כתבתי בסמוך דמוכח מאומר לפנוי' אע"ג דמסתמא תנשא אלא דלא עבדא איסורא מסתמא תתנה עמו כנ"ל וה"ה בנידון זה:

ו (שם אם מכרה ומתה יעמדו הנכסים ביד הלוקח) הקשה הח"מ על דעת הרא"ש דבעל מוציא הגוף מחיים א"כ אחריך ליקני ותירוץ דכיון דסילק לבעל דלא ליקני לא הוי כלוקח ראשון וז"א דהא קאמר הש"ס דבתחל' מוציא הבעל מיד הלוקח וחוזר חלילה וכ"כ הר"ן להדיא ואפילו לפמ"ש התוס' שם דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל מ"מ הא משמע דדוקא משום פסידא אבל במתנה דליכא פסידא באמת חוזר כמ"ש הב"ש בסמוך ע"כ מוכח דליתא לסברא זו דאל"כ למה יוציא הבעל אבל באמת לק"מ קושיתו דאף דנגד הבעל אין מכירתה כלום אפי' בחיים מ"מ הא כתב רמ"א שם דלכשתתאלמן ותתגרש מכירתה קיימת א"כ לגבי אחריך כשנסתלק הבעל ה"ל כמו כשנתאלמנה והמכירה קיים תדע דמטעם זה הבעל מוציא מיד הלוקח אע"ג שאמר הנותן מתנה אחריך לפלוני מ"מ לגבי לוקח שנסתלק כח הנותן ה"ל כאילו מת אחריך בחיי ראשון דקנה יורש ראשון ואף דהב"ש כתב לעיל סי' צ' דאפילו כשתתאלמן ותתגרש לא מהני לדעת הרא"ש וחולק על הרמ"א כבר סתרתי שם ומכאן נמי ראיה לדעת רמ"א כמ"ש שם:

ז (סעיף ג' וכן אם גבו ממנה) הטעם משום דדינו כלוקח והש"כ בח"מ סי' ק"ג כתב דלגריעות לא חשיב כלוקח כיון דהוא יורש מדאורייתא אלא דאפי' אם דינו כיורש לא מהדרי' ליה משום דה"ל ראוי דהרי גבו ממנה קודם שנשאת ולדבריו היה ראוי להדר ליורשי' מן האב וצריך להבין שיטת התוס' והפוסקים שלא כתבו כן ותו קשה לפי דבריו דא"כ אפי' אחר שנשאת נמי אם גבה ממנה נ"מ שלה במלוה בשטר ג"כ לא יהא שודא הדרא ליה לאחר שמתה דהא ה"ל ראוי ואף דכתב הרא"ש גבי מלוה שלה שהלותה אחר נשואין מנ"מ דהבעל יורש כמבואר לעיל סי' צ' ס"א היינו מטעם שכתב הרא"ש שם הבעל זכה מתחלה מתקנת אושא אבל הכא דמשום פסידא דמלוה ראוי להיות דינו כלוקח דלא מהדרינן ליה ואף שכתב הש"ך שם דלגרוע מדין תורה לא אמרינן הכי דמדאורייתא דינו כיורש מ"מ כיון דמדאורייתא אינו יורש אלא לאחר מותה ככל יורשים וה"ל ראוי אפי' דנישו' ממנה לאחר הנשואין א"כ לא שייך תקנ' אושא ושפיר ה"ל ראוי ודוחק גדול לומר דבמלוה קודם כיון שידע דקיימא לאנסובי לא חשו לפסידא דלוה והוו כיורש מתחלת נשואין דלא הוי ראוי דלא מצינו הך סברא אלא העיקר בזה דס"ל להתוס' והפוסקים דזה דמי למה שאמרו בס"פ הנזקין בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת ביובל מטעם דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא ה"ל ראוי וכן איתא לעיל רס"י צ' ע"ש בהג"ה כתבו לה מורישים וכו' א"כ ה"נ כיון דיכולה בכל עת לפדות לא הוי ראוי ולא הוי אלא כקנין פירות ואין להקשות ע"ז דהא אמרי' גבי אחריך בב"ב דף קנ"א ע"ב מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבין זביני' זביני משמע לכאורה דמטעם זה הוי ראוי א"כ ה"נ כיון דאם מכר הבעל לאחר תו לא הדרא ונימא דהוי ראוי אבל באמת ז"א דבאחריך לא קנתה האשה כלל אחר מותה תדע דהא מבואר בח"מ סי' רמ"ח ס"ז בהג"ה דלאו דוקא בעל אלא אפילו שאר יורשים אינם יורשים דאינה יורשת בקבר להנחיל וכן מבואר בר"ן שהביא ב"י שם וכמ"ש לעיל בסי' צ' ומה שאמרו בגמרא מסתברא טעמא דבני מערבא היינו דמזה מוכח דאחריך לאו כמעכשיו כמו שפירש הרשב"ם שם:

ח (סעיף ד' היה עלי' מלוה ע"פ וכו'(ובח"מ סי' קי"ב כתב דאפי' חוב בשטר ולא כתב לו דאקני אין גובין מן הבעל מנכסים שנפלו לה אח"כ דהוי כלוקח ובש"ך שם ובב"ש כאן ס"ק ט' נסתפקו דילמא דוקא במלוה ע"פ שייך אפסיד אנפשי' דשמא יטעון פרוע אבל בשטר אע"ג דלא כתב דאקני לא הפסיד מיהו בתשובת רשב"א שהביא הב"י בסי' זה באלמנה ששדכה את בתה ונשאת וכו' מפורש שם דהיכא דהוי דאקני אין הבעל חוב גובה אפילו בשטר ואפשר דהש"ך הבין דהרשב"א מיירי שהכניסתם לבעלה בתורת נצ"ב דודאי הוי כלוקח אך העיקר נראה דמלשון הש"ס והפוסקים משמע דאין הטעם משום טענת פרוע דהרי יכול לבא לב"ד תוך ומנו ולהתרות בה שלא תשלם לו אלא בפני עדים ותו דע"כ מיירי באמת בענין שא"י לטעון פרעתי דאל"ה פשיטא דאינה נאמנת להוציא מן הבעל ולכאורה היה נראה לי בזה דהא דמשמעות הפוסקים בלותה לאחר שנשאת אפי' בשטר דאינו מוציא מן הבעל וכן בחבלה באחרים כדאיתא בב"ק דף כ"ט אשה שחבלה באחרים פטורה אבל משלמת לאחר שתתגרש משמע דבשום ענין אינו גובה כל זמן שהיא תחתיו אפילו נכסים שנפלו לה אחר שחבלה ועמדה בדין ג"כ אינו גובה מהן אע"ג דהחוב הוא קודם לבעל שהרי הבעל אינו כלוקח אלא משעה שנפלו לה וא"כ היה ראוי לגבות מהן הנחבל ובע"ח דאין לומר כיון דשיעבוד הנחבל והבע"ח אינו ג"כ אלא משנפלו א"כ כיון דבאותו שעה הבעל נמי נעשה כלוקח א"י לגבות ממנו דלכאורה ז"א דיש לדמות זה להא דקי"ל דבע"ח גובה את השבח כמבואר בריש סי' קט"ו בח"מ דהיכא דכתב לבע"ח דאקני וללוקח לא כתב דאקני על אחריות שלו גובה כל השבח משום דכשהשבח בא לעולם נשתעבד לבע"ח אע"ג דכבר קנה אותו הלוקח באותו שעה ונראה לכאורה הטעם משום דהוי דאקני ולא משתעבד לנחבל ובע"ח אם לא כתב לו בפירוש דאקני א"כ מוכח דשייך בזה אפסיד אנפשיה מיהו צ"ע אי שייך בנחבל שהוא מלוה הכתובה בתורה דאקני דלא שייך זה אלא בשעבוד שהוא משעבד עצמו בשטר אבל הכא החוב הוא תמיד חל על הנכסים שבאו ל משמע בקידושין דף כ"ט ע"ב גבי משועבדים דבכור ע"ש ויש לדחות ראיה הנ"ל משבח דהך דשבח שאני שהיה לבע"ח שיעבוד על השדה קודם מה שישביח ויוצא פירותיו אבל כשבא ביחד י"ל דא"י לגבות ולפ"ז אפי' בהלואה קודם שניסת וכדאקני ונפלו הנכסים אח"כ נמי הדין כן ולפ"ז ה"ה נמי בכתב לבע"ח דאקני ואח"כ מכר מה שיירש מאביה בענין המועיל כגון ששדה זו לר"ת או מה שאירש מאבא היום כדאיתא בח"מ סי' רי"א דבא הקנין ושעבוד ביחד א"י לטרוף ולא שייך בזה חלוקה כמו בשני בע"ח וכן משמע ממ"ש התוס' והרא"ש שהביא הש"ע סי' קי"ח סעיף י' שאם הי' לבעל במתנ' פירות לא הי' גובה ממנו אף שבא ביחד ועמ"ש בזה לעיל בסימן פ"ה ליישב דברי הש"ע שם:

ט (שם אינה נגבית מן הבעל) הנה דין זה מיירי בנ"מ אבל בנצ"ב כתבו הפוסקים בפשיטות דהוי הבעל כלוקח והב"ש הקשה ע"ז מהא דאמרי' בב"ב ס"פ יש נוחלין מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנה ניזונת מן נכסיו ושם מיירי בנצ"ב והיינו פרנסת הבנות כמ"ש הרמב"ם וש"ע בסימן קי"ג ס"ו ובאמת בש"ס מיירי בנ"מ ובבת יורשת ולא מיירי מעישור נכסים כלל והרמב"ם וש"ע שכתבו הדין גבי עישור נכסיו באמת כתבו דאין הבעל יורש פרנסה הראוי להנתן לה שהרי כולם בחזקת אלמנה משמע להדיא דמיירי שעדיין לא נתנה לבעל ואין הבעל יכול לתבוע חלק עישור נכסים משום דהכל משועבד למזונות האלמנה אבל אם עברו היתומים ונתנו העישור נכסים ליד הבעל בנדוניא כשנשאה פשיטא דה"ל כלוקח גמור ואין האלמנה יכולה להוציא מידו:

י שם (בהג"ה אם המעות שהלוה בעין וכו') כן כתב הרמב"ם ס"פ כ"ו מהלכות מלוה וכתב הה"מ שהוא כדברי רבינו שרירא ורב האי שכתבתי למעלה אפילו בלותה משנשאת וכבר כתבתי בזה עכ"ל ושם בדין ט' הביא דבריהם שהאשה שלותה או קבלה פקדון וכו' וכתב שם דדבריהם צ"ע בלותה שכיון שמלוה להוצאה נתנה מיד כשלותה זכה בהם הבעל לאכילת פירות ולענ"ד היה נראה לכאורה ליישב דברי הגאונים דמיירי במלוה בשטר דג"כ אינו גובה מן הבעל מנ"מ כיון שלותה אחר שנשאת דהוא לוקח מוקדם משא"כ אותן המעות שלותה וכל דאתי מחמתייהו שאי אפשר שהיה הבעל לוקח בהם אלא לאחר שלותה ובאה לרשותה נמצא כבר קדם שיעבודא עליהם ואפילו לא כתב מטלטלים אגב קרקע אפ"ה משתעבדי לגבי בעל כמבואר לקמן בסמוך סעיף ה' בשיטת הפרישה וש"כ וח"מ ולא הוי נמי דאקני כיון שהשיעבוד בא בשעת הלואה ביחד ותו דקי"ל דאקני ט"ס היא אך לפמ"ש לעיל דהיכא דהשיעבוד ומכירה כאחד אין יכול לגבות צ"ל דכיון דהמעות של המלוה הוא קדם שיעבודו א"נ בלא נודע לבעל מיד בשעת הלואה ודוחק הוא מיהו לאחר העיון נראה לענ"ד דאפי' אי מיירי הגאונים במלוה ע"פ אחר שנשאת א"ש דברי הגאונים מתרי טעמי חדא די"ל דס"ל כיון דכל סתם הלואה הוא ע"מ לפרוע א"כ דמי להך דסעיף ב' באומר אחריך לנשואה לא קני בעל דהכי אמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני וה"ל כנותן ע"מ שאין לבעלה רשות בהן א"כ ה"נ המלו' לנשואה ע"מ שתפרע ה"ל כאומר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וממילא שאין הבעל זוכה לא במעות עצמו ולא בכל דאתי מחמתייהו עד שתפרע לו ואפי' לא אמר בפי' ע"מ שתפרע אין לך אומדנ' דמוכח יותר מזה ותו לפמ"ש לעיל סי' צ' במכרה נ"מ ה"ל כמכר והכיר בה שאינה שלו דקי"ל דהמעות שאש אמר