הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנא

מיירי בנצ"ב כדאמר אביי אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב א"כ איך יכולה למחול אם תמכור גוף נצ"ב ש"מ דס"ל דאף גוף נצ"ב אינה יכולה למכור אלא ע"י מכירת השטר ואף אם מכרה בק"ס יכולה למחול והיינו דכתב רמ"א לשון וי"א משום דהתוס' פליגי בזה מיהו נלענ"ד דלדעת הנ"י והרא"ש א"ש הסוגיא טפי דהתו' נדחקו שם לעול ד"ה רב אידי בר אבין וכו' דמנ"ל להוכיח דילמא ברייתא מיירי במנה ומאתים דזה ודאי אינה יכולה למכור לגמרי ועמ"ש לקמן סי' צ"ג בזה ולפמ"ש א"ש דבמנה ומאתי' לא שייך אומדין שהרי יכולה למחול אלא ודאי דמיירי שמכרה גוף נצ"ב ומתורץ גם מה שהקשו התוס' שם דה"ל להביא סייעתא ממתני' דמכות מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה ואמאי תזבין כתובתה לגמרי דהתם שפיר המ"ל במנה ומאתים ואי תקשה דתמחול לו י"ל כר' חסדא דאמר שם במכות דשמין בבעל שהי' יכול למכור זכות ספיקו דלא שייך בי' מחילה (ולר' פפא דס"ל התם שמין באשה י"ל אליבא דאמת בנצ"ב ואפשר דהיינו דקאמר שם ר"פ באש' בכתובת' ר"ל נצ"ב הכתובי' בכתובתה או כפי' רש"י שם בחד לישנא שדה המיוחד בכתובתה דהוי משכונת הקרקע דא"י למחול כמ"ש בח"מ סי' ס"ו ס"ל) א"כ לדעת הר"י והרא"ש מתורצים ב' קושיו' התוס' ואין צריך לדוחק גדול שכתבו חו' דמתני' מיירי שתתן משכונו' ונראה דס"ל להתוס' דעל כרחך לא מיירי בנצ"ב דהיינו קרקעות שהכניסה לו בכתובתה דלא שייך בזה מה שהעדים העידו שנתן לה כתובתה דמסתמא קרקעות שלה ידועים במקומם ולא הפסידו אלא על כרחך ס"ל דמיירי במעות נדוניא שהכניסה לו ושפיר הקשה דתמחול לו והיינו דלא הקשו התוס' על מתני' דמכות למ"ד שמין באשה דהא יכולה למחול משו' דהתם מעידים שגרשה ולא נתן לה יש לומר בקרקעות והוי יכולה למכור קרקעות עצמן. מיהו י"ל לדעת הנ"י והרא"ש דמיירי בנצ"ב שהכניסה לו כלים ומטלטלים ושפיר שייך בה ונתן לה ועוד נראה דמוכח היטב מהסוגיא עצמה כמ"ש דאי ס"ד שתוכל למחול נצ"ב כמ"ש התוס' א"כ מאי מקשה הש"ס תזבין כתובתה לגמרי ואמאי אכתי יירשנה בעלה דהא קי"ל במוכר שט"ח לחבירו דאפילו יורש מוחל נמצא כיון דבעל יורש את אשתו הוא ממילא עומד במקומו למחול חוב נצ"ב לעצמו כדאי' בח"מ סי' ס"ו ס"ק ג' ובאה"ע לקמן סי' ק"ה סעיף ו' וכתב הש"ך שכן דעת רוב הפוסקים וכן כתבו התוס' עצמן בכתובו' דף פ"א ע"ב ד"ה לא יאמר וכו' ואף למ"ש התוס' שם דלר' מאיר דדאין דינא דגרמי צריך לשלם מדינא דגרמי מנ"ל דברייתא אתי' כר' מאיר אלא ודאי משמע כדעת הנ"י והרא"ש דאינה יכולה למחול אם מוכרת גוף נכסי צאן ברזל וכ"ש דאין יורש מוחל:

כז (שם דמ"מ כשתתאלמן ותתגרש מכרה קיים) נראה מלשון רמ"א דאין חילוק בין כשמוכרת בטובת הנאה או כשמוכר' סתם וכן משמע מלשון הנ"י והרא"ש דמדמי נצ"ב לנ"מ ובנ"מ הא איתא לעיל סעיף ט' בהג"ה דאפי' מוכר' סתם אם נתארמלה ונתגרשה מכרה קיים וכן כתבו הנ"י והרא"ש בעצמן א"כ מ"ש ה"ה לנצ"ב משמע דדינם שוה בזה ולפ"ז נראה דכ"ש שהוא יכול למכור נצ"ב דהיינו שלאחר מיתתה המכירה קיים דודאי בנצ"ב ידו עדיפא מידה כדאי' בכמה דוכתי וצריך לומר הא דקאמר מכרו בטל היינו בחיי' ואף לדעת היש אומרים דאף הבעל עצמו יכול לערער היינו בחיי' משום שבח בית אבי' אבל לאחר מותה מכירה קיימת והיינו לדעת התו' והרא"ש דס"ל דאין שייך לומר שיורש כחה משו' דאחריות דנפשי' קיבל עלי' כמבואר בדבריהם אבל לדעת רש"י ז"ל שיורש כחה אין ראי' ממה שמכירת האשה מועיל בנצ"ב כשתתאלמן דהכא שאני שיורש כחה ועומד במקומה ובזה א"ש לשון רמ"א שכתב ואפי' אם מתה בחייו לאחר שכתב המחבר ויש מי שאומר וא"צ למה שנדחק הח"מ בס"ק מ"ד דקאי על דיעה ראשונה ונראה דאף לדעת האחרוני' דמחלקי' בנצ"ב דאין היא יכולה למכור אלא בטובת הנאה אבל אם מכרה סתם אונו מכור לכשתתאלמן מ"מ נראה דאם הוא מכר נצ"ב אפי' בסתם מועיל המכירה לאחר מיתתה לדעת התוס' והרא"ש הנ"ל דהא כתבו התו' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמת קאמרת וכו' דיותר עדיפא יד הבעל בנצ"ב מיד האשה בנ"ח כמו שהוכיחו מעבדי נ"מ דאין יוצאין בשן ועין לאשה ועבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש והכי קי"ל בי"ד סי' רס"ז א"כ כיון דקי"ל דהיא יכולה למכור נ"מ כמ"ש לעיל כ"ש שהוא יכול למכור נצ"ב וכן מ"ש בח"מ ס"ק מ"ג דהבעל יכול למכור נ"מ בטובת הנאה נראה דיש ללמוד זה ממה שהיא יכולה למכור בטובת הנאה נצ"ב דהא ידו עדיפא מודה כנ"ל מיהו בנ"מ כשהוא מוכר בסתם מפורש בירושלמי שהביא הרא"ש בפ' חזקת דלא מהני אפי' לאחר מיתתה משום דאין כבוד לאשה משום שבח בית אבי' ביטל' מכר לגמרי וכו' מ"ח נראה מדברי הרא"ש שם דמייתי ראי' בנצ"ב דמוציא מן הלקוחות משום שבח ב"א משמע דס"ל דאף בנצ"ב אפי' מתה היא המכר בטל משום כבוד אשה וזה דלא כסברת הח"מ וב"ש דמשמע מדבריהם דמכירתה עדיפא בנ"מ משום שגוף השדה שלה ממשמעו' דברי רשב"א בתשו' שהבי' ב"י דהא מדברי התוס' הנ"ל מבואר אפכא דיד הבעל עדיף בנצ"ב מיד האש' בנ"מ כנ"ל. ולפ"ז מ"ש הח"מ דאם אמר לכשתמו' דומ' למה שנתבאר האומ' שדה זו שאיר' מאב' וכו' והב"ש כתב דאם אמ' לכשתמו' תליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' רי"א אי מהני והיינו מה שנתבאר שם בסעיף ח' באומר שדה זו שאירש מאבא וכו' ולפמ"ש אין ענין לפלוגתא זו דהכא ודאי לא ה"ל דשלב"ל דידו עדיפא מידה אלא משום דאין כבוד לאשה שימכו' בסתם מכר גמור אלא במכר על תנאי אם תמות אין זה כנגד כבודה. וזה מבואר להדיא מלשון הרא"ש פ' חזקת ע"ש בלשון ופי' הר"ר יונה ז"ל הטעם וכו' ולא מכר גמור אלא מכר על תנאי וכו':

כח (שם וכן בעל שמכר קרקע וכו' לא עשה כלום) הנה דעת הרמב"ם בזה דמה שאמר הש"ס בפ' חזקת בג' שדות מכרן בטל משמע מיד והיינו נצ"ב שהכניס' לו כמ"ש בפ' ל' מהלכות מכירה בין קרקע שהכניסה לאשתו בכתובתה וכו' ומה שנחלקו רשב"ג ורבנן בפ' השולח ופסק הרי"ף שם כרבנן דממכר לשעה קיים היינו באפותיקי שלא ייחד לה בכתובתה הנמכר בתוך ג' שדות וקי"ל כרבנן דממכר לשעה המכר קיום כמו שפסק בח"מ בש"ע סי' קי"ז ומאי דפליגי רשב"ג ורבנן בר"פ אלמנה בהכניסה לו שום דס"ל לרבנן דלא ימכור דמשמע רק לכתחלה ורשב"ג ס"ל דאפי' הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתב הרי"ף שם דלא אברור דברי רשב"ג היינו משום דהתם במטלטלי' מיירי כדמשמע מסוגיא דתני' כוותי' דר"י ובזה מכר קיים כמ"ש הרמב"ם וש"ע בסעיף שאחר זה והטעם בזה יבואר בסמוך והוא דעת רב האי גאון הובא במרדכי ר"פ אלמנה ודעת הרא"ש במ"ש הרי"ף לא אברור מלתא דרשב"ג היינו משום דאזיל לטעמי' דפסק בפ' השולח כרבנן ואין חילוק בין נצ"ב לאפותיקי דמכר שעה קיים ולא מיירי במטלטלין דבז' ודאי המכ' בטל כמ"ש הרא"ש מן הירושלמי ולפ"ז לפי מה שהביא רמ"א בסעי' שאח"ז דבמטלטלים המכר בטל ממילא דהא דכ' הרי"ף לא אברור מילתא דרשב"ג ולא עבדינן בה עובד' היינו בקרקעות של נצ"ב דהמכר קיים במכר לשעה ואפ"ה לא הזכיר רמ"א בסעיף זה דעת הרי"ף משום דהרמב"ן ורשב"א פליגי עליה כמ"ש הב"י ודעת הרא"ש עצמו כתב הטור דס"ל כהרי"ף והב"י כתב דלא מכרעה אבל בפ' חזקת כתב הרא"ש בעצמו דבנצ"ב המכר בטל מיד ומשמע משם אפי' לאחר מיתה כמ"ש לעיל:

כט (סעיף יו"ד ואם מכרן או משכנן מה שעשוי עשוי וכו') כבר כתבתי דהוצי' מברייתא דר"פ אלמנה דלא ימכור משמע לכתחל' והטעם בזה כתב הה"מ הואיל והם עומדין לכלות ואינו דומה לקרקעו' שא"י לכלותם ודעתה סומכת עליהם וכו' נראה פירושו כיון דנצ"ב הגוף של האיש ואין לאשה אלא שיעבוד עליה ומטעם זה קי"ל דיוצאין בשן ועין לאיש הואיל ואין לה עליהם אלא שיעבוד אחי שחרור ומפקיע מידי שיעבוד וכן באצטלא דמלתא דפרסו' יתמי אמיתנא ולהכי ס"ל להרמב"ם נמי אם מכר הבעל אין האשה יכולה להוציא דהוי כשאר בע"ח דא"י להוציא מן הלקוחות מטלטלים שקנו מן הלוה דאין המלוה סומך עליהם ואפילו באפותיקי מפורש קי"ל בח"מ סי' קי"ז אם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו משום דל"ל קלא א"כ ה"ה במטלטלי של נצ"ב שאין לה אלא שיעבוד עליהם כיון שאין עיקר סמיכת' עליהם ול"ל קלא אינה יכולה להוציא חן הלקוחות ואין זה ענין לנ"מ כלל שהגוף שלה וכשמכר ה"ל כגוזל מטלטלין ומכרם דגובה מן הלוקח ואין המכיר' כלום ובזה נסתלק קושי' הח"מ בס"ק מ"ה מנ"מ וכן משמע מלשון סידור הרמב"ם בפרק ל' מהלכות מכירה דבתחל' כתב דבקרקעות נצ"ב בין קרקע שהכניס לה משלו ובין קרקע שהכניסה לו המכר בטל ואח"כ כתב דבנ"מ בין קרקעות בין במטלטלי' המכר בטל והיינו משום דהגוף שלה ואח"כ כתב דמטלטלי נצ"ב בין שהכניסה לו או שנתן לה היינו דומיא דקרקעות שיחד לה דהוי כמו אפותיקי אפ"ה אינה גובה מלקוחות משום דאינה סומכת עליהם כל כך וגם לית לי' קלא:

ל (שם בהג"ה וי"א דאם אמר שברשותה וכו') כ' הח"מ דנגד הלוקח היא נאמנת כמ"ש הב"י בשם מ"כ והב"ש בשם המרדכי דחולק וס"ל דמסתמא ברשותה השכין וכ"כ הרשב"א בתשובה שהביא ב"י בסי' ע"ג ובאמת לענ"ד דדין זה מפורש בח"מ סי' קל"ג ס"ז גבי דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דאם טען גנובים הם שגנב המוכר ממנו לכ"ע אינו נאמן להוציא מן הלוקח דאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן אבל אם טען שהשאיל להמוכר והוא מכרם אע"ג דהוי כגניבה מ"ח כיון שבא לידו בהיתר לא שייך בזה אחזוקי איניש בגנבי לא מחזיקינן לדעת הראב"ד שם וכתב רמ"א שם שכן נראה עיקר וכ"כ שם הש"ך להלכתא א"כ ה"נ דעת הח"כ כדעת הראב"ד ובמרדכי ס"פ האומנין לא כתב מה שטענה האשה ואפשר דמיירי התם אם טענה שהבעל גנבה ממנה אבל אם אומרת שהפקידה בגדים ביד הבעל והוא משכנם שלא מדעתה ס"ל נמי כהראב"ד ואפשר דגם הרשב"א מיירי בהכי ותו דהרשב"א מיירי בבגדי' שעשה לה הבעל ולא כתב אלא דרך ספק ספיקא דספק אם קנתה הבגדים כלל ואפי' הקנה לה שמא ברשותה השכין דהוי ס"ס ואף לדעת הפוסקים דאין מוציאין ממון בס"ס מ"מ הכא הלוקח מוחזק ולפ"ז מ"ש רמ"א לעיל ס"ס פ"ו אשה שמכרה אם הקונה א"י שהם של בעל וכו' וטוען שהיא גנבן לו ע"כ היינו שהוא טוען שהפקיד בידה והיא מכרה בלי ידיעתו דזה מיקרי גנבה כמ"ש הש"ך בסי' קל"ג ס"ק י"ג בלשון הרמב"ם אבל אם הוא אומר שהיא גנבתם מתחת ידו אפי' אם הקונה יודע שהם של הבעל א"צ להחזיר מיהו כל זה מיירי שראו עדים ביד הלוקח אבל בליכא עידי ראה א"צ להחזיר כיון דהבעל הי' נאמן במיגו דהחזרתי טענינן ללוקח כמבואר בש"ך סי' ע"ב סעיף י"ח ובסמ"ע סי' קל"ב סעיף י"ב אבל אם כבר ראו עדים ביד הלוקח אף שהי' זמן רב אח"כ ביד הלוקח עד שבאו לדין תו לא טענינן ללוקח במיגו דהחזרתי כמ"ש בש"ך בח"מ סי' רצ"ז ע"ש:

לא (שם בהג"ה ישראל שגבה קרקע וכו' ואין לאשה כח למחות) כתב הח"מ דהלשון מגומגם אלא דנ"מ אם יכולה לטרוף מן הלוקח אבל מ"ש ואפשר לה למחות שלא למכרו לכותי כבר מפורש בח"מ סימן קי"א סעיף י"ג בהג"ה בשם הרשב"א דא"י למחות ושם בתשוב' רשב"א שהביאו ב"י מפורש לענין הבעל מיהו מ"ש בהג"ה שם ונ"ל דאם נראה לב"ד שלא יהי' מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות ועיין לעיל סי' מ"ג ס"י עכ"ל בזה אין חילוק בין אם דינו כמטלטלים או כקרקעות כיון דאינו אלא מצד התקנה שנוהגין לעקל אפי' מעות וצ"ע בכתובה אם יכולה לעקל מחיים כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וספק אם תבא לכלל גבי' ותו דבמטלטלין כיון דאין כתובה מדינא שעבודא על המטלטלי אלא מתקנת הגאונים כדאי' לקמן רס"י ק' י"ל בזה לא התקינו מיהו נראה דנ"מ נמי בהכניסה לו בענין זה בנדוני' קרקע מכותי דבמקום דהוי כמטלטלין רשות לבעל למכור אפי' לכתחלה לכ"ע דזה דמי לנדוניא שהכניסה לו דאינו אלא חוב בעלמא על הכותי אבל במקום דהוי כקרקע הוי כהכניסה לו קרקע דא"י למכור כמ"ש בסעיף הקודם ובזה מיושב מה שהביא רמ"א דין זה בסי' זה דמיירי בנצ"ב שהכניסה לו:

לב (שם ואין הכותי יכול לפדותו) לכאורה הוא מילתא דפשיטא ונראה דהאי וי"ו הוא וי"ו המחלקת דכוונתו אבל אם החזיק בה ישראל כמו שכתב בתה"ד והביאו הח"מ בסעיף קטן מ"ח או אפי' לא החזיק בה אלא שהדין כן בדיניהם שאין הכותי יכול לפדותו כבר קנאו ישראל דקי"ל דבדיניהם דיינינן להו יש לו דין קרקע. לג (סעיף ט"ו מטלטלין שנתן לה משלו) כבר כתבתי בסעיף הקודם דמשמעות דברי הרמב"ם שייחד לה לשיעבוד כתובתה דומי' דג' שדות שהזכיר מקודם וכן כתב הח"מ בכאן והב"ש כתב דמיירי במתנה גמורה וצ"ל לפי דבריו דמיירי דוקא במטלטלי' שנתן לה להתנאות בהן דאל"ה הא קי"ל בסי' צ"ט דאפי' באלמנה אין שמין לה בכתוב' כל שאינם דברים שהם מלבושים ותכשיטין וזה דוחק להעמיד בדברי הרמב"ם דהא נקט דומיא דמטלטלי' שהכניסה לו בנצ"ב מיהו בבגדים שקנה לה כתב הרשב"א בתשובה מאן לימא לן שאין הבעל יכול למכו' ולמשכן כסות אשתו ובניו שלא מדעתן כמו שמצינו המקדיש נכסיו וכו' וצריך להבין דהא אדרבא מהתם משמע איפכא כמ"ש הח"מ בס"ק נ' והב"ש מפרש דבריו דהמקדיש נכסיו סתם אמרינן מסתמא אין דעתו על כסות אשתו אבל אם הי' דעתו עליהם יש לו בכסות אשתו וכו' ע"ש והוא תמוה דסוגיא מפורשת בב"ק דף ק"ב דמשני בתחלה הכי דאין דעתו על כסות אשתו ומתקיף עלה רבי אושעי' והלא חייבי ערכין שנו כאן אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי