הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנג

זוזי בכדי דהא מש"ה קי"ל אחריות ט"ס וזה ודאי אין להקשות דלא חוקי הש"ס דאבדה לגמרי משמע דנפסד המכ' דאין לשון הברייתא ראשון ושני מורה כן ועיין מ"ש בחידושי' באורך אך דעת הר"ן בזה דאפילו אם שדה שניה הוא כדי כל כתובתה אפ"ה א"י לומ' נ"ר מדלא כתבה לראשון מחמת חששא דשמא ישתדף שדה שני' או יגבנה בע"ח מוקדם. וצ"ע לדינא ועיין בחידושי' באורך:

לט (שם קבלה עלי' אחריות) כתב הב"ש דעכשיו נוהגין שכותבין אשה והדר בעלה וגם אחריות ע"כ מוכח דאחריו' לא קאי על האשה דאל"ה למה הוצרך קנין האשה והדר הבעל ונראה דאע"ג דהנוסחא של אחריות הוא בלשון שניהם ע"כ צריך לפרש לשון השטר שאם יטרוף ממנה השדה בענין שיחזור על הבעל לגבות ממנו שדה אחרת שהיא מוחלת שיעבודה נגדו שיהי' כל נכסי הבעל אחראין לו כנגדה א"נ כמ"ש הרא"ש דאם מכרה כתובתה לאחר ויבא ויגבה ממנו:

אך לפמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דאין מועיל לדידן אפי' קיבלה אחריות א"כ אין הכרח להוצי' משמעו' לשון השטר דמשמע. אחריות גמור כמו אחריות דידי' כיון די"ל דלכך נהגו לקנו' אשה וה"ב כדי שיועיל אליבא דכ"ע וצ"ע:

מ (שם אשה שסלקה וכו'). אין להקשו' דהא לו סי' צ"ב סעיף א' בהג"ה כתב דלא מהני סילוק קודם אירוסין משום דהוי דשלב"ל י"ל כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ט סס"ד דכיון דכבר נשתעבד לה משום הכי יכולה לסלק עצמה משעבודה אף נכסים שעדיין לא קנה ועיין בט"ז שם שהקשה על הסמ"ע ממ"ש באה"ע הכותב לאשתו בעודה ארוס' דו"ד אין לו בנכסייך מהני אע"ג דאכתי לא חל השיעבוד ובאמת משמע דווק' בעודה ארוסה דכבר הוי קצת שיעבוד אבל קודם אירוסין לא מהני מיהו לענ"ד גבי שעבוד כי הכא אפי' לא נשתעב' עדיין כלל מ"מ יכול להסתלק דהא קי"ל דאדם משעבד עצמו בדבר שלב"ל כ"ש דיכול לסלק שעבודא מדשלב"ל ולא דמי להך דר"פ הכותב דיש לבעל קנין פירות להכי לא מהני קודם אירוסין והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש בח"מ סי' קי"ב די"א דאע"ג דכתב דאקני יכול לחזור כל זמן שלא קנה ע"ש סס"א בשם המרדכי בר"פ מי שמת א"כ מאי הוצרך המרדכי הכא בדין זה שהיא מסלקת עצמ' קוד' שיקנ' הבעל הא הבעל עצמו יכול לחזור בו והי' מזה ראי' למ"ש הש"ך שם ס"ק ב' דאין כוונת המרדכי כן ע"ש. מיהו נרא' דא"ב לזה דשעבוד כתוב' שאני דכל שעה ושעה שהיא תחתיו חל השיעבוד מתקנ' שמעון בן שטח א"כ אע"ג דיחזו' הבעל מ"מ כשיקנ' ישתעבד אח"כ מחדש מתקנ' חז"ל לכך הוצרך לסילוק אשה לפ"ז צ"ל דאף דכתב הסמ"ע דאינו מועיל הסילוק קודם החיוב. מ"מ מועיל הכא אף שנשתעבד מחדש בכל שעה שהיא תחתיו דכי היכי דמועיל הסילוק לשעבר ה"נ מועיל להבא ולפמ"ש דבשעבוד יכול להסתלק אף קודם שבא לעולם א"ש טפי:

מא (סעיף י"ט אשה שאחר לה בעלה וכו') כ' הח"ח והב"ש דהטעם משו' דיצטרך לקנות לה בגדי' אחרים ולכאורה משמע מזה דאם קנה לה תכשיטים יותר ממה שמחויב לה דלא יתחייב לקנות אחרים תחתיה' לא אמרי' דכוונתו הי' דוקא להשאיל אבל מלשון הרא"ש שהביא הטור והמלבושי' שהכניסה לו בין נ"מ בין נצ"ב אינה יכולה למוכרם משמע בהדיא דלא זו אף זו קאמר דאפילו אם לא יתחייב לקנות אחרים תחתיה' מ"מ הדין כן והטעם דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה ולכאורה הי' נראה דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בנותן מתנה לאשה ואמר ע"מ מה שתרבה תעשה בהם אם אינו מפרש הדבר שתעשה בהם קנה אותם הבעל כמבואר בי"ד סי' רכ"ב אבל לדעת הרמב"ם שם דע"ח שתרצי עשי הוי כאילו מפרש כל דבר שתעשה ולא קנה אותן הבעל א"כ י"ל נמי הכא הדין כן אבל מלשון המחבר דסתם כאן ובי"ד משמע דס"ל עיקר כדעת הרמב"ם צ"ל דהכא שאני כיון דהבעל עצמו הוא הנותן אמרי' ידה על התחתונה:

מב (סעיף כ' ראובן שהי' לאשתו קרקע נ"מ וכו') משמע דאם הוא קרקע של נצ"ב בע"ח המוקדם קודם לגבות ונראה דדין זה הוא מתשובת הרא"ש ואזיל לטעמי' דס"ל בנצ"ב אם מכר הבעל המכר קיים עד שעת טירפא כשנתאלמן או תתגרש נמצא כשמתה קודם ולא בא לידי גביה ממילא המוקדם קודם אע"ג דמבואר לעיל דהיכא דמכר ממכר עולם מודה הרא"ש דא"י למכור כמבואר בירושלמי מ"מ שיעבוד שאני אבל לדעת הרמב"ם דהמכר בטל מיד ויכולה אשה להוציא מיד הלקוחות בחיי' צ"ע אי נימא דנהי דאם היתה קיימת לא היה הראשון יכול לגבות מנצ"ב מ"מ כשכתבה לשני והיה השני בא לגבות היה הראשון מוציא ממנו והיה חוזר חלילה כדין שתי כתובות וכתבה ראשונה ללוקח דז"ד אין לי עמך א"כ כשמתה הראשון קודם לגבות או נימא כיון דהיא לותה ג"כ מהשני א"כ יש לו כח שלה והוי כאילו בעלה שעבוד של הראשון בחיי' וממילא שעבוד שני הוא קודם וכ"ש לדעת היש מי שאומר לעיל סי"ג והוא דעת התוס' דאפילו הוא עצמו יכל לערער על המכר א"כ י"ל כשלוה מן השני ה"ל כאילו בטל המכר הראשון והסכים להלואתה א"כ השני קודם וצ"ע עוד נ"ל לפמ"ש הפוסקי' באשה שחבלה באחרים שיכולין לגבות מנצ"ב שלה דהיינו בטובת הנאה כמ"ש הרא"ש בפ' החובל ובח"מ סי' תכ"ד א"כ לפמ"ש הח"מ בס"ק מ"ג דהבעל יכול למכור נ"מ בטובת הנאה שאם תחות בחייו יקנה אותם הלוקח וכבר כתבתי לעיל מדברי החו' פ' אע"פ דיותר עדיפא יד הבעל בנ"מ מיד האשה בנצ"ב א"כ נראה פשוט דבע"ח של הבעל יכול לגבות מטובת הנאה של נ"מ מק"ו דבע"ח של אשה בנצ"ב וא"כ הכא יכול בע"ח המוקדם לטעון שכבר נשתעבד לו מקודם טובת הנאה של הבעל דבטובת הנא' לא היה מועיל אם לוה אח"כ משני עם אשתו דאמאי לא נימא דשיעבוד הוי כמכר כמ"ש בעה"ת והביאו הב"י בח"מ סי' קי"א דבכל מילי הוי שיעבוד כמכר וצ"ל דמיירי במה שהוא יחר משיעור טובת הנאה דהוא דבר מועט וכיון דבחיי' היה יכול הבעל לסלק לבעל חוב הראשון בדמי טובת הנאה שלו כיון שלא מכר לו מכירה גמורה ממילא מהני מה שלוו שניהם משני לסלק את הראשון בדמי טובת הנאה מ"מ יבא לנו שהראשון גובה מקודם כפי ערך דמי טובת הנאה שהיה הבעל יכול למכור וצ"ע שלא הזכירו הרא"ש וש"ע מזה ועיין בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו דכתב הטור וש"ע אבל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אין בעל חוב גובה ממנה והוא מלשון בעה"ת ולכאורה היה נראה מזה דוקא לדעת הרמב"ם וסייעתו דבנכסי צאן ברזל המכר בטל מיד והכי ס"ל לבעה"ת כמ"ש הב"י בשמו בח"מ סימן קי"א אב לדעת ר"י והרא"ש שכתב הטור בשמו דבנצ"ב המכר קיים היה אפשר לומר דשיעבוד כמכר ובעל חוב גובה ממנה עד שעת טירפא אבל מלשון הטור דמשמע דהכא הסכים לדעת אביו הרא"ש ובח"מ שם הביא לשון בעה"ת בפשיטות משמע דמודה הרא"ש דאין בע"ח גובה ממנה נראה דהטעם בזה דכיון דמודה ת"ק לרשב"ג בר"פ אלמנה לכה"ג במכנסת שום לבעלה לכתחלה לא ימכור אף דבדיעבד המכר קיום מ"מ אין הב"ד מגבין לו כיון דאיכא איסורא לכתחלה כדאי' בח"מ סי' רמ"ח ס"ה גבי אחריך דאם מכר הראשון מכר קיים אפ"ה אין ב"ד מגבין לבע"ח ומ"מ דאין הב"ד עושין איסור להגבות לבעל חוב כמו שכתב הסמ"ע שם בס"ק י"ז ומ"מ לענין שיעבוד נ"ל דהראשון קודם כמ"ש לעיל ונראה עוד ראיה לזה דכל היכא דאיכא איסורא לכתחלה אין לגבות לבעל חוב מדאמר בב"ק דף פ"ט אמתני' דעבד ואשה פגיעתן רעה ש"מ איתא לתקנת אושא דאל"ה תזבן נכסי מלוג קשה הא ודאי אף לתקנת אושא לדינא דמתני' בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת מכרה קיים וכ"ש עד שלא תתארס כמבואר במתניתין דריש פ' אשה שנפלו לה נכסים ועכ"פ מכרה קיים לפירות דלא היה בזה תקנת אושא ותקנת רבותינו ודאי לא נזכר במשנה כלל א"כ אכתי קשה דתזבן אותם הנכסים למאי דלא הוי ניחא להש"ס לאוקמי בדלית לה אלא על כרחך מוכרח דכיון דמבואר במתני' דאינה מוכרת לכתחלה וכפי' רש"י שם אפילו בנפלו עד שלא תתארס ממילא אין בעל חוב גובה מהם משא"כ אי ליתא לתקנת אושא מותרת למכור לכתחלה הגוף לאח"מ דה"ל הבעל כשאר יורש דהמוריש יכול למכור בחייו לכל מי שירצה

בסי' צא

א (סעיף א' אשה שהכניסה וכו') עיי' בח"מ סימן ס"ו סעיף כ"ח דאפי' אם הכניסה לו נ"מ א"י למחול והוא מבעה"ת בשם הרמב"ן ובתשובת חות יאיר כתב שצ"ע דהא אין זכי' לבעל רק בפירות נ"ח ולכך צריך הרשאה היכא דליכא פירא בארעא ע"ש ולק"מ דהא כתב בתרומת הדשן דמעות מזומנים הוי כאיכא פירא בארעא כמבואר בסי' פ"ה מיהו אכתי ה"מ להקשות אהא דכת' הטור וש"ע לעיל סימן פ"ג גבי חבלו בה אחרים דאינה יכולה למחול ואם מחלה אינה מחילה ומ"מ אין הבעל יכול לתבוע חלקו אלא בהרשאתה אך כבר כתבתי דאין מזה קושיא ומצינו בכה"ג גבי קנס ובו"פ של נערה דהוי דאביה ואינה יכולה למחול כדאיתא בכתובות דף ל"ט ע"ב ע"ש ואפ"ה כתב הרמב"ם בריש הלכות נערה דהיא בעצמ' צריכה לתבוע אותו לדין וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל סימן פ"ה דכיון שאינה יכולה למחול הב"ד כופין אותה שתתבע או שתכתוב לו הרשאה וכ"נ דעיקר הטעם דקאמר דא"י למחול משום דידו כידה שייך אפילו בנ"מ כדאיתא בר"פ הכותב דאפילו לאביי נשואה ידו כידה ונראה אף דלשון מכנסת שט"ח משמע נצ"ב כמ"ש הח"מ מ"מ אי לאו תקנת חכמים דידו כידה לא הוי עדיף מה שהכניסה בנצ"ב משאר מכירת שט"ח בכתיבה ומסירה דיכול למחול משום דעיקר שעבוד הגוף נשאר אבלו אלא עיקר הטעם כמ"ש הרי"ף משום דאין קנין לאשה בלא בעלה והיינו מתקנת חכמים והוא אפילו בנ"מ לכך הוצרך לומר הטעם משום דידו כידה אע"ג דמיירי בנצ"ב ואף שכתבנו לעיל סימן צ' דבנצ"ב היה תקנה קדומה להיות מכרה בטל מ"ח כשתקנו באושא אפי' בנ"מ הדר דינא ידו כידה כמו בנצ"ב וכבר כתבנו בקידושין דף פ"ה פ"ב דנקט בנצ"ב משום דבנ"מ לא מתוקמא אלא לפי תקנת רבותינו בר"פ האשה שנפלו משא"כ לדינא דמתני' שם בנפלו לה קודם מכרה ונתנה קיים כ"ש שיכולה למחול ולפ"ז נ"מ בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך דמכרה ונתנה קיים מועיל המחילה דלא גרע ממכרה ונתנה:

ב (שם אינו מחול מפני שידו כידה) נראה פשוט לפמ"ש רמ"א לעיל סי' צ' סעיף י"ג דאע"ג דאם מכרה נצ"ב המכר בטל מ"ח לכשתתאלמן או תתגרש המכר קיים ה"נ אם מת הוא מועיל מחילתה דודאי עדיף מחיל' בדבר שתחת ידו ממכירה ואפי' לדעת הב"ש שם דה"ל דבר שלא בא לעולם לגבי מכירה כבר כתבתי לעיל דדברי רמ"א מוכרחים ומ"מ הכא גבי מחילה גם הב"ש מודה דהא מחיל מהני בדבר שלא בא לעולם כיון דעכ"פ השיעבוד שלה הוא מתחלת הלואה וכ"ש במודה שהוא פרוע דהדין הוא דאינה נאמנת לגבי בעל מ"מ אם נתאלמנה מועיל הודאתה כדאי' לעיל סי' צ"ב סי"ב בהג"ה אך בזה יש להסתפק דאפילו במתה והבעל יורש את הגוף לאחר חיתה י"ל דמועיל מחילתה אף דבמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות מתקנת אישא מ"מ הכא כיון דקי"ל דהבעל אינו יורש במלוה שביד אחרים כשנשאה כדאיתא לעיל רס"י צ' אם כן כיון שמחלה בעוד שהיה ראוי י"ל דלא שייך עדיין תקנת אושא ודוקא בחיי' לפירות דלא שייך בו ראוי שפיר אמרינן דאין מחילתה כלום משום שידו כידה אבל לגבי ירושה לא ה"ל הבעל כלוקח אלא כשבא לידו אבל כשמחלה קודם י"ל דמהני מחילתה וכן משמע מלשון הרא"ש דמדמה מלוה שביד אחרים למכרה נ"מ כמבואר לעיל סי' צ' ס"א ולפמ"ש לעיל דאפי' הכניסה לו נצ"ב לא עדיף מנ"מ דמה שהכניסה לו נצ"ב לא עדיף משאר לוקח דיכול המוכר למחול וצריך הבעל לבוא מכח תקנת חז"ל דעשאוהו כלוקח וזה אינו אלא במוחזק ולא בראוי א"כ קדמה המחילה עד שלא נעשה כלוקח מיהו מלשון בעה"ת בשם הרמב"ן שהביאו הב"י בח"מ סי' ס"ו דמכנסת לבעלה שט"ח א"כ כתיבה ומסירה וכו' אלא בתקנת חכמים שעשאוהו כלוקח ויורש לזכותו קנה הכל משמע קצת דאפי' לענין ירושה קנה וצ"ע לדינא:

ג (שם בהג"ה ולכן אינה נאמנת) כתב הח"מ היינו ביש בו נאמנות אבל אם אין בו נאמנות אם אינו רובה לישבע לא יפרע הלוה ודוחק לאוקמי בהכי אלא פשוט הוא דאין צריכה לישבע אלא כשטוען הלוה אישתבע לי כמ"ש בח"מ סי' פ"ב אבל כל זמן שאינו טוען אישתבע לי אע"ג דאומר שפרע גובה הבעל וכ"כ הש"ך בסי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ג ואם טוען אשתבע לי צ"ע ג"כ אף אם היא מודה לו ואינו רובה לישבע לפי מה שהכריח הש"ך בסי' מ"ז ס"ק ד' דכל היכא דא"י למחול כגון שחייב הלוה לאחרים דמשועבד מדר' נתן אפי' אם אינו רוצה לישבע מודה שהוא פרוע אינו נאמן וגובה ממנו וז"ל שם וראיה לדבר ממ"ש הרמב"ן והרא"ש והר"ן בס"פ כל הנשבעין בחוכר שט"ח לחבירו והלוה טוען שפרע למוכר ישבע לו ואם אין הלוה רוצה לישבע מפסיד הלוקח כי משביעין את המוכר משום שהוא נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי מחיל ליה עכ"ל אלמא דדוקא משום שנאמן לומר פרוע הוא דאמרינן דכי אינו רוצה לישבע מפסיד הלוקח שהרי הוא כחודה שהוא פרוע כיון שאינו רובה לישבע אבל אם לא הי' נאמן לומר פרוע לא הוי מבטלין לשטר מחמת שאינו רוצה לישבע ואם כן הכא שאינו נאמן לומר פרוע אין השטר בטל במה