הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנב

שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא משמע דלאו משום דבדעתו תליא דהא בערכין לא שייך דעתו אלא שהקנה להם מעיקרא ונראה לפרש דדקדק הרשב"א לשון הש"ס נעשה כמי שהקנה משמ' דודאי לאו קנין גמור בתחלה הוא להם והיינו דלא תני המקדיש כסות אשתו ובניו לא עשה ולא כלום א"ו דלאו קנין גמור אלא על תנאי שאם ירבה יחזור בו ואם לא וחזור בו יהי' מתנה קיימת כענין המתנה דלעיל סעי' ז' דכותב מהיום ולכשארצה וא"כ אם הקדיש בפירוש כסות אשתו הרי חור בו והמתנה קיימת אבל המקדיש סתם מסתמא אין דעתו לחזור ונעשה כמי שהקנה להם מעיקרא ואין קושיא מחייבי ערכין דאין הגזבר יכול לגבות מכסות אשתו שהרי לא חזר בו כלל ושפיר יליף הרשב"א ז"ל דיכול לחזור בו ולמכור ולמשכן והיה אפשר לפרש כוונת הב"ש כך אך מ"ש אח"כ דלפ"ז א"ש מ"ש בח"מ סי' צ"ז דבע"ח גובה מבגדי שבת וי"ט ולפמ"ש ז"א דמוכח מדאינו גובה ממנה בערכין ועוד נראה דלפמ"ש הב"ש דלכתחלה אין למכור אותם כמ"ש בש"ע ממילא דאין מגבין לבע"ח מהם כדאי' בח"מ סי' רמ"ח ס"ה ויבואר לקמן סוף סי' זה מ"מ נלע"ד דאין קושיא על הפוסקים דס"ל דגוב' מבגדי שבת מהך דאחד המעריך דאינו גובה ממנו די"ל דהם מפרשים דהתם מיירי בבגדים שמחויב לעשות לה לפי כבודה וכבודו או בבניו הקטנים מה שהוא צרכן דכיון שהקנה להם הוי כגבוי אבלם מה שמחויב לעשו' להם ובמטלטלי' מה שגבה גבה ועוד נלע"ד דיש לחלק דאם בתחלה הי' עשיר והי' מחויב לעשות לפי כבודו ואח"כ העני י"ל דגרע טפי דלא הקנה להם כלל דמה שעשה לה הוא מחמת חיובא בעת ההיא אבל כשהעני יכול למכור לכתחלה ואף בע"ח י"ל דגובה מהם ואפשר דמזה מיירי בח"מ שם אבל בסי' זה מיירי שלא הי' מחויב ועשה לה י"ל דהקנה להם עד שיחזור בהם ולכתחלה אין לו לחזור מן המתנה:

לד (סעיף י"ו מכרו שניהם נ"מ וכן האשה וכו') יש להסתפק היכא דמכרה או נתנה לבעלה נ"מ ומחלה לו ג"כ שלא תגבה כתובתה מאלו הנכסים כדי שיכול למכור ממכר עולם אם מהני הסילוק אף שלא לגבות כתובתה מטעם דבנ"מ היתה יכולה להעיז לבעלה שלא ליתן לו כלל או נימא דנהי דבמה שנתנה לו א"י לומר נחת רוח אבל במה שסלקה עצמה לגמרי שאם ימכור ממכר עולם יתקיים המכר ולא תוכל לטרוף יכולה לומר שזה עשתה משום נחת רוח שאם היתה מתנה עמו שתטרוף מהם כתובתה הי' אומר עיניך נתת במיתה או בגירושין מיהו לפמ"ש הב"ש בסו' ק"ה ס"ק י"א במוחלת עיקר כתובתה ונדוניא ביחד כמו דא"י לומר בעיקר כתובתה משום נ"ר כן א"י לומר במחילת הנדוניא א"כ נראה דהכא הוי כ"ש אלא שדבריו שם נ"ע כמו שיבואר שם:

לה (שם חוזרת בכל עת שתרצה) זה לשון הראב"ד בהשגות בפ' כ"ב מהלכות אישות ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ותגבה ממנו ביטול מקח למה ואיזה נ"ר יהי' לו כשתחזור ותבטל מקחו ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי מה בין נותנת לבעלה למוחלת כתובתה לבעלה מי לא עסקינן כשתמחול כתובתה שיהי' ג' שדות בכללה והלא אמרו תוספת כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת ולא היא מוחלת עיקר שעבודא מחלה ומיעקר' מעקרא אבל מוכרת ונותנת לא עקרא לעיקר שיעבודא וכדקיימ' קיימא ומצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל נרא' פירוש דבריו דקשיא לי' על מ"ש הרמב"ם חוזרת דמשמע לי' בפשטות דכוונת הרמב"ם שמכרה ונתנה לבעל' נצ"ב היינו שמסלקת השיעבוד שלה מאותן קרקעות כדי שיוכל למכור דבלא"ה לא שייך מכירה ונתינה לבעלה כמ"ש הח"מ בס"ק נ"ד ומה שכתב חוזרת היינו שאחר שמכר הבעל יכולה לחזור בכל עת להוציא מיד הלוקח כדין נצ"ב שכתב הרמב"ם שם מקודם זה דמכרה בטל מיד ועל זה מקשה ולמה חוזרת דע"כ לא קאמר דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי אלא שיכולה לטרוף מן הלקוחות בשעת הגבי' דהיינו כשתתאלמן ותתגרש אבל במה שנתרצה לעשות לו נ"ר שיהא המכר קיים כל ימי חייו מזה א"י לחזור דזה הי' כוונתה לעשות נחת רוח שלא תוכל לחזור ומועיל באמ' על זה ולפ"ז הי' ממילא מתורץ לשיטת הרמב"ם הא דאי' בר"פ אע"פ למוכרת ולמוחלת דמשמע דמחילה מהני בכתוב' דבאמת אף ג' שדות בכללה והיינו דכיון שפסק הרמב"ם שם דבג' שדות המכר בטל מיד עכ"פ מועיל המחילה שיהי' מכירתה קיימת כל ימי חיי הבעל ועל זה כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי ר"ל לפי שיטת הראב"ד שהשיב עליו שם בדין הקודם דפסק כרבנן דרשב"ג דבכל נצ"ב המכר קיי' עד שעת טירפא א"כ לענין מאי מועיל המחילה הא בל"ז בחייו הוי המכר קיום ע"ז מתרץ דמחילה דעקרה לשעבודא מעיקרא שאני ומהני מחילה והנה משמע מזה דס"ל להראב"ד דנצ"ב אפי' אותם שיש בהן משום שבח בית אבי' שייך בי' לשון מחילה דלא כמ"ש לעיל סי' ע"ז ס"ב דדמי לחפץ ביד חבירו ע"ש ואפשר דדוקא בשדות נצ"ב כתב כאן ולטעמי' אזיל דס"ל מכרה קיים לכך מועיל לשון מחילה אבל מלשון הרמב"ם בסעיף י"ד משמע דלשון מחילה לא שייך אלא בנגנבו אבל בבלאותי' קיימין צריך לשון מתנה דוקא ועיין ב"ש ס"ק ס"א ומשמע מזה עוד דס"ל להראב"ד דבנצ"ב לרבנן אפי' מכר ממכר עולם המקח קיום דאל"ה המ"ל דנ"מ במה שמוחלת לבעלה דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל אפי' מכר ממכר עולם ולפ"ז נראה דאין הכרח מדברי הרמב"ם למ"ש הכ"מ דצריכה דוקא לחזור ולומר נ"ר עשיתי לבעלי אבל אם מתה קודם א"י היורשי' שלה להוציא מיד הלוקח דעיקר כוונת הרמב"ם מ"ש חוזרת היינו דיכולה לבטל המקח בחיי הבעל אבל באמת אם מתה גם יורשי' יכולי' להוציא דהא קי"ל טענינן ליורש כל מה שהי' המוריש יכול לטעון וכן משמע ממה שנדחקו הרמב"ן ורשב"א לחלק דמחילת כתובה מהני מהא ולמוכרת ולמוחלת ולא תירצו דנ"מ כשמתה בלא טענה וכן משמע ממאי דמקשה הש"ס בפ' חזקת גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראי' יש ולא משני דנ"מ אם לא טענה וגירשה ומתה וכן משמע בתשובת הרא"ש שהביא הטו' בסי' זה דאי הוי מצי למימר נ"ר מועיל אפילו ביורשים לענין תקנתא טלטולא ע"כ דין זה צ"ע:

לו (סעיף י"ז אבל אם קנו מיד אשה תחלה שאין לה שיעבוד) לכאורה משמע מהסוגי' דף צ"ה דלא בעינן קנין אלא כשכתבה בלשון גרוע דין ודברים כדמשני התם הב"ע כשקנו מידו גם לא הבנתי מאי שייך בזה קנין דנהי דמועיל מחילת השיעבוד ללוקח אע"פ שלא קנה עדיין דהא בודאי אין לומר שמוחלת לבעלה דא"כ יכול' לומר נ"ר עשיתי לבעלי וע"כ צ"ל שמוחלת ללוקח לכשיקנה מן הבעל אע"ג דהוי דבר שלב"ל מ"מ מועיל במחילת שעבוד השטר כי היכי דס"ל לרבנן דאדם יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם כדאיתא בב"ב דף קנ"ט ה"נ מהני מחילת השיעבוד בדבר שלב"ל אבל קנין סודר דקי"ל דכל קנין הוא דוקא במעכשיו דאל"כ הדר סודרא למרי' ואינו מועיל במוכר לאחר ל' יום כדאיתא בח"מ בכמה דוכתין א"כ אס"ד דצריך קנין לא הי' מועיל כלום כיון דעדיין לא קנה מן הבעל וצ"ל דהך קנין אינו רק לאלומי מילתא וכן צ"ל בסעיף י"ח בנצ"ב שנגנבו ונאבדו שהצריך הרמב"ם קנין וכמו שהשיג עליו הראב"ד דלמה יגרע ממוחלת כתובתה לבעלה אבל נראין הדברים דכל קנין זה אינו רק לאלומי מילתא וכמ"ש הרמב"ם גבי מוחלת כתובתה דא"צ קנין והוא שיהא דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהי' דברי שחוק וכ"כ הח"מ לעיל סי' ס"ו ס"ק י"ג דלהכי אין מועיל מחילה בע"פ בכתובה כשיושבת תחת בעלה שלא תאמר משחק' הייתי ועיין בחידושי' דף נ"ה ח"ש שם בלשון הש"ס:

לז (שם ואח"כ מכר אותו הבעל) כתב הב"ש ס"ק ס"ב דה"ה אם כתבה שטר בפ"ע עיין תוס' כתובות עכ"ל ודבריו תמוהי' דהתוס' כתבו אליבא דרב אבל אנן קי"ל כשמואל בדינא כמ"ש הרי"ף בפ' הנזקין וכן הוא בח"מ סי' רצ"ו גבי סקריקון ועוד נראה דהרי"ף לא הוצרך לכתוב זה אלא גבי סקריקון אבל גבי אשה לא שייך זה דשטר פי' דהיינו שתכתוב לו בשטר שהיא עצמה מוכרח לו ולא דרך הסכמה על שטר בעלה כמ"ש התוס' דף ב"ה והמרדכי בשם ר"י א"כ לא שייך זה בשדה בעלה דאיך יכולה למכור בשטר בפ"ע הא עדיין אינו שלה והוי דשלב"ל בשלמא כשכתבה לו אחריות היינו שהיא משעבד' עצמה באחריות על מכירת בעלה דקי"ל אדם יכול לשעבד עצמו על דשלב"ל והא דס"ל לרב בהנזקין דמהני אם כותבת לו שטר אפילו גבי אשה היינו דרב לטעמי' דס"ל ביבמות דף צ' אדם מקנה דשלב"ל א"נ בנצ"ב כדאיתא בב"ב דמיירי מתני' בג' שדות אבל שאר נכסי' למאי דקי"ל דהיכא דזבין מלוה אינו כלום דמכאן ולהבא הוא גובה ולא שייך שמכרה בשטר בפ"ע ומ"ש התוס' גבי כתבה לראשון דשטר בפ"ע מהני אף דמשמע דמיירי בשאר נכסים היינו לרב ולר"מ בבריית' שם ובזה מיושב קושיית מהרש"א שם דלא מוקי למתני' דכתב ראשונה ללוקח היינו בשטר בפ"ע דאפי' אי נימא דהלכתא כרב בהא מ"מ לא שייך לאוקמי סתם משנה כמ"ד אדם מקנה דשלב"ל דהא סתם משנה בקידושין דף ס"ב דאין אדם מקנה דבר שלב"ל מיהו באמת צ"ע על המרדכי ס"פ מי שהי' נשוי שכתב ג"כ דשטר מהני דהא קי"ל דהלכת' כשמואל בדינא ונהי דנימא דס"ל דכיון דעיקר מלתא הוא רק מחילת השיעבוד לא הוי דבר שלב"ל מ"מ קשה דה"ל למיפסק כשמואל ואפשר לומר דס"ל דטעם פלוגתת רב ושמואל משום דשמואל לטעמי' אזיל דס"ל בב"מ דף י"ב דאחריות בשטרי מקח לאו ט"ס הוא וטעמא דרב דס"ל דאחריות ט"ס וה"ל כאילו קיבלה אחריות והיינו דאמר בהנזקין דף נ"ח ע"ב אמר לך מאי אחריות נמי שטרא וכיון דקי"ל דאפי' בשטרי מקח אחריות ט"ס הוא כדפסק רבא הלכתא בב"מ דף ט"ו ע"ב ממילא דשטר מועיל ונרא' דזה הוא שיטת רב האי גאון שהביא הה"מ. ולפ"ז יש ליישב במה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דקיבל עלי' אחריות משום דכיון דפסק כשמואל בהא דשטר לא מהני וכמשמעות לשון הברייתא בכתובות דף צ"ה ע"א שחתמה לו כמ"ש התוס' שם בד"ה כתבה וכו' ונדחקו שם אליבא דרב וא"כ מוכח מברייתא זו (דפליגא על ר' שמעון בן אליעזר) וסבירא לי' דקבלת אחריות לא מהני דהא קי"ל דאחריות ט"ס ושמואל דס"ל כרשב"א לטעמי' אזיל דל"ל אחריות ט"ס בשטרי מקח וכ"ז כתבנו ליישב דעת הרמב"ם ודעת המרדכי אבל לדינא צ"ע דנראה דהכא לא שייך כלל לומר אחריות ט"ס לענין זה דהא הטעם דאמרי' אחריות ט"ס הוא משום דלא שדי זוזי בכדי והיינו במכר שדה אבל זו שלקחה דבר מועט בשביל מחילת השיעבוד מה"ת נימא שתקבל אחריו' והיינו דכת' הרא"ש בתשובה והביאו הטור בס"ס זה דאפי' קיבלה עלי' אחריות אין הכוונה שאם יטרוף בעל חוב תשלם לו אלא שאם מכרה כתובתה לאחר ויבא ויטרוף ואחריות זה לא מהני מיהו מ"ש הרא"ש בתשובה שם דמה מפסדת שהרי לא יוכל הלוקח שקנה כתובתה לגבות מאותו קרקע דהוי כמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו וכו' צ"ע בזה דלפי הטעם שכתבו הפוסקים דמוכר שט"ח יכול למחול משום דשני שיעבודים יש ושיעבוד הגוף א"י למכור אלא שיעבוד הנכסים וכיון שמחל שיעבוד הגוף ממילא דא"י לגבות מנכסיו א"כ הכא דאינ' מוחלת החוב לבעלה אלא שיעבוד הקרקע י"ל דאינה יכולה למחול וצ"ל דס"ל דהטע' הוא דיכול למחול כמ"ש התוס' משום דמכירת שטרות דרבנן וצ"ע בהרא"ש בפרק הכותב שהביא טעם ראשון:

לה (שם ולא הסכימה למעשיו) והרמב"ם כתב ונפסד המכר וכתב הה"מ דמשמע מדבריו דדוקא בנפסד המכר אבל אם נתרצה הלוקח בלא חתימתה יכולה לומר דמש"ה לא הוצרכה לחתום לו והקשה עליו דמסוגיא דכתובות דף נ"ה דקאמר דאבדה כתובתה אף מראשון משום דאיהי אפסדה אנפשה משמע להדיא אפי' נתקיים המכר ובאמת גם הר"ן הקשה דאם שדה שני' הוא כדי כל כתובתה דהראשון יכול לומר הנחתי א"כ מאי ראי' מדלא חתמה לראשון כיון דעדיין נשאר בני חורין כדי כל כתובת' ונראה דהרמב"ם ס"ל דודאי מיירי שלא נשאר כל כתובתה והא דקאמ' אבדה כתובתה לגמרי משמע אין הכוונה דאבדה כל כתובתה אלא דבשיעור שכתבה ללוקח שני אינה יכולה לגבות אף מראשון משום דאפסדה אנפשה אבל במותר כתובתה שהוא יותר משדה של לוקח שני לא איירי התנא מזה דפשיטא דגובה מלוקח ראשון כיון שלא הניח לה בזה מקום לגבות ושפיר מוכח דלא עשתה נ"ר לבעלה מדלא כתבה לראשון בזה המותר אלא דלפ"ז קשה לכאורה דא"כ למה אבדה כתובתה לגמרי בשיעור מה שכתבה ללוקח שני הא כשמוציאה המותר מן הראשון ומסתמא הוא חוזר על לוקח שני וטורף ממנו מה שטרפה ממנו וממילא חוזרת האשה וגובה מלוקח ראשון כדין אשה ושני לקוחות כמבואר בח"מ סי' קי"ח דבזה חוזר חלילה עד שיעשו פשרה וא"כ לא אבדה כתובתה לגמרי אף במה שכתבה ור"ל כמ"ש בחידושי' בדף צ"ה דמיירי שמכר הבעל לראשון בלא אחריות אע"ג דקתני סתמא וקי"ל אחריות ט"ס ז"א דהא הך ברייתא דאבדה כתובתה רב מאיר קאמר לה ור"מ ס"ל בב"מ דף י"ב אחריו' לאו ט"ס הוא ובאמת לר"י דפליג עליו אפי' אי הוי אמרינן דא"י לומ' נ"ר לא היתה אובדת לגמרי כיון דס"ל בב"מ שם דאחריות ט"ס הוא וכבר כתבנו בחידושי' דבאמת מדוקדק בזה לשון ר' יהודא יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי ר"ל שאומרת לשני לקוחות שרוצי' להיות הדין דחוזר חלילה כדי שיעשו פשרה שהיא בעצמ' יכולה לגבות מן השני משו' דנ"ר עשתה לבעלה ומעתה מבוארים דברי הרמב"ם דהא מיירי כשאין השדה שני' מספקת כדי כל כתובתה דאל"ה אין ראי' ממה שלא כתבה לראשון כמו שהקשה הר"ן וא"כ למאי דקי"ל אחריות ט"ס הוא. הי' הדין שיחזור חלילה ולא היתה אובדת לגמרי במה שכתבה להכי נקט בגוונא דנפסד המכר שאין כאן לוקח ראשון שיגבה משני וה"ה דהמ"ל בגוונא שמכרה בפירוש שלא באחריו' וחדא מינייהו נקטו דזה שכיח טפי דלא שדי אינש